אגי משעול עדיין זוכרת את הפעם הראשונה. "ההרגשה הייתה שעולים לרגל. כל הדרך למטולה הייתה מקושטת דגלים ושלטים. היינו אנחנו - נורית זרחי, אמיר אור, בני שבילי, אפרת מישורי ואני - הפחות חשובים. אלה שמשתכנים בכל מיני מלונות סוג ב'. היינו עוברים ליד מלון ארזים להציץ בנתן זך, רביקוביץ, עמיחי, הלית ישורון ואורי ברנשטיין שותים בירות. הם לא התייחסו אלינו. הייתי בת 50, כבר לא ילדה, לא פרגית, אבל כמשוררת הייתי צעירה. את זך עד אז לא ראיתי בעיניים. הייתי מגדרה".

21 שנים עברו מאז פסטיבל המשוררים הראשון במטולה, ומשעול כבר מזמן בליגה של מלון ארזים. בפסטיבל הנוכחי, שנפתח שם אתמול ויינעל ביום ראשון, יוקדש לה האירוע 'פגישה עם משוררת האדמה', בין השאר לרגל העברת הארכיון הפרטי שלה לספרייה הלאומית. חוץ מזה היא משתתפת בלא פחות משישה אירועים ופאנלים אחרים בפסטיבל. ובכל זאת, משעול מודה, "יש משהו בלתי טבעי בפסטיבל משוררים. רחוב אחד, שהמשוררים הולכים בו הלוך ושוב. אלה יושבים פה ואלה יושבים שם, זה לא מדבר עם ההוא וזה לא מדבר עם זה. יש אחד שאת אוהבת יותר ואחד שאת אוהבת פחות ואחד שכתב עלייך וההוא שאמר עלייך. ועוד לשלושה וחצי ימים. אחרי זה כל אחד חוזר למקום הטבעי שלו, על פי סידור העבודה - משורר אחד לעיר, משוררת אחת לכפר".

נראה שהשנה יש יותר מחוות לסופרים מתים מאשר חיים.

"כנראה שמישהו למעלה החליט לעשות פסטיבל ספרות אלטרנטיבי והוא הזמין פאנל: רונית מטלון, גורי, אפלפלד. זה עצוב ומצחיק יחד. אני לא טובה בהלוויות. תמיד נראה לי שמלאך המוות יושב על הברושים ומצלם את כל מי שנכנס, כמו צו ראשון. אבל השיירה של הספרות מתקדמת לאט. כשאני הייתי סטודנטית למדו את דליה רביקוביץ ויונה וולך, והיום מה לומדים? דליה רביקוביץ ויונה וולך".

עושה רושם שבמטולה מתכוונים להאיץ בהולכים בשיירה. האירוע שחותם את הפסטיבל נקרא 'מי יהיה המשורר הלאומי הבא של ישראל?' אם לצטט את הקומוניקט, "בסוף האירוע יוכרזו תוצאות הבחירות של הקהל".

"זה גימיק. משורר לאומי זה מושג שאין לו מציאות היום. ברור שאת יכולה למצוא בשירה התייחסות לדברים שקורים - רק השבוע שמעתי את המושג הפלאי הזה, 'עפיפון נפץ'; לוקחים עפיפון של ילדים, של חלומות, של צבעוניות, ועושים ממנו נפץ, זה הרי צירוף שירי - אבל המציאות היום אינדיבידואליסטית. אנחנו לא ביאליק או אלתרמן שראשי מדינה התעניינו בדעתם. אז אפשר לבחור משורר חביב קהל - אבל להצביע מי המשורר הלאומי הבא? אני לא במשחק".

פתק לבן?

"אפילו לא פתק לבן. האחרון שאפשר לקרוא לו לאומי היה ידידי הטוב חיים גורי. ההזדהות שלו עם המדינה הייתה ארוכת שנים ועמוקה. כל כמה זמן הוא היה אומר לי את המשפט, 'המדינה כואבת לי' ובוכה. כשהוא ראה מה קורה כאן עם הכיבוש, העוולות שנעשות בשם 'הביטחון'; כשהוא היה שומע את ההתבטאויות של שרת התרבות, או כשמישהו צעק עליו בכביש 'חתיכת זקן' – הוא לא היה נרגע. כשרצו לקרוא לדרך ירושלים על שם רחבעם זאבי הוא יצא, בגיל 92, עם החברים שלו להפגין, ושר עם דמעות את 'שיר הרעות'. זה היה הקרב האחרון של המפגינים הזקנים האלה, והם ניצחו בו".

את עצמך מתגייסת למחאות? לפני שנתיים, למשל, יותר ממאה משוררות ומשוררים החרימו את פסטיבל מטולה וקראו להדחתו של בני ציפר מתפקיד המנהל האמנותי, בעקבות התבטאויות מקוממות סביב פרשת אייל גולן. את השתתפת באותה שנה. וגם בשנה שאחריה.

"גם השנה יש מי שקוראים להחרים את הפסטיבל בגלל הדעות הפוליטיות של בני ציפר. לי לא הייתה התלבטות לרגע. אני לא מסכימה עם הרבה דברים שהוא כותב, אבל מבחינתי הוא עורך מוסף ספרותי, הוא נמצא שם בכובע המנהל האמנותי, ואני משוררת שמוזמנת לפסטיבל שירה. המשוררוּת היא קודמת. בראשית הייתה היא. קודם לכל הפיצולים. גם הפיצול לזכר ונקבה. נכון שאני אישה, אבל זה כמו מוזיקה, מנגנים אותה על פסנתר או על כינור או על חצוצרה - אבל קודם המוזיקה הייתה. אין ספק ששירה שכותבת אישה, רק אישה יכולה לכתוב, אבל אלו קליפות שמתלבשות על מהות".

אז שאלות מגדריות הן לא רלוונטיות בהקשר של עולם הספרות?

"תראי, כשאני הייתי משוררת צעירה היה לא נעים. תחושת ה־MeToo# הייתה מאוד חזקה ובכל מקום, אבל לא היה לנו מושג של מגדר. בשביל הדור שלי זה היה כמו מים לדג. היום אני יושבת עם החברות שלי ואנחנו צוחקות".

מה מצחיק?

"אנחנו. העובדה שלא הייתה שום מודעות. זה כמו 'כך היינו' רק ב'כך היינו מיידלעך'. היינו נשים צעירות שעובדות בעולם היררכי גברי. כל העבודה שלי כמשוררת הייתה מול גברים. לא הייתה אף עורכת אישה, לא בהוצאות, לא בעיתונים, לא באקדמיה. תמיד היה פטרון, משוררת ופטרון, ופטרון, בהגדרה, הוא גבר. תחשבי על שירת נשים, על רחל שעמדה מול ביאליק וטשרניחובסקי. את ראית פעם גבר שמוציא ספר שירים תחת שמו הפרטי? הייתה רחל, הייתה אלישבע, הייתה זלדה, גם אני את הספר הראשון שלי הוצאתי תחת 'אגי'. לא הבנתי אז שהפנמתי את המבט הגברי. כשאת מסתכלת על ההיסטוריה שלנו של שירת נשים, היו מי ששכבו בשבילנו על הגדר - רביקוביץ ו־וולך, כל אחת בדרכה. אני כבר הייתי אחרי, ועדיין, בתחנה שלי, גם אני נלחמתי ולא ידעתי שאני נלחמת".

מתי למשל?

"כשהעברתי השנה את הארכיון שלי לספרייה הלאומית, זה הכריח אותי לעבור על המגירות, הקלסרים, ונהיה לי 'אלה הם חייך'. פתאום את רואה איפה היית פעם. ויש שם למשל התכתבות עם אורי ברנשטיין. הוא לימד בבאר־שבע כתיבה יוצרת, וחבר שלי שישב בסדנה סיפר לי שכל פעם שהיו מזכירים את השם שלי, ברנשטיין היה מתפוצץ. הוא קרא לי פוסטמה, יצא מהכיתה וטרק את הדלת. הוא היה מאוד נפוח. פוסטמה זה לא טעם ספרותי. אני לא חושבת שהוא היה מרשה לעצמו לדבר ככה על משורר. אז כתבתי מכתב למי שהייתה אז הרקטורית, אמרתי שלא ייתכן שמי שמלמד יביע דעות כאלה. הוא כתב לי מכתב התנצלות, אבל לא קיבלתי את ההתנצלות הזו. בשנה שאחרי הוא לא לימד. זה היה מין ניצחון".

כבר כמה עשורים היא מתגוררת באותו הבית בכפר מרדכי. מסביב חתולים, כלבים והמשק שלה ושל בעלה החקלאי, גיורא, אוטוטו חתונת זהב. שני ילדיה מתגוררים בשכנות, ואיתם ששת הנכדים ("אנחנו חמולה בכפר"). גם כשהיא לא במטולה, משעול היא משוררת במשרה מלאה. כותבת, מפרסמת, מעבירה סדנאות כתיבה, משתתפת בהשקות, באירועים ספרותיים, מרצה, מתראיינת, עורכת ספרי שירה. החודש התייצבה באוניברסיטת בר אילן לטקס קבלת תואר דוקטור של כבוד. שלישי במספר.

"כשקורה משהו כזה, דבר ראשון אני רוצה לספר להורים. ב־2003, כשיצא מבחר השירים שלי, הראשון במה שאני קוראת לו 'סדרת המצבות', הלכתי לקברים שלהם ושמתי אותו שם. ההורים שלי היו ניצולי שואה, ואני הייתי התשובה הניצחת שלהם. אז כל פעם שיש דבר כזה, אני רוצה להתקשר אליהם. עברו 16 שנים מאז שאמא שלי נפטרה, 22 מאז שאבא שלי, אבל אני לא יכולה להגיד שהתרגלתי. לפעמים אני עוד מחייגת, 91750. זה קו לא פעיל".

מוזר שהיא עדיין זקוקה להוכחות. מאז שנות ה־90, משעול היא כנראה המשוררת העברית הבולטת, האהובה, הפופולרית ביותר שפועלת כאן; כזו שאין צורך להציג גם למי שאינו נמנה עם חוג שוחרי השירה ("רביקוביץ אמרה פעם למראיינת, חצי בנבואה־חצי בצער, 'אני, ואחריי אגי'"). היא פירסמה עד היום 16 ספרים, הולחנה, תורגמה, שיריה כלולים בתוכניות הלימודים, מצוטטים בכל מקום - אבל איכשהו, גם לה עצמה לא לגמרי ברור מה המעמד שלה בעיני המיליה, בעיני אנשי הספרות והאקדמיה.

"אני כבר יודעת שאני זורמת במחזור הדם, הספרים נמכרים, אני פוגשת קוראים, יש תגובות - רק השבוע שלמה ארצי מזכיר אותי בטור שלו - אבל פרסים ספרותיים אני לא מקבלת. זה מצחיק, תמיד כשמציגים אותי אומרים, 'אגי משעול, המשוררת עטורת הפרסים'. קיבלתי פרס משמעותי אחד, פרס יהודה עמיחי - ומאז לא הוענק לי אף פרס מרכזי. פעם זה היה לי מוזר הפער בין אהבת הקוראים ובין זה, אבל היום לא אכפת לי. כמו נכדים – זה חלק מהיתרונות של הגיל. יש דברים שנלקחים בגיל הזה ויש דברים שניתנים".

אולי את לא מספיק נוגה או משוגעת כדי להיחשב משוררת אמיתית. לא בשפה וגם לא באיך שאת נראית ומתנהגת.

"אבל בפנים, כשאני כותבת, אני כן נראית לעצמי נוגה. צנומה, עם שיער שחור, ראש כזה נוטה הצידה. הדימוי הרומנטי הזה כבר לא מעניין אותי כל כך. כשהייתי צעירה נורא התעניינתי בשירים של משוגעים, אבל אני ידועה בתור 'המשוררת הנורמלית'".

נורמליות היא רק חטא אחד של משעול. לאורך השנים כבר קראו לה "משוררת פנאי", בורגנית, וחמור מזה – משוררת א־פוליטית. במקום להצטדק היא אוהבת לצטט את מאיר שלו: "פעם שאלו אותו למה הוא לא מתייחס לפוליטיקה בספרים שלו, והוא אמר, 'כי אני לא רוצה'. אני חושבת שאם בכלל יש תפקיד לשירה, אם יש, זה לעורר אותנו מהיומיום, לחבר אותנו לעצמנו. השירה צריכה להיות חופשית. לא כבולה לאג'נדה. בשביל הפוליטיקה יש עיתונות".

בהקשר דומה, התבטאת בעבר נגד ועדת ביטון, נגד אפליה מתקנת לספרות מזרחית בתוכנית הלימודים. גם על פסטיבל 'אשדודשירה' של סמי שלום שטרית כתבת שהוא "מעודד בדלנות, שסעים, גזענות". פירסמת פוסט בגנות "ההסתה המזרחית" כשגל"צ השעו את גידי אורשר.

"זה היה קצת אחרי פרשת גרבוז, והתחילו להתקיף אשכנזים. משורר אחד כתב לי במפורש, 'השואה זה פאסה'. אז כתבתי שאני אמנם לא תומכת באורשר, אבל גם לא בהתקפות הגזעניות כלפי כל מה שהוא אשכנזי. צפיתי עכשיו ב'סאלח, פה זה ארץ ישראל' וחשבתי לעצמי שזה לא היה כל כך שונה אצלי. באו ההורים שלי, עם ה־20 קילו שהיה מותר להם להביא, היינו במחנה מעבר, גם אותנו ריססו, ובאנו לגדרה שהייתה אז כלום. עד גיל 18 גרתי בחדר אחד עם הוריי. היו להם חיים מאוד קשים אבל הם בנו את עצמם בלי להאשים ובלי לדבר. הייתי הורה של הוריי. לא הייתה להם עברית אז טיפלתי בדואר, בבנק. הייתי תלמידה לא טובה כי לא היה מי שיעזור. לא קיבלו אותי לתיכון עיוני, רצו לשלוח אותי ללמוד תפירה בויצו – חיים של עולה חדשה. כל הגירה עוברת את הדברים האלה".

בגיל 71, אגי משעול עדיין נראית כמו שירלי טמפל. לשיר האחרון שפירסמה קראה 'נשמונת', על משקל ילדונת. "אני מדברת שם עם הנשמה שלי ושואלת אותה, 'מה לך יחידה שככה נתקעת במנהרת הזמן, בגוף שגילו אינו גילך'. בדרך של המשוררות – דרך עם ד' גדולה - זו תחנה מרתקת. וקשה. את כבר לא שיכורה מהשירה, מהדימויים, מהחריזה. כשאני מסתכלת על משוררים בגיל הזה, יש איזו חוקיות שחלה כמעט על כולם. התפשטות מקישוטים וחזרה למהות הפשוטה".

תסבירי.

"בגיל 71 נעלמים דברים. דברים שעניינו אותך כבר לא מעניינים. אני כבר לא אלך למוזיאון. זה גבול ממש דק, בקושי מרגישים אותו. מצד אחד החיים קצרים יותר, סביבך מיתות קורות בחטף – זה גיל שאנשים מתים בו. מצד שני אני לא מרגישה גוססת, יש עוד אופציה לעשות. להפך - כשאת צעירה את מפזרת ימים בלי חשבון, עכשיו את ממוקדת, הזמן יקר. זה מין אמצע ואני הייתי תקועה באמצע הזה די הרבה זמן. אני כבר לא אכתוב שירי תשוקה ויצר, מיציתי את זה. מצד שני, לא מפתה אותי לכתוב שירי חכם סיני עתיק. אז מהתחנה הזו אפשר או להימוג, להשתתק, או לעשות את הנורא מכל – לכתוב. כי את יודעת לכתוב אז למה לא. קראת את הספר האחרון של זך? אבל יש גם דוגמאות אחרות: אבות ישורון, טוביה ריבנר, חיים גורי. השירה שלהם נסקה למרות הגיל.

"לא מזמן כתבתי שיר (ראו מסגרת מימין) שבו אני מסתכלת על עצמי מבחוץ, עם הטרנינג, עם הכפכפים, שמוטה על המדרגה בכניסה, קוראת לחתולים. ואני שואלת את עצמי איזו מוזה תבחר בי ככה? הרי מוזה הולכת איפה שכדאי לה. איפה שיש ארוס וסערה. אבל עובדה שכתבתי את השיר הזה, והוא הביא לי מכרה. הרי האתגר בשירה הוא לכתוב על ריקנות באופן מלא, באופן שיש בו הומור, הפתעה. נכנסתי לפרץ כתיבה בלתי רגיל, הייתי חודש בטראנס. זה היה כמו כשהווייז אומר לך – הגעת ליעד. עכשיו המוזה המשיכה הלאה. לכרכור, לא יודעת לאן. קראתי לשיר הזה 'ליום הולדתי ה־71'. כשאת כותבת מספר על דף את מבינה פתאום שיש לו משמעות. פתאום אני חושבת, 71 זה כבר חמישה למוות. אני מרגישה בכל הגילים – ילדה, נערה, מתה, זקנה, וכשקראתי את זה אמרתי לעצמי, 'אגי, כל הכבוד'".

כל הכבוד, אגי.

"את יודעת, אישה צעירה עם גוף יפה, זה דבר שיש בו אקסהיביציוניזם. את שמחה בגופך. נחמד. אבל יש אולי שבוע אחד בחיים של אישה, איפשהו בגיל העשרה, שהשדיים זקופים ממש. אחרי זה חל עליהם כוח המשיכה. במלתחות בבריכה אני רואה נשים בגילי מסתובבות עירומות. גופים בצורות משונות, מורחות על עצמן לֶבֶּן. את רואה שאין בושה. פעם תיארתי איך ילדות מהחוג לשחייה אמנותית מפזזות למלתחות בבגדי הים האדומים, ואחת נעמדת מול אישה עירומה עם מקל הליכה, ענקית. לוויתן מצולק. הזקנה מרימה את המקל וצועקת, 'מה את מסתכלת, ככה גם את תהיי!' אני חושבת שצריך במלתחות מחלקה נפרדת רק לילדות. הלווייתן הזו, היא כבר מעבר לכל. אין מבוכה. לי זה קשה קצת. אני את בגד הים לובשת כבר בבית, ואחרי השחייה אני מתלבשת בתא של השירותים".

אפשר להגיד שגם שירה זה עסק די אקסהיביציוניסטי.

"בשירה אני לא לוקחת את עצמי באופן אישי. לא אכפת לי להתפשט עד הנו"ן הסופית. גוף זה דבר נורא פרטי. פרטי יותר משיר. מה שקורה לגוף בחיים זה כמו בסוף שיעור יוגה, כשהמורה אומרת, 'להתכופף, קודם הראש, אחר כך הכתפיים, לרדת חוליה־חוליה...' קודם הראש, אחר כך הכתפיים, חוליה־חוליה האדמה מושכת אותנו למטה, עד שהיא בולעת אותנו בתוך הלוע התחוח שלה".

אבל בשיעור היוגה אחר כך חוזרים, חוליה־חוליה, לעמוד.

"נכון. מזדקפים. זה תרגיל נהדר".

ליום הולדתי ה־71

אֵיזוֹ מוּזָה תִּבְחַר בִּי עַכְשָׁו

כְּשֶׁתַּחְלֹף עַל פְּנֵי הַכְּפָר

וְתַבְחִין בִּי יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּדְרֵגָה

עִם הַחַיּוֹת

בִּטְרֶנִינְג מָהוּהַ, שֵׂעָר סָתוּר

וְכּפְכַּּפִּים?

זִיק בָּעֵינַיִים הִיא לֹא תִּפְגוֹשׁ כָּאן

גַם לֹא נוֹצוֹת טוּרְקִיז

אוֹ לְחָיֵי תַּפּוחִים.

מַבָּט חֲטוּף יַסְפִּיק לָה

לְהִמַּלֵט מִעֲצֵי הַדַּעַת

אֶל נְשָׁמוֹת גּוֹעֲשׁוֹת יוֹתֵר

לֹא כָּמוֹנִי

שֶׁמְחַפֶּשֶׂת מִלַּת אַהֲבָה

בְּאֶבֶן שוֹשָן.