הסיפור הזה יתחבר אסוציאטיבית למגילת רות וגם לנטע ברזילי, אבל הוא מתחיל בשבוע שעבר בירושלים.
אני יושב ברכב. הרמזור אדום. אני אמור לפנות שמאלה לכביש בגין. זהו בוקר שמח בירושלים. אמנם אני ליד טדי, ימים לאחר שהפועל חיפה זכתה בגביע המדינה, וידוע כי אדם קרוב אצל עצמו ואצל עניי עירו והייתי שקוע בצערם של הירושלמים המתוקים שכל כך רצו לשמוח, אבל הבוקר יום חג: השגרירות עוברת לעיר. מגיעה לה לירושלים השמחה הזו, אני חושב. והנה קול רעש קוטע את מחשבותיי. אני שומע חבטה וזז קלות. אני מביט במראה ורואה שרכב נכנס בי מאחור. אני מזהה את הרכב הזה. ברמזור הקודם שמתי לב שנוהגת שם גברת שמביטה למטה ולא לכביש. יצאתי מהרכב והדבר הראשון ששמתי לב הוא שאין לה סלולרי ביד. מתברר שבשונה מהמקובל בדורנו, היא כלל לא שיחקה במכשיר בזמן הנהיגה, אלא סתם הביטה למטה בחוסר ריכוז. נזפתי בה על כך כדי לשבור את הקרח. אמרתי לה: "תראי, להבא אם את כבר מורידה עיניים מהכביש, לפחות תהיי באייפון. חבל סתם לבהות ברצפה, זה זמן יקר שאם את לא מתעלת לנהיגה לפחות תסמסי או משהו".
הגברת הביטה בי ולא חייכה. לעצמי אמרתי: אוקיי לשבור את הקרח לא אוכל, אהיה קורקטי. "גברת", אמרתי לבסוף, "אני רואה שזה ממש בקטנה מה שקרה פה לרכב, אולי אפשר אפילו עם היד פה לסדר את הדפיקה. אז אני אומר שכל אחד ימשיך בחייו, בכל זאת יום מרגש בירושלים, סבבה?"
"ממש לא", היא השיבה. "ממש־ממש לא". "אבל תראי", רמזתי בעדינות, "אני הרי עמדתי כחוק וחיכיתי לרמזור ירוק בעוד את פשוט הגחת מאחור ונתקעת בי, זו ממש אשמה מלאה שלך, את מבינה?" "תגיד, אתה חושב שאתה שופט תנועה", שאלה הגברת. "האמת שלא", עניתי, "אבל לא צריך לכעוס. אני פשוט מכיר את החוק, גם אם הייתי בולם במפתיע והיית נתקעת בי מאחור זו הייתה אשמתך, אז בוודאי במקרה הזה שעמדתי ברמזור". "זה מה שאתה אומר", השיבה הגברת. בנקודה הזו קצת כעסתי. "תראי כפרה עלייך, אני חושב שהתבלבלת קצת. התאונה הזו באשמתך, אין כאן מקום לשיקול דעת, לא הסתכלת על הכביש, אבל אני, כדי למנוע ביורוקרטיה, מציע שניפרד כידידים, כי הדפיקה לא רצינית וגם ככה חם היום". "אין מקום לשיקול דעת", הפטירה הגברת, "מאיפה אתה יודע? אתה יודע בכלל איזה יום עבר עליי?"
"איזה יום מה?" שאלתי. "עבר עליי", השיבה. "בבית המשפט אני אספר הכל, מה אתה חושב? אתה יודע מה אני עברתי מהבוקר?" "אבל גברת", אמרתי, "את מבינה, זה לא ממש ישנה לשופט איזה יום עבר עלייך. הוא רק יעניש אותך על שנתקעת בי מאחור. אז דווקא בגלל שעברת יום קשה אני אומר, בואי, אני משחרר אותך". "משחרר אותי!" צעקה הגברת, "ממש לא. אתה תביא לי פרטים עכשיו!"
"תשמעי, גברת, קודם כל אחלה. בואי, קחי פרטים. אני רק מנסה בפעם האחרונה להסביר לך שזה לא לטובתך. אבל הנה מספר הרישיון שלי ורישיון הרכב וזה מספר הסלולרי, סבבה? עכשיו שיהיה לך יום מעולה".
עמדתי ללכת, אבל ברגע הזה חלה החרפה באירוע: "רגע, רגע", זעקה הגברת. "לאן נראה לך שאתה הולך? לא לקחת את הפרטים שלי". "נכון", השבתי, "כי אין לי צורך בהם. אני לא בעניין של לתבוע אותך על הנזק הקטנטן הזה ואני נואשתי מלהסביר לך שזה לטובתך". "אתה לא מעוניין לתבוע, אה?" השיבה ברוגז, "אתה חושב שנפלת על פראיירית? אתה תיקח עכשיו את הפרטים שלי!"
"גברת", עדיין ניסיתי להרגיע, "את קצת מתבלבלת, אני לא חייב לקחת את הפרטים שלך ובכלל איך בעצם את מתכוונת לכפות עליי את הנושא הזה?" "איך?" השיבה בצעקה, "אתה לא תזוז מכאן בלי לקחת את הפרטים שלי, פשוט מאוד".
האמת היא שבנקודה הזו אפילו לא כעסתי. הבנתי באופן מעורפל שהגברת חושבת משום מה שכדי לתבוע אותי בתביעה חסרת הסיכוי שהיא מתכננת, סוכני ביטוח מטעמה אמורים לדבר עם כאלה מטעמי, אז היא משום מה הסיקה מכך שגם אני חייב לקחת את הפרטים שלה. "ונגיד אקח את פרטייך", אמרתי לה, "מי תקע לך שלא אזרוק את הדף לפח הקרוב ברגע שתיסעי?" "תפסיק להתחכם ותיקח פרטים", פקדה. בנקודה הזו היה נראה לי שהגברת טיפה מאבדת את זה. בשביל להרגיעה, לקחתי פרטים. אמרתי שאני גם מתנצל שעמדתי ברמזור, שאולי בכל זאת יכולתי לנסוע ממקום אחר והתאונה הייתה נמנעת. בערב הפכתי את הסיפור לפאנץ׳ לא רע בהופעה, סיפרתי איך הגברת לקחה את הפרטים שלי ואיך כפתה עליי לקחת את שלה. הקהל צחק. שתקתי שתי שניות ואז אמרתי: מפה לשם, יצאנו אתמול והיה ממש נחמד. אחרי עוד שתי שניות הוספתי: אבל היה לי ברור שהדייט יצליח, בכל זאת, מדובר בסבתא שלי.
אבל האמת שריחמתי על הגברת הזו. אתה רואה לפעמים אדם שמסתבך שלא לצורך. הרגשתי משהו דומה כשצפיתי ביעקב פרי מתוודה על השקר הצבאי שלו. אני מבין את מי שלא מוצא בליבו לסלוח או לא מאמין לפרי או ווטאבר, אבל יש בי חלק שממש רצה לחבק את פרי ברגעים הללו שבהם הוא הסביר איך הסתבך עם שקר מטופש ולא הכרחי, ואיך זה הפך לכזה דבר גדול. האדם הוא בריה מורכבת: יש בו צדדים הרואיים וצדדים ילדותיים; יש בו חלקים טובים וחלקים אפלים. וכולנו, בסופו של יום, זקוקים לנחמה. לכן התרגשנו כל כך מפתיחת השגרירות וכאשר ראינו את איוונקה, בתו הגיורת של טראמפ דומעת בכותל, נזכרנו במשפט הכי משמעותי במגילת רות, הרגע שבו רות אומרת לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי".
וזה אולי גם סוד ההצלחה הגדולה של נטע באירוויזיון. זו אולי הסיבה שהיא הצליחה לשמח את כולנו: יש בנוכחות שלה משהו מנחם. משהו אנדרדוגי מובהק שמנצח בגלל איזה מסע פנימי, איזו אמונה שהכל אפשרי. כי לא הכל פה נורמלי, אבל מדינה שבה מישהי דופקת אותך מאחורה ומכריחה אותך לקחת פרטים ממנה, ומדינה שבה ראש השב"כ לא עשה צבא היא בדיוק המדינה שבאה עם שיר שיש בו כמה שניות של קרקורים ומרימה איתו את אירופה. ולשנה הבאה בירושלים הבנויה. חג שבועות שמח.
