בשבילה אפילו עייפים עפים / במקומות מסוימים שבהם מריחים הצלחות, מכינים מראש עבור החגיגות מדורות ועפיפוני אש. אבל נטע ברזילי, למרות הסיכויים שנתנו לה כל המהמרים, באה מאאוטלנד, מוקפת תומכי אירוויזיונים מכורים, בעיקר מהקהילה הלהט"בית. אבל החן, הכישרון המתפוצץ והאותנטיות שלה פרצו החוצה וכשכבשה את לבבות הישראלים הכמהים להצלחות, הפכה בין לילה לנסיכה שבשבילה גיבורים ואפילו אנשים עייפים עפים. ואפילו התקריות על הגדר בעזה לא הפריעו למה שנקרא "רבבות" לחגוג פעמיים. בליל הזכייה ובליל יום שני. מה לחגוג? זו השאלה. כל אחד רוצה לחגוג משהו בחיים האלה.
אגב, האם שמתם לב לדורון מדלי, המלחין הפורה של השיר "טוי" שהסתובב לפני תום הצבעת הצופים הלוך ושוב עם הדגל הישראלי, מאחורי המנחות הפורטוגליות כדי להשתיל את ישראל בתודעה של המצביעים? כשראיתי את זה הבנתי שאנחנו זוכים. כי אף מדינה לא היתה מספיק "ממזרית והזויה" לעשות את זה.
אז זה היה השבוע שלו וכמובן של נטע לפתע, ושל השגרירות הדנדשה. (עכשיו ירושלמים כבר לא יצטרכו לנסוע לתל־אביב בשביל ויזות). ובליל שני, כשרקדו ההמונים שכאמור תמיד מחפשים סיבות למסיבות בכיכר רבין שלא חגגה ככה מאז הניצחון ההוא של מכבי תל־אביב, לא הצטרפתי אליהם בעיקר כי רמת־גנים ישנים מתשע בערב. וגם כי אני אישית חי בפרופורציות מול החיים האמיתיים ולא מרשה לעצמי לצאת ככה מעורי.
שלכת באביב / תכף אשוב לחוויה האירוויזיונית שמחצה את חיינו השבוע. אבל לפני כן הרשו לי לספר לכם בכל זאת על רגע שבו דווקא כן יצאתי יחסית מעורי. זה היה לפני שבוע כשרכבתי על אופניי בשדרה החמישית הרמת־גנית השכונתית שלנו, והבחנתי לפתע בתופעה מרהיבה. עשרות עלים נשרו במהירות מהעצים בשדרה ומילאו את המדרכה, כמו שטיח צהבהב. ואני עמדתי שם מהופנט ולחשתי לעצמי: וואו, אלוהים, מאיפה הבאת עלינו את מופע השלכת באביב הזה, ששווה דוז פואה! אחר כך צילמתי את מרבד העלים המטרף באייפון שלי ושלחתי לחברים. וכשרובם (לאכזבתי) לא גילו עניין בצילומים, סימסתי להם בזעקה אנושית: היי, איפה ההתייחסות שלכם ליופי האמיתי בעולם. הרי חיינו מלאי השתוקקות לרגע נדיר שכזה?
בשבילה אחים בוכים / באמת הייתי מבואס לשנייה מזה שאיש מחבריי לא הגיב לשלכת האביבית. ואז, בהחלטה של רגע, החלטתי לרכוב על אופניי לבית הקברות בקריית שאול ולשתף בחוויה את אחותי נאוה ז"ל, כי כבר זמן מה חלף מאז מותה ובאו לי עליה געגועים. וכך הגעתי לבית הקברות הריק מאנשים חיים וחיפשתי את המצבה שלה, תוך שאני נזכר בשורה הנפלאה של המשוררת אגי משעול: "אני הרבה יותר מתה ממה שאני נראית". אבל ככל שהתקרבתי לקבר נהייתה נאוה אחותי לגמרי חיה בשבילי. אפילו דיברנו זה עם זה. וקצת ייללנו כשהזכרתי לה שהיא הייתה איתי פעם באירוע האירוויזיון שבו ייצגתי את ישראל בסטוקהולם. בסוף שמתי אבן על קברה, זימזמתי לה בהיפוך: "איי אם יור טוי". כלומר, אני דווקא הצעצוע שלך, ועפתי לדרכי.
סטוקהולם ויחידת הפת"ח / כאמור, פעם גם אני ייצגתי את ישראל באירוויזיון. זה היה בסטוקהולם בשנת 1975, כשבחורות עדיין הלכו עם צמות על הכתף ולא עם קימונואים ושני קוקואים מכודררים לצידי הראש. סך הכל הייתי די בסדר בשלוש הדקות שנתנו לי. אבל היום אני יודע שמה שהיה חסר לי כדי לזכות עם השיר "את ואני" היה אולי מזל, הופעה יותר משכנעת, גימיק אחד או שניים, והצבעת הקהל בסמסים שהייתה יכולה לקדם אותי עשרה מקומות קדימה. חחח. אבל כיוון שלא היו אז פלאפונים נתקעתי לנצח במקום ה־11 מתוך 19 ארצות. מה שכן תמיד התנחמתי בעובדה שמקום טוב באמצע הוא המקום הכי טוב בסוף.
טוב, נשבע לכם שאני צוחק. אבל צחוק־צחוק, האירוויזיון ההוא היה אירוע יוצא דופן בחיי. לא בגלל השיר והמיקום, אלא בעיקר (כמו שסיפרתי לא פעם) בגלל שנוסף להופעה הייתי מאוים על ידי כנופיית פת"ח, שידיעות מודיעיניות שהגיעו למוסד השוודי העידו שהם עמדו להוציא עליי פיגוע טרור.
עשרה אנשי ביטחון, חלקם שוודיים וחלקם ישראלים, שמרו עליי. ויומיים לפני התחרות הועברתי למלון באיזה יער ליד סטוקהולם ששריוניות חגו סביבו. בסופו של דבר גם הפת"חים וגם אני לא הצלחנו מי יודע מה במשימה, כאמור.
ממרחק הזמן תמיד הכל שטויות. לסטוקהולם לא חזרתי מעולם (אולי טראומה) ולא הבטתי בחיים בתחרות הזאת, עד שהגיעה נטע לפתע. וכשנטע (שלנו) צעדה את צעדת הניצחון סביב הקאט־ווק שהקיף את הבמה כמו איזה מתאגרף שניצח בקרב גדול, שמחתי מאוד ונזכרתי בדנה אינטרנשיונל האמיצה שהייתה הראשונה שפתחה את הדלתות לזמרים מוחצנים ושונים מהמקובל פה.
מלחמה בקיץ? / כיוון שהכל עף לכל כיוון לאחרונה (מעפיפוני האש מעזה והאנשים על הגדרות בעזה ועד הטילים בסוריה האיראנית) הטרידו אותי בשבועיים האחרונים קולות הקרב האלה ואני שיתפתי את אלעדיק חברי הטוב בחששותיי מפני מלחמה בקיץ.
"שמע, לא כל ירי טילים והמון אלים שמנסה לחצות גדרות בפקודת החמאס הוא מלחמה טוטאלית", ניסה חברי הטוב להרגיע.
אחר כך, כשכל הצלצולים בבתי הספר בארץ השמיעו את הטוי האירוויזיוני והזיזו אפילו את הסטטיקים עם השיר החדש שלהם, זה הדליק את אלעדיק והוא סימס לי: "אפשר לשאול אותך משהו?"
"בטח. אני לשירותך", עניתי.
"תגיד, יש נוסחה לשיר מנצח?" שאל.
"יש", אמרתי, "אבל אני אגלה לך אותה כשתגלה לי את הנוסחה לחיים מאושרים".
"טוב", אמר אלעדיק, "וחוץ מזה רק הרשה לי להזהיר אותך שעל פי הפלקטים ברחובות תל־אביב, קיסריה תחת מתקפה וכל זמר עושה השנה הופעה שם".
"נו, אז מה?" שאלתי.
"כמי שקיסריה היא הבית השני שלו כבר 30 שנה, אתה לא חש איום על הבית?"
"ממש לא", עניתי, "כל אחד רוצה להגיע לשם".
כמה ימים אחר כך, כשנגמרו כל הכרטיסים להופעה שלי בקיסריה ביולי, דיווחתי את זה בשמחה לאלעדיק שסימס לי: "אתה רואה, זה מעיד שהקהל שלך לא חושב שתפרוץ מלחמה בקיץ".
אגדות / העולם מתחלק ליצורים שונאי אירוויזיון ולמטורפים עליו. אבל השנה הוא היה קונצנזוס. וכשנטע שבה הביתה אפופת ניצחון והארץ (כצפוי) נפלה שדודה לרגליה, חשו כולם שאפשר היה בעזרתה להפר לרגע אפילו את שאגת הבי־די־אסים ואת שנאת האיראנים והעזתים.
טוב, ברור שכולנו לקחנו את האירוויזיון קצת רחוק כדי לברוח מהמציאות הקשה השבוע. ולמרות שלפעמים אסור לנו לבטוח באגדות, כמו שכתב המשורר אלי אליהו ("ואם תימלטי פעם בחצות הלילה ונעל אחת לרגלייך, דעי כי לא נסיך הוא הדולק אחרייך"), אז הפעם "כפרה עלינו כולנו", שמחנו, כי נטע החזירה אותנו למקום הילדותי התמים שבו גיבורים ובעיקר אנשים עייפים עפים, כשאגדות נהדרות נהיות מציאות.
ועכשיו, היי, נטע דיר, לא בא לך לעשות איתי דואט שיכבוש את כל עולם הצעצועים? מקום 11 והמקום הראשון זו הצלחה מובטחת ואני מבטיח לך שאעשה בשבילך שתי קוקיות בצידי הראש. אה? חחחחח. ובעיקר קחי עצה מזמר עתיר ניסיון: תיהני ממה שקרה לך, אבל שמרי על עצמך מחיבוקי דוב. עדיף רעש של תרנגולות.
