ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דניאל קמינסקי
    7 לילות • 15.05.2018
    ישראלים ניגשים אליי אחרי הופעות ומבקשים סליחה
    איך חיים את הרוקנרול באמריקה כזמרת כמעט אנונימית עם ילדה קטנה, עבר כמאמי לאומית ונחישות מפלדה לעשות רק את המוזיקה שחולמים עליה בלילה? נינט טייב חוזרת למסך עם תפקיד ראשי ב'בשבילה גיבורים עפים' ועונה ליוצר הסדרה על כל השאלות שרודפות אותה מניצנים ועד לוס–אנג'לס
    עומרי גבעון | צילום: דניאל קמינסקי

    "אצל משפחה רגילה אומרים, 'מאמי, אני מתעכבת בעבודה, תאסוף את הילדה מהגן'. אצלנו זה, 'מאמי, אני מתעכבת בלונדון, אתה צריך לאסוף את הילדה מישראל לאל.איי"', מחייכת נינט. היא מנסה להסביר איך חיי הרוקנרול שלה ושל בעלה, המוזיקאי יוסי מזרחי, בלוס־אנג'לס ‑ לשם עברו לפני כשנתיים, משתלבים עם היותם אנשי משפחה שמגדלים את אמיליה בת השלוש וחצי.

     

     

     

    "יש לנו כלל ברזל, לא משאירים אותה יותר מיומיים ללא אחד מאיתנו. זה לא פשוט. יש הקרבה וכמובן רגשות אשם. יש רגעים שאני שואלת את עצמי איך אני עושה את זה. אני לא רוצה להיות רחוק מאמיליה. למשל, עכשיו הייתי אמורה לנסוע עם סטיבן ווילסון לכל הטור שלו בארה"ב והחלטתי להצטרף רק להופעות בחוף המערבי. למרות שיצאו כבר פרסומים והכל. החלטה לא קלה עבורי, אבל אני שלמה עם זה. הבנתי שאני חייבת לוותר ולהיות בבית עם אמיליה".

     

    מה זה אומר להיות מוזיקאית בלוס־אנג'לס?

     

    "בזמן שאני לא בהופעות מחוץ לעיר, סדר היום שלי מאוד ברור. קמה בבוקר, לוקחת את הילדה לגן, משם הולכת לאולפן ששכרתי, מנגנת, כותבת, מתאמנת, עבודה. יוסי שוכר אולפן משלו ושם הוא מפיק ויוצר את המוזיקה שלו. בין לבין יש שבועות שאני הרבה באוויר. בקיץ האחרון הייתי על קו ישראל־לוס־אנג'לס־לונדון־קולומביה. היה משוגע".

     

    עם בעלה יוסי מזרחי | צילום: ענת מוסברג
    עם בעלה יוסי מזרחי | צילום: ענת מוסברג

     

    את אחד האנשים הכי מוכרים בישראל כבר 15 שנה, איך זה לעבור למקום זר ולהפוך לאנונימית מוחלטת?

     

    "אנשים חושבים שברחתי. האמת היא, שמאז שהתחלתי לשיר ידעתי שאני רוצה לצאת החוצה. כשהגיעה ההזדמנות והזמן הנכון - החלטתי לעשות את זה. התוכנית המקורית הייתה לעבור לניו־יורק אבל הבנתי שהסצנה המוזיקלית שם יותר נוטה לג'אז ואלקטרוני והרוק שאני עושה פורח בלוס־אנג'לס. האנונימיות היא אחד הדברים הכי נעימים וטובים לי שם. שם אני נינט, זמרת ויוצרת, ושופטים אותי לטוב ולרע רק על פי המוזיקה שלי. אני לא נכנסת לחדר עם היסטוריה שלמה של שערים בפנאי פלוס ותמונות פפראצי. זו תחושה משחררת. למרות מה שחושבים, מעולם לא חיפשתי להיות הסלב הכי גדול".

     

    ההתחלה לוותה בסוג של הלם?

     

    "בהתחלה הייתי במעין אופוריה ואז אתה קולט שאתה חי במדינה אחרת, לא תייר בביקור ארוך. זה כולל בירוקרטיות וקשיים כמו שיש לכל בנאדם, מלהוציא רישיון נהיגה ועד לחיות בשפה זרה – למרות שהאנגלית שלי טובה, כי מגיל צעיר הקשבתי למוזיקה באנגלית".

     

    תירוץ למסע גאולה אישי. בשבילה גיבורים עפים
    תירוץ למסע גאולה אישי. בשבילה גיבורים עפים

     

    למה בעצם לא לנסות לכבוש את העולם מתל־אביב?

     

    "כי לחיות שם אומר להכיר אנשים חדשים, מוזיקאים שלא הכרתי, זו סצנה שלמה, מעגלים שלמים של יוצרים שיוצא לי להכיר על בסיס יומיומי. אתה יוצא לדרינק ופוגש מישהו שבדיוק מחפש גיטריסט או מפיק וככה דברים קורים".

     

    יש לפעמים מחשבות של "מה עשיתי"?

     

    "לא הגעתי לכאן עם תוכנית־על או דד־ליין. אמרנו ניסע ונראה מה יקרה, למרות כל הקושי, גם בפן הכלכלי. הרגעים הקשים נראים כמו מפולת סלעים בשביל נסתר על הר. כואב, יש פציעות וחבורות על כל הגוף, אבל מרימים את הראש וממשיכים לצעוד קדימה. למדתי מלא, אני עושה דרך ארוכה, לאט ובטוח, שום דבר לא אינסטנט, זה ההפך הגמור ממה שהיה לי בארץ. אני עושה בעצם מה שהייתי עושה אם לא היה 'כוכב נולד'. אני בנקודת התחלה כמו כל מוזיקאי. אז כן, שברנו חסכונות, כי לחיות בלוס־אנג'לס עולה אלפי דולרים בחודש. אבל בשורה התחתונה אנחנו מתפרנסים ממוזיקה, נקודה. יש לי הרבה על מה להודות. עם כל הטרפת והקושי, אני כל בוקר אומרת תודה".

     

     

    × × ×

     

    בסופו של דבר, נינט אוהבת לשיר. זה כל כך פשוט. תנו לה לשיר והיא מאושרת, זה חזק ממנה. לא משנה אם זה על בימת הבארבי בתל־אביב או ברויאל אלברט הול בלונדון מול 5,000 איש בקהל או בקריוקי בר בקאן, הריביירה הצרפתית, שם היא מסתלבטת עם הצוות של 'בשבילה גיבורים עפים', הסדרה שיצרתי על פי חלקו האחרון של הספר מאת אמיר גוטפרינד ז"ל וביימתי עבור קשת 12 המשדרת אותה בימי ראשון ב-21:00. זו שעת חצות בבר הצפוף, נינט עולה לבמה וקורעת את הקהל עם ביצוע מרגש לשיר של כריסי היינד, נטולת אגו או מעצורים, מאושרת רק לשיר. אחר כך, כשהיא תרד מהבמה, יבואו בלייני המקום, יחמיאו וישאלו מי היא. היא רק תחייך ותגיד, "קוראים לי נינט". אנחנו בקאן לכבוד הקרנת הבכורה המרגשת ואני מראיין את נינט יום לאחר ההקרנה ויום לפני טקס הסיום שבו זכתה 'בשביל גיבורים עפים' בפרס הסדרה הטובה ביותר. אני הרגשתי כמו דג מחוץ למים על השטיח האדום (שהיה ורוד, למעשה), אבל נינט מכירה שטיחים מקרוב מאז גיל 19. היא התעצבה מול מדינה שלמה שפערה עיניים לעומתה, חיה את המתח בין הדימוי ומה שהיא מרגישה עמוק בפנים.

     

    "אחרי הזכייה המטורפת ב'כוכב נולד' לא באמת הבנתי מה קורה סביבי, הייתי ילדה בת 19", היא נזכרת. "עד היום אנשים לא מאמינים לי, אבל באמת לא הבנתי מה קורה. מבחינתי, קיבלתי הזדמנות לשיר, כל היום ביקשו ממני רק לשיר - חייתי בחלום. כל מה שנלווה לזה לא היה המטרה שלי אף פעם. שתבין, בתור ילדה, הייתי חוזרת הביתה מבית ספר כל יום, סוגרת את החלונות והווילונות, מדמיינת שהדאודורנט הוא מיקרופון ושרה מול המראה. שרתי הרבה עם וויטני יוסטון ומריה קארי ברקע. הייתי קובעת לעצמי יעדים, למשל, להגיע אל הנוט הכי גבוה של וויטני ועד שלא הגעתי, לא שיחררתי. אפשר לומר שהן היו המורות שלי. ואז גדלתי והתבגרתי וכמו כל אחד התחלתי לבחון מה אני רוצה לעשות, ואיך - ההבדל הוא שאצלי כל התהליך קרה מול אור הזרקורים".

     

    פסטיבל ערד?

     

    (צוחקת). "כן, אני חושבת שפסטיבל ערד היווה נקודת מפנה. שם הייתה הפעם הראשונה שהקהל הפנה לי עורף. וזה ניסוח עדין".

     

    מה קרה שם בעצם?

     

    "עליתי להופיע עם שירים מהתקליט החדש שלי. תקליט שונה ויותר מאתגר מהראשון שלי 'יחפה'. והקהל קיבל אותי מהר מאוד בקריאות בוז. תחושה נוראית. בדיעבד זה לא היה רעיון חכם כי אף אחד לא הכיר את האלבום הזה, אז מה ציפיתי שאנשים יבואו וישירו איתי את כל השירים? בסדר, זה שייך לעבר. אני חושבת שאחרי ערד התחיל הדיבור של 'יאללה, מי היא חושבת שהיא, מה היא מנגנת על גיטרה, מה היא משחקת אותה'.

     

    "הייתה תקופה לא פשוטה, הרגשתי שאני לא ראויה, שאלתי את עצמי המון שאלות קשות. אולי בגלל שהתעצבתי לעיני הקהל, הופנה אליי כעס, כל הנפילות שלי - מקצועית ואישית - היו חשופות. מה אני אוכלת, מה אני לובשת, והייתה תקופה שחשבתי שאני מאבדת את זה. הבנתי שאני חייבת לשמור על עצמי".

     

    תני דוגמה.

     

    "למשל ההחלטה לא לבצע את 'ים של דמעות'. זה היה בתקופה של 'השיר שלנו 3' וכל הזמן רק רצו שאבוא ואשיר אותו, והציעו לי לא מעט כסף. לא עשיתי דווקא, אלא הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. הייתי כבר אחרי תקליט עם שירים שלי ורציתי למצוא את הזהות שלי כמוזיקאית. לא פשוט".

     

    איך מתמודדים עם תחושות קשות כאלה?

     

    "חשבתי פעמיים אם לצאת בכלל מהבית. אם לא הייתה לי הופעה, לא הייתי יוצאת. בהתחלה קיבלתי הכל בחיוך אבל בשלב מסוים יכולת הספיגה שלי נגמרה. כתבו עליי הכל, אמרו עליי הכל, טוקבקים ארסיים, בכיתי, נפגעתי, כאבתי, לא האמנתי איך אפשר לכתוב ולומר עליי דברים כאלה. בסופו של דבר, המשפחה שלי היא הדבר שהשאיר אותי שפויה. זכיתי בהורים ואחים נדירים ומגוננים - האהבה שלהם שומרת עליי. היום אני לא קוראת ולא מתעניינת במה שאומרים עליי. בכנות, זה באמת לא מעניין אותי".

     

    את אדם מאוד נעים ודווקא במוזיקה שלך את אוהבת להתריס.

     

    "כן, יש בי צד מרצה. בתור ילדה היה לי נורא חשוב להיות אהובה ונאהבת, גם במחיר ויתור על מה שאני רוצה ומרגישה. זה בא לידי ביטוי גם בוויתורים מקצועיים. עד שהבנתי שאני לא מסוגלת לשלם את המחיר הזה, ולחלק מהקהל היה קשה לקבל את זה. בנקודה הזו כבר לא היה אכפת לי כמה אני נאהבת, רק רציתי לדבר את עצמי".

     

    את תמיד מחייכת, קשה לי לדמיין אותך מתפוצצת על מישהו.

     

    "לפעמים גם לי יוצא הווריד ובא לי להתפוצץ, בדרך כלל זה לא יוצא על הסביבה שלי, זה נשאר בפנים או מתפרץ במוזיקה".

     

    מתכון מושלם לאולקוס.

     

    "ברור, היה לי!"

     

    איך את מודדת הצלחה?

     

    "הפרמטרים של רוב האנשים להצלחה זה משהו שמיתרגם לכסף ולפרסום. אני לא תופסת את זה ככה. בתחילת הקריירה שלי, בשיא ההצלחה, מכירות של עשרות אלפי דיסקים, קמפיינים, עניינים – הייתי הולכת לישון עצובה בלילה. אז זו הצלחה? בעיניי לא. אם עשיתי עכשיו הופעה בלוס־אנג'לס מול 30 אנשים, ואז בהופעה השנייה באו 60 זו הצלחה מבחינתי - אנשים באו ושילמו כסף כדי לשמוע את המוזיקה שלי, שאני שלמה איתה ואוהבת ליצור אותה. ברור שאני חולמת למלא אצטדיון, אבל לאסוף את המאזינים אחד־אחד, לאט־לאט, זה תהליך בריא עבורי. גם בארץ - מי שקונה כרטיס להופעה שלי יודע לאן הוא בא. הוא בא לשמוע אותי, לא את 'ים של דמעות'".

     

    יש רגעים של "עשיתי את זה" או שהכל זה "הדרך עוד ארוכה"?

     

    "אני מאוד גאה בחמשת האלבומים שלי. לא מזמן סטיבן ווילסון אירח אותי בשלוש הופעות ברצף ברויאל אלברט הול בלונדון. זה אולם עם היסטוריה, הגדולים מכולם הופיעו שם, הביטלס, לד זפלין. בהופעה האחרונה הרגשתי שהייתי מדויקת. והיה רגע שכל הקהל עמד על הרגליים ולא הפסיק למחוא לי כפיים - זה היה רגע שאמרתי לעצמי, 'עשיתי את זה'. היה לי ממש כיף. לפני כמה שבועות הייתה לי הופעה בבארבי, היו מלא אנשים וזו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שלי. הקהל שר איתי את כל השירים, מכל האלבומים האחרונים. זה דבר שלא היה קורה לפני כמה שנים. אני אספר לך עוד משהו: לאחרונה ישראלים ניגשים אליי אחרי הופעה בלוס־אנג'לס ומבקשים סליחה על זה ששפטו אותי לפני שבאמת הכירו את המוזיקה שלי וראו אותי לייב. זה מאוד מרגש אותי".

     

     

    × × ×

     

    חלק מהבריחה של נינט ממשבצת המאמי הלאומית, סינדרלה מקריית־גת שעושה נעים באוזן, אל מחוזות האמת האמנותית שלה והאמביציות החו"ליות הייתה כרוכה גם במעבר לשירים באנגלית. לאחרונה היא חזרה לשיר בעברית, אחרי שנים, עם השירים 'גיבור' ו'תיל', את שניהם דודו טסה הלחין למילים של נינט. האחרון, 'תיל', נכתב בהשראת סיפור האהבה של אביב ויעלי, גיבורי 'בשבילה גיבורים עפים'. נינט מגלמת את יעלי, אישה צעירה, שחייה משתנים כאשר בן זוגה, אביב (תומר קפון) חוזר מהמלחמה הלום קרב. מבלי לספיילר, הסיפור שמדלג בין העבר להווה, מתחיל ביום שבו אביב מאתר סימן חיים מיעלי, לאחר שחשב שהיא מתה. אביב מגייס את שלושת חבריו ליחידה – כולל אח של יעלי – והארבעה (קפון, מיכאל אלוני, משה אשכנזי ונדב נייטס) יוצאים למסע חיפוש חוצה יבשות שמגיע עד לקולומביה.

     

    לא שיחקת מאז 'זגורי אימפריה'.

     

    "כן. קראתי את התסריט של 'בשבילה גיבורים עפים' בנשימה עצורה, במשך סוף שבוע שלם, לא הצלחתי להפסיק, זה תפס אותי בגרון. אני זוכרת שממש רציתי לעשות את זה אבל פחדתי".

     

    ממה פחדת?

     

    "פחדתי שלא אצליח לספר את הסיפור בצורה הכי טובה. התאהבתי ביעלי מהרגע הראשון, לא היה לי קשה למצוא קווי דמיון בינינו. יש בה הרבה ניגודים - היא מאוד ילדה אבל יש בה משהו מאוד אימהי ואני חושבת שזה מאוד דומה לי. יש בה גם צד חייתי, שורד, שזה חלק שאני מאוד מזדהה איתו".

     

    אני תמיד ראיתי את יעלי כמו מגדלור, היא שם, מאירה לכל ארבעת הגברים את חוף המבטחים.

     

    "נכון. אני חושבת שבאיזשהו מקום ארבעת הגברים רואים ביעלי הצלה, למרות שהיא בכלל ברחה מהחיים שלה, והיא אף פעם לא ראתה את עצמה כמושיעה או גלגל הצלה. אבל היא תירוץ מושלם בשביל ארבעתם לצאת למסע גאולה אישי של כל אחד מהם. היא מזכירה לי אותי בגיל 19, הרבה אנשים ראו בי והשליכו עליי דברים שאני בעצמי לא הייתי מודעת להם".

     

    איך היה לחזור למשחק?

     

    "התפקיד הזה היה מאוד חשוב לי. לקח לי זמן לגלות את יעלי, זה לא רק ללמוד טקסטים. אני זוכרת שביקשת ממני לעשות כמה דברים שמעולם לא עשיתי, דברים יומיומיים. אחד הדימויים שעלו בהקשר של יעלי היה אדמה ואז חשבתי על זה שאף פעם לא הלכתי יחפה, מחוץ לבית. גם אף פעם לא שתלתי צמח. אז הלכתי לחנות צמחים בלוס־אנג'לס ובחרתי כמה צמחים צעירים, חברה עשתה לי עציץ יפה ושתלתי אותם במרפסת, טיפחתי אותם, ואני זוכרת שממש התרגשתי כשהתעוררתי בוקר אחד וראיתי אותם צומחים מתוך האדמה. אלו היו העציצים של יעלי וכשהם ממש גדלו הם כבר נכנסו לסלטים בבית".

     

    ומה עלה בגורלם?

     

    "כשחזרתי גיליתי שיוסי השקיע בהם פחות ונאלצתי להיפרד מהם".

     

    קולומביה. העיירה לה־אספרנסה, שעתיים נסיעה מבוגוטה הבירה. ערב שישי. מלון דרכים בודד על גבעה מוקפת יערות גשם. במטבח, נינט טייב חותכת פלפלים, מאלתרת תבלינים, מתפעלת שתי מחבתות גדולות. צוות הפקה של 'בשבילה גיבורים עפים' כבר עייף אחרי שבועות של צילומים, האוכל המקומי כבר לא מתעכל ונינט באה להציל את המצב. כמה שעות אחרי, שתי מחבתות שקשוקה גדולות מריחות־כמו־בית מונחות בחדר האוכל והצוות מסתער עליהן ללא רחם.

     

    אז חוץ מלהציל לנו את הבטן, איך היה בקולומביה?

     

    "חוויית הצילומים הייתה מאוד חזקה. הייתי חוזרת לחדר אחרי הצילומים בג'ונגל ומתקשה להסיר את יעלי ממני. היו רגעים מורכבים. יום אחד הרגשתי מנותקת, תקועה, אז לקחתי את הגיטרה והלכתי אל תוך הג'ונגל לבד, ופשוט ישבתי ושרתי לעצים, הם קהל ממש טוב (צוחקת). זה היה רגע של זן.

     

    "אחד הדברים שעזרו לי הייתה העבודה עם תומר. לא הכרתי אותו לפני זה. הוא היה פרטנר מושלם, מכיל ומאוד רגשי, לשנינו היה חשוב לספר את הסיפור של שני הצעירים הישראלים האלו בצורה הכי אותנטית. גם החזרה מקולומביה לא הייתה קלה. אני זוכרת שנכנסתי הביתה ויוסי הסתכל עליי ושאל, 'מה קרה?' לקח לי שבועיים לנחות אל נינט שוב".

     

    במסגרת פסטיבל סיום דרכו של ערוץ 2, הסכמת לבוא ל'הכוכב הבא' ושם גם פגשת את נטע ברזילי, הגיבורה הלאומית החדשה.

     

    "זיהיתי את הכישרון הענק שלה - זה לא כזה מסובך לזהות, צריך רק להקשיב. היא מיוחדת וכל כך הגיע לה לזכות, וזה הכל בזכות הכישרון שלה ומה שהיא משדרת, המון אמת וטוהר בכוונות ובעיקר כישרון עצום שמתפרס לאוקיינוסים".

     

    היא קצת במקום שאת היית בו לפני 15 שנה. סינדרלה שתעמוד עכשיו בלחצים אדירים לרצות את הקהל, להיבלע במכונה. מה היית מייעצת לה?

     

    "היא לא צריכה טיפים ממני - נראה לי שהיא יכולה ללמד את כולנו. רק שתמשיך לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה ועושה. הדבר היחידי שהייתי אומרת לה זה לקחת כמה נשימות בין לבין, לעצור לרגעים קטנים, כי היא תזדקק להרבה אויר".

     

    המיני־קאמבק שלך ל'הכוכב הבא' כלל גם ביצוע מרגש ל'ים של דמעות' המדובר. נראית כל כך נינוחה ומפויסת עם השיר הזה, הטעון כל כך מבחינתך.

     

    "בהתחלה זה הרגיש לי מוזר לשבת בצד השני של השולחן, אבל באתי לתת הרבה אהבה ולחלוק את הידע שרכשתי. היה לי נהדר. הוקפתי בחבורה של אנשים מקסימים, המתמודדים היו מעולים בעיניי ולשמחתי נטע אכן זכתה, וזה אומר המון על הקהל ועל הפתיחות שלו לקבל משהו שהוא באמת שונה בנוף וכל כך טוב! לשיר שוב את 'ים של דמעות' הייתה סגירת מעגל משמעותית עבורי, ממקום מקבל ואוהב והכי לא נלחם שיש. באה מאהבה אנוכי".

     


    פרסום ראשון: 15.05.18 , 01:20