המסך המפוצל

כשתיאלם תרועת הפסטיבלים – זה ככל הנראה המשפט הכי קרוב לסיכום צופה־עתיד של יום החג הזה. היום שבו עברה השגרירות האמריקאית לירושלים, כשבאותן השעות נהרגים ברצועת עזה 55 פלסטינים ונפצעים יותר מ־1,200. 

ממש כמו בשירה של נעמי שמר, התנהגנו כאילו יש לנו יום יום חג. העמדנו פנים שאנחנו מדינה נורמלית. נסחפנו בהתמוגגות של ההנהגה שלנו, שהכל כאן טוב. הנה, הבסנו את איראן בסוריה, התארחנו בכבוד מלכים ברוסיה, קיבלנו הכרה כפי שלא היתה לנו מעולם מארצות־הברית ואפילו כבשנו את אירופה עם נטע שלנו. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה. בירושלים איוונקה טראמפ מסירה את הלוט מעל סמל השגרירות, ובכיכר רבין מקפצים אלפים לקולות הקרקור של I'm not your toy. 

אבל תרועת הפסטיבלים תיאלם הבוקר. ירושלים תיוותר עם הכרה של המעצמה הגדולה בעולם בה כבירת ישראל. האם זה ישנה משהו אצלנו? האם האקט הסמלי הזה, שבובירת ישראל מקבלת הכרה רשמית כבירת ישראל, ישנה משהו מהותי בחיי היומיום שלנו? כנראה הרבה פחות מאשר ישפיעו עליהם יחסינו עם שכנינו הפלסטינים.

היום, יומה הראשון של השגרירות האמריקאית בירושלים, במקום שבו שכנה עד כה הקונסוליה האמריקאית ושבשנים הקרובות תאויש לעתים רחוקות בשגריר דיוויד פרידמן ואולי עוד שניים־שלושה אנשי סגל – הוא גם יום הנכבה. אירועי הדמים שהתחילו אתמול עשויים להימשך היום, ואולי אף להחריף.

איך ניתן ליישב את המסך המפוצל הזה, שבו מצד אחד טקס חגיגי ומצדו האחר דם ואש ומוות של אזרחים, מבלי לסבול מפיצול אישיות. איך אפשר להכיל מצד אחד אירוע שבו האורח הראשי היה אלוהים, עם המקום שבו אלוהים כבר מזמן לא ביקר. שהרי מספר הפעמים שהוזכר אתמול אלוהים בטקס בירושלים, גדול יותר ממספר הפעמים שהוא מוזכר במשך חודש בבית כנסת. או בכנסיה. נדמה לי שלישראלי החילוני, פטריוט ככל שיהיה ואפילו נרגש מהעברת השגרירות, היה לא פשוט לעכל את השידור מירושלים. קשה היה למצוא שילוב הזוי יותר מחתך המוזמנים, בעיקר הבחירה באנשי הדת המשיחיים שהוזמנו לשאת דברים שברוח.

האחד, הכומר הבפטיסטי רוברט ג'פרס, גזען דתי, שאמר פעם שאם אתם יהודים, אתם לא יכולים להינצל, והשני רב חב"ד, זלמן וולוביק, שמאמין שהרבי מלובביץ' הוא המשיח. ובקהל, לצד חברי קונגרס רפובליקנים, שפע של מטיפים אוונגליסטים, ביניהם ג'ון הייגי, תורם ידוע למוסדות הימין וביניהם תנועת "אם תרצו". מטיף שמוכר גם בדרשות שהוא נושא בטלוויזיה האמריקאית שבהן טען, בין היתר, שהיטלר מילא את רצונו של אלוהים וכי רוסיה בראשותו של פוטין תחבור למדינות ערב, והן יפלשו לישראל במלחמת גוג ומגוג שבסופה יושמדו רוב היהודים.

כן, כן, האיש הזה ישב אתמול בין המוזמנים לטקס. ולנתניהו עוד יש בעיות עם השמאל הישראלי.

נתניהו ידע בדיוק מיהו קהל היעד. הוא ידע שלכמה שעות בניין השגרירות החדש יופקע לטובת ה"בייס" המשיחי וההזוי של דונלד טראמפ. והוא עשה את זה ברצון. אולי הוא קיווה שהציבור הישראלי לא ישים לב. ואולי הוא לא קיווה, כי פשוט לא אכפת לו מה הציבור הישראלי חושב: הרי הוא עצמו נראה כמי שוויתר על חלק גדול מיהדות ארצות־הברית, ולמעשה על כל מי שאינו משיחי – נוצרי או יהודי.

אז תרשו לי לעבור לצדו האחר של המסך המפוצל. לאותן תמונות שראינו אתמול מעזה. למהומות במחסום קלנדיה. ולהתעורר הבוקר, יום הנכבה, במועקה גדולה. ולשאול את מה שכולנו צריכים לשאול היום: לאן כל זה מוביל.