זה היה אחד מהשבועות הקיצוניים שידענו בשנים האחרונות. גם במדינה למודת טלטלות כמו ישראל, אירוע רדף אירוע בקצב רצחני. מפסגה לשפל. מרגעים של שמחה שוטפת וספונטנית, לרגעים של אלימות מתפרצת. רגעים של כותרות מחבקות ואוהדות מסביב לגלובוס, לרגעים של תמונות קשות והאשמות נוקבות בכלי התקשורת העולמיים. בתוך 48 שעות בלבד חווינו את המעבר של שגרירות ארה"ב מתל־אביב לירושלים, את הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון, ואת ההסתערות ההמונית של פלסטינים מתוך עזה אל גבול הרצועה — בהם גם חוליות מחבלים שניסו לבצע פיגועים — שנבלמה בירי שעלה בעשרות הרוגים. ללא קשר לדעות פוליטיות או לחלוקה בין שמאל לימין, אלה היו 48 שעות שבהן קיבלנו תזכורת נוספת לכך שאנחנו חיים על פתחו של הר געש מבעבע, שבו ערבים ויהודים מקיזים אלה את דמם של אלה, לא ברור עד מתי. האם בכלל יש פתרון, האם אי פעם תימצא דרך אחרת?
שעת צהריים בגן ישראלי באיזור השרון. הלימודים כבר הסתיימו, והילדים, חלקם בגילאי טרום חובה וחלקם בגילאי חובה, נמצאים כעת במסגרת הצהרון. חלקם יושבים סביב השולחן ומציירים. אחרים בוחרים להשתעשע בחצר המוריקה. מזג האוויר הקיצוני של השבועות האחרונים נרגע, התחלף סופסוף בנעימות אביבית. בארגז החול משחקים שני חברים טובים, ילד וילדה: עמוס ונאי. מרוכזים לגמרי בעיסוקיהם, לא עמוס ולא נאי נושאים על גבם מטענים או תיוגים. כאן, בארגז החול, הם רק חברים. ולא עמוס היהודי ונאי הערבייה.
החצר, ארגז החול ושולחן הציורים נמצאים בגן של רשת עמותת "יד ביד" באיזור השרון והמשולש. זהו גן מעורב, יהודי־ערבי, חלק מהתארגנות של הורים משני המגזרים, שמנסים לעצב במו ידיהם, למרות הקשיים והמורכבות, קצת תקווה לילדיהם.
מנהלת רשת הגנים בשרון של עמוס ונאי היא עדי אנגרט, בת 33 ואם לשני ילדים, שמתגוררת קרוב מאוד לגן בתוך שיכון העובדים בבית ברל. אנגרט מסבירה, כי היא מאמינה בכל מאודה בכך שהדרך הכי נכונה לגדל ילדים בישראל היא רק בחינוך לחיים משותפים, וכבר מהגיל הרך. בגן של עמוס ונאי 39 ילדים משתי שכבות גיל, בגילאים 3 עד 5. כשעדי רוצה לבקש מאחד הילדים לצאת מהמבנה ולהגיע לרחבת המשחקים בגינה, היא פונה אליו בערבית קולחת. "הילדים בגן שלנו מדברים עברית וערבית. זה גן דו־לשוני", היא מסבירה. הילד עמוס בן ה־4.5 הוא בנה. אחותו הבכורה, גפן, למדה גם היא בגן, ועכשיו היא כבר בכיתה א'.
ל"ג בעומר ורמדאן
"הגן הוקם ב־2015, על ידי קבוצה של הורים מטירה, כפר־סבא והמושבים פה באיזור", מספרת עדי. "רצינו לתת סוג אחר של חינוך לילדים שלנו. חינוך לרב תרבותיות, חינוך לקבלת השונה, לכבוד הדדי, לשיוויון, ולהקניית ערכים שחשוב לנו שהילדים שלנו יקבלו. מחצית מהילדים כאן הם מהמגזר הערבי, ומחצית מהמגזר היהודי. מדובר בילדים להורים צעירים. ואם אלה משפחות עם יותר מילד אחד, אז תמצאו שהאחים הגדולים הם בוגרי הגן. משנה לשנה הדרישה לגן רק עולה".
הגן מתנהל כמו כל גן אחר בישראל. מגיעים ב־7:30 בבוקר, הצהרון הוא עד 16:30. אבל בימי שישי — יום השבתון המוסלמי — הגן סגור. הילדים "מרוויחים" גם חופשות כפולות, בחגים היהודיים ובחגים המוסלמיים. הצוות וההורים מקפידים לציין את החגים השונים ביחד. "זה טריוויאלי לגמרי מבחינת ההורים, שהילדים מטירה ומטייבה באו לפני שבועיים למדורת ל"ג בעומר שלנו", מספרת עדי. "ובאותה מידה אנחנו, ההורים של הילדים היהודים, נתארח בקרוב אצל הילדים הערבים שיחגגו את הרמדאן. זה מה שיפה כאן. כל שנה החברים של עמוס וגפן מטירה מתארחים אצלנו בסוכה. יחד עם זאת, הקונספט שלנו הוא להקפיד לשמור על הזהות: כל אחד והתרבות שלו. כך שמוחמד נשאר מוחמד ורועי נשאר רועי. כל ילד יודע היטב מה הזהות שלו ויודע לשייך את התרבות של כל ילד או ילדה בגן.
"בשגרת הגן, תוכלו לראות שכאשר ילד ערבי פונה לחברו הערבי בשעת משחק או פעילות, הוא ידבר אליו בערבית. אבל אם הוא יפנה לבני עמוס, הוא מיד יעבור לדבר בעברית. וכך בדיוק יהיה במקרה ההפוך. זו אחת מהמטרות של המסלול שלנו: פיתוח מיומנויות תקשורת מאוד גבוהות זה עם זה. וכאשר זה נלמד ומוטמע מגיל צעיר, זה משהו שהולך איתך לכל החיים. אצלנו כל הילדים לומדים שכולם שווי זכויות, אבל אנשים שונים זה מזה. והילדים מאוד מכירים את השוני. זה הכוח של המקום הזה — כשילד יודע היטב את השוני ויודע לכבד את השונות".
אבל האם האירועים הקשים שמקיפים אותנו חודרים את הבועה המוגנת שבה לומדים הילדים? ואיך מתמודדים עם זה?
"בגילאים הקטנים פחות מעסיק את הילדים מה שקורה בעזה או בסוריה. אבל יש ילדים בגן שיש להם אחים גדולים שכבר קוראים עיתונים ונחשפים לחדשות באמצעי התקשורת השונים. וכך זה יכול לחלחל אל הקטנים יותר. הבת שלי גפן, למשל, כבר שואלת אותי שאלות קשות בנושא. תפקידי, כאם שבחרה באמונה שלמה במסלול שבו אני מגדלת את ילדיי, הוא להסביר לה. אני מסבירה לה שמה שקורה בעזה הוא מצער ועצוב, אבל אצלנו בבית וגם בגן לא מתנהגים באלימות. אני מיד נותנת לה דוגמה: הרי כשהיא מתווכחת עם חברה ערבייה שלה מהגן בשם רמה שהיא שומרת איתה על קשר עד היום, אין אלימות ביניהן. אני אומרת לה: אם משהו מכעיס אותך את משוחחת איתה עליו, לא נלחמת באלימות.
"בעמותה שלנו יש צוות דיאלוג, שאחראי לשמור על דו־שיח פתוח ועקבי. הצוות הזה נפגש עם צוות הגן ועם ההורים של ילדי הגן לאורך כל השנה. אז נכון שלא תמיד כולנו תמיד מגיעים לעמק השווה, אבל מה שבטוח, זה שאנחנו תמיד מקשיבים זה לזה. אז כן, הילדה שלי בהחלט יכולה להיתקל בכתבה בעיתון על עפיפוני תבערה שנזרקים מעזה לעבר ישראל, והיא תשאל שאלות. תפקידי כאמא הוא להסביר לה ברוגע שהדרך שלנו היא
שונה. אנחנו מאמינים בדיאלוג בשיח פתוח ולא באלימות — נקודה. ככל שהילדים גדלים, השאלות הופכות יותר קשות. לא לכולן יש לנו תשובות. זה לא קל, אבל זה אפשרי".
בלי פיצוצים
לעת עתה המסגרת המיוחדת והמגוננת מסתיימת בגיל הגן, והילדים ממשיכים במערכת החינוך הרגילה, המופרדת. אבל עדי פועלת לכך שהיא תתרחב גם לגילאי בית הספר. "כולי תקווה שבשנה הבאה כבר נקבל הכרה על ידי עיריית כפר־סבא, ונוכל לפתוח כיתות א' וב'. ואז גפן תחזור למסגרת הזו, שמנמיכה את כמות השאלות והעיסוק במה שקורה בתקשורת".
כשאנחנו משוחחות, בגן נמצאת לצד עדי גם שאדה אדריס מנצור מטייבה, אמה של נאי בת ה-4. שאדה חברה בצוות הדיאלוג של הגן. "נאי היא חברה של עמוס, וגם חברה של תותי ונוגה", היא מספרת. "אנחנו מרבים להיפגש גם אחר הצהריים לפעילות משותפת, כמו קיר טיפוס או בילוי בפארק. לנאי יש לה הרבה חברים יהודים בגן לצד חברות ערביות מטירה ומטייבה כמו נביל, ראלי ובאסיל. בעלי ואני מאוד מאמינים במסלול הזה. הילדה שלנו כאן בעיקר בגלל שאנחנו רוצים שהיא תגדל מתוך שיוויון וחשיפה לאחר. מבחינתנו, זו דרך החיים הנכונה במדינה כמו שלנו. חשוב ליצור מרחב משותף ולא מופרד. כך אני בטוחה שהילדה שלי תגדל ותפגוש לאורך כל חייה יהודים, וזה יבוא מתוך הכרה וכבוד אמיתי לתרבות שונה. היא לא תגדל לזלזול ושנאה, כפי שאנחנו ההורים גדלנו לצערי.
"אנחנו המבוגרים גדלנו בדרך שונה, דרך שרק הגבירה את התהום בין המגזר הערבי ליהודי. השינוי בחברה שלנו מתחיל כאן, בגן, בגיל הרך. לא נוצרים כאן פיצוצים ולא נוצר פער בין אחד לשני. זה מתחיל, אגב, בבית של כל ילד. במשפחות שרושמות את ילדיהן לגן כזה, השיח בבית מגנה את מה שקורה בעזה וגם את תופעת המפגעים שמגיעים מעזה או אותם עפיפוני תבערה. אנחנו מבינים ומלמדים שאפשר שיהיו אי הסכמות ויש לא מעט שיחות קשות, בעיקר בתקופה שיש הסלמה, אבל אף אחד מההורים בגן לא חושש לשלום ילדיו".
רשימת ההמתנה מתארכת
ויש עוד התארגנויות כמו זו של גן יד ביד. סמאח סלאימה היא מנהלת העמותה החינוכית "וואחת אל סאלם" — נווה שלום. "ביחד עם עוד 70 משפחות פלסטיניות ויהודיות, בחרנו לעבור ולגור בקהילה משותפת", מספרת סלאימה. "החלטנו לחנך את הילדים שלנו יחד, ולהזמין משפחות אחרות לשלוח את הילדים שלהם למערכת החינוך שלנו. זהו בית ספר שנוסד בשנות ה־80 עם שמונה ילדים, ושני מורים — ערבי ויהודיה. כיום יש בו 270 ילדים מגיל פעוטון ועד כיתה ו'. למעשה אנחנו בית הספר הראשון בארץ שפתח מסגרת חינוך דו לשונית ודו לאומית".
סלאימה מספרת, כי היא "דור שלישי לנכבה" — במשפחתה המורחבת יש קרובים רבים שהיו לפליטים לאחר 1948, וצאצאיהם חיים במחנות פליטים או בגרמניה ובשבדיה. "זה ממש לא קל, ולא פשוט", היא אומרת על מפעל חייה. "אבל חיים משותפים הם כמו שריר, צריך לחזק אותו כל הזמן. לחזק ולהדריך את המורים, המדריכים, המנחים וההורים שעושים את העבודה הכי קשה בימים אלה. אנחנו מלמדים את ההיסטוריה הקשה של שני העמים ולא מסתירים מהילדים כלום. הילדים והבוגרים שלנו יודעים להתמודד עם מורכבות, עם קושי ושוני וגם עם כאב. כי זאת המציאות בחוץ. אנחנו גם מבינים ומלמדים את מאזן הכוח — איך אפשר לקדם באמת חיים משותפים על בסיס ערכים כמו שלום, שיווין ודמוקרטיה, בלי זכויות יתר לצד אחד על חשבון השני. לצערי, ההנהגה הנוכחית לוחמנית ואגרסיבית, מה שהופך את המשימה שלנו לקשה מיום ליום. יחד עם זאת, מה שמעודד אותי מאוד, זה שרשימת ההמתנה של הילדים שמחכים להתקבל אצלנו למסגרת רק מתארכת. עצם זה שיש לא מעט משפחות בארץ שלא מפחדות, משאירה בי בהחלט תקווה".
איך בתי הספר הדו לשוניים מתמודדים עם הימים הלאומיים, שבהם מתחדד וצף הקונפליקט?
"אנחנו מאמינים בשיח פתוח וכן עם הילדים", אומרת מארי קופטי, מנהלת שותפה במרכז לקידום חיים משותפים במכללה האקדמית בית ברל ומדריכה פדגוגית בסניף יפו של יד ביד. "עם זאת, יש חשיבות רבה להתאמת התוכנית לגילאי הילדים ושלבי התפתחותם. הלמידה, בחינת הזהות האישית והקבוצתית וכמובן הדיאלוג היהודי־ערבי יתפתחו בהדרגה עם השנים — עם ההתפתחות של הילדים והמשך החינוך המשותף.
"חשוב לציין שהחינוך הוא תהליך, ולא מה שעושים ביום מסוים. אנו מחנכים לאהבת האחר, למיומנות השיח, להקשבה ורגישות לאחר, לשונות וכן לחשיבה ביקורתית על ידי שאלת שאלות. בגיל הרך אנחנו מלמדים על זכויות האדם. הזכות לחיות בבית בטוח, הזכות לחיות בשלום. בכיתה א' כבר מרחיבים את המשמעות של הזכויות. למשל, מדברים על הזכות של כל אדם לחיות על אדמתו, הזכות לבנות בית משותף בו יש מקום לכולם, הזכות לשלום ולא למלחמה. שיוויון ערך האדם ולא גזענות. אנחנו מאמינים שרק אם מלמדים את האדם איך לאהוב את אחיו האדם, הוא ישאף לשלום ולמימוש זכויות האדם".
