שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 15.05.2018
    נכבה מתוצרת עצמית
    בן-דרור ימיני

    הלב כואב על כל הרוג פלסטיני, כולל אלה שנהרגו אתמול. זה היה מוות מיותר, חלק מתרבות הנכבה שהפלסטינים מנחילים לעצמם כבר 70 שנה. הייתה נכבה. ערביי פלסטינה עברו גירוש. עשרות מיליונים בכל העולם, גם יהודים, עברו גירוש דומה. אבל רק הפלסטינים אימצו לעצמם אתוס של סירוב, התקרבנות, סבל ומוות. הם לא מחפשים את טובתם. הם התמכרו לנכבה שכולה, מתחילתה ועד היום, מתוצרת עצמית.

     

    אתמול הוקדשה ההפגנה לירושלים. מעניין. מאז הכיבוש בשנת 638 הייתה ירושלים, רוב הזמן, תחת שלטון מוסלמי. הם אף פעם לא הקימו שם עיר בירה. הם אף פעם לא העלו אותה על ראש שמחתם. כלום. גם מ־1949 עד 1967 הייתה ירושלים תחת שלטון ערבי. לא היה כיבוש. אבל הם לא הקימו את מדינת פלסטין, וממילא גם לא עיר בירה. הם הותירו את ירושלים כעיר שולית, זנוחה ושכוחה. עד שהגיעה ישראל. ואז, רק אז, הם נזכרו שירושלים כל כך חשובה להם.

     

    זה לא התחיל אתמול. מוסא עלמי היה אחד המנהיגים החשובים של ערביי פלסטינה, תחת שלטון המנדט הבריטי. הוא למד בבריטניה, היה פקיד בכיר במנדט, ניהל מגעים גם עם דוד בן־גוריון, היה מקורב לחאג' אמין אל־חוסייני הנאצי, וגם חבר בוועד הערבי העליון. כמו כל חבריו להנהגה, עלמי התנגד להצעת החלוקה. הוא הזמין את צבא ירדן לפלוש לישראל, כדי לסכל את קיומה של מדינה יהודית. כאשר המזימה הערבית נכשלה ונוצרה בעיית הפליטים, דרש עלמי מהעולם הערבי להתחיל בהכנות למלחמה בישות היהודית.

     

    במקביל ניסה עלמי, בן למשפחה אריסטוקרטית ועשירה, להקים חווה חקלאית ליד יריחו, כדי שתסייע במשהו לפליטים הנואשים. המלך עבדאללה הקצה לו 20,000 דונם. עלמי התחיל לבצע חפירה. אחדים הצטרפו אליו. הם מצאו בארות מים. עלמי גייס כספים והיוזמה קרמה עור וגידים. פליטים מצאו עבודה ופרנסה, והיבול החקלאי האכיל את הרעבים. החווה החלה לשגשג. במקום הוקמו בריכת שחייה, מרפאה, בית ספר ומגורים למאות יתומים שמצאו מפלט מהמצוקה. זה היה אמור להיות מודל נפלא לשיקום, בהתאם למנדט של הקהילה הבינלאומית ולתפקיד שיועד לאונר"א.

     

    החווה המשגשגת הרתיחה את עסקני הפליטים ואת מנהיגי העולם הערבי, למעט עבדאללה. למרות העמדות הרדיקליות של עלמי החלה נגדו תעמולה שהפכה אותו לבוגד שמשתף פעולה עם הציונים. שיקום פליטים, כבר אז, נחשב לבגידה. בסוף 1955, בעקבות הסתה נמשכת, פלשו מאות פורעים לחווה של עלמי, והותירו מאחוריהם עיי חרבות. רק הגעתם של שוטרים ירדנים מנעה מעשי רצח ואונס.

     

    מי שרוצה להבין מדוע נותרים צאצאי הפליטים הפלסטינים במצוקתם, ומדוע פורעי חמאס פגעו בצינורות אספקת דלק לרצועה, ומדוע כבר 70 שנה לא טרח העולם הערבי על שיקום, ומדוע הפלסטינים לא הקימו מדינה ולא השקיעו שמץ של דאגה לירושלים, צריך לחזור לפורעים בחוות עלמי. מדובר באותו היגיון. כבר 70 שנה שהנכבה היא לא רק זיכרון. הנכבה היא האתוס. היא הזהות. היא מפעל חיים.

     

    הסיפור על עלמי, כחלק מסאגת הפליטים, מופיע בספרם של עדי שורץ ועינת וילף, "מלחמת זכות השיבה", שיוצא בימים אלה לאור. הספר הוא כתב אישום, לא רק נגד הקהילה הבינלאומית, לא רק נגד מדינות ערב, אלא גם נגד ישראל. משום שכולם יחד איפשרו למפלצת של בעיית הפליטים להתנפח לממדים מחרידים. בדיוק באותן שנים שבהן פעלה החווה של עלמי, בין 1951 ל־1955, הוקצו 200 מיליון דולר (קרוב לשני מיליארד דולר במושגי הימים הללו), לצורך מפעלי פיתוח ושיקום לפליטים. 7 מיליון דולר בלבד נוצלו. 3.5%. הם לא רצו שיקום. אונר"א, שהוקמה כדי לפתור את בעיית הפליטים, הפכה לסוכנות להנצחת הפליטות.

     

    ההרוגים של אתמול, הם תוצרי התשלומים מאיראן, התמכרות לאתוס ההתקרבנות וההונאה העצמית, וטיפוח פנטזיית השיבה, גם על ידי אונר"א. אפשר להפסיק את שפיכות הדמים והסבל. העולם החופשי צריך לומר לפלסטינים בקול ברור: שלום ורווחה ושגשוג יגיעו כאשר תפסיקו לחלום על הרס, חורבן ושיבה. אבל העולם החופשי "מגנה את שני הצדדים". וחלק מהשמאל מעודד. והפלסטינים משלמים את המחיר.