בשבוע שעבר פירסמתי כאן את הטור "גן פשוש 2021" שתיאר את גן פשוש כפי שייראה לאחר השלמת מהלכים שירוקנו את הדמוקרטיה שלנו מתוכן - שחלקם, כמו פסקת ההתגברות, חוק הלאום, הדתה ועוד - כבר נמצאים בעיצומם. אני מקבלת מיילים מקוראים וקוראות מדי שבוע, אבל הפעם התגובות לטור היו רבות במיוחד, רובן הגדול תומכות ומחזקות. אבל תוך כדי שקראתי והשבתי לכל מי שכתב וכתבה לי, הרגשתי משהו מוזר... אז חזרתי וקראתי את המיילים ברצף, והבנתי: כמעט בכל אחד מהמיילים היו וריאציות על המילה "אומץ". למשל:
"בחרתי לכתוב היום, כי בשבועיים האחרונים טורייך כל כך אמיצים - כל הכבוד לך על כך".
או: "כך צריך לכתוב בימים טרופים אלה. את אישה אמיצת לב, לא פשוט להתבטא כך בזמן הנוכחי מבלי שאיזה עורך יפחד לאבד קוראים. אז קוראת אחת מובטחת לך. בבקשה תמשיכי".
התחושה המוזרה נבעה מכך שלא הרגשתי אמיצה בעת כתיבת הטור. הרגשתי כעס, תסכול, חרדה קיומית ממשית נוכח מה שקורה במדינת ישראל, ותדהמה נוכח האדישות שבה מתנהל חלק גדול מהציבור, כאילו המהלכים שקורים מתרחשים הרבה מעל לראשנו, אי שם בסטרטוספרת ה"פוליטיקה", כאילו זה לא נוגע לנו ולא משליך – בהווה, כאן ועכשיו – על חיי היומיום שלנו. ולכן בחרתי להתאכזר כך לדמויות שאני כל כך אוהבת, שכבר שנים יש להן נוכחות מופלאה בחיי, ולהעמיד אותן ברגע שאחרי – כשכבר מאוחר מדי למחות. כתבתי את מה שהרגשתי שחייב להיכתב, ולא הרגשתי שנדרש ממני "אומץ". אבל רבים שקראו את הטור הרגישו שכן.
אז קראתי קצת על אומץ. הנה למשל ההגדרה מוויקיפדיה:
"אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי־ודאות או איום. ניתן לחלק את ביטויי האומץ ל'אומץ פיזי' – היכולת להתמודד עם כאב פיזי, סבל גופני וסכנת מוות ול'אומץ מוסרי' – היכולת להביע דעה לא פופולרית או להתמודד עם ביקורת, בושה, שערורייה ורפיון ידיים".
ואז הבנתי. אם קוראים וקוראות של העיתון של המדינה מוצאים שהבעת עמדה שמתנגדת לשלטון היא אקט שדורש אומץ – הרי מכך נגזר שהם מאמינים שיש בכך סכנה. שאני עלולה למצוא את עצמי מול "ביקורת, בושה, שערורייה ורפיון ידיים" – או חמור מאלה. חידד זאת עוד יותר קורא אחד שכתב לי כמה קולעים, נכונים וחשובים היו דבריי – וסיים את המייל שלו כך: "עצה ידידותית. באווירה שקיימת היום במדינה אני לא הייתי מפרסם את הדוא"ל".
אז מה מלמדות אותנו התגובות לגבי "האווירה שקיימת היום במדינה"? מה מלמדת אותנו התחושה של רבים שנדרש אומץ כדי לזעוק שמה שקורה כאן מסוכן והרסני?
התגובות לטור ממחישות בצורה הברורה ביותר את מה שניסיתי להמחיש בטור עצמו.
במדינת ישראל הדמוקרטית, רבים מאמינים שהבעת עמדה שמנוגדת לזו של השלטון היא פעולה מסוכנת.
למחרת פרסום הטור שלי ומבול התגובות שהגיעו בעקבותיו, זכתה נטע ברזילי הנפלאה באירוויזיון. כיכר רבין התמלאה באלפי חוגגים, מדינה שלמה נשטפה שמחה. חלק מזה, לבטח, הוא הצמא האדיר של כולנו לחדשות טובות, וגם לשמחה פשוטה, גאווה לאומית נטולת אג'נדה (למרות שכבר ניסו ועוד ינסו להלביש עלייך אלף אג'נדות, נטע – אבל את חכמה וחזקה ותבחרי באלו שמתאימות לך ורק בהן). אבל חלק מהשמחה הוא גם על ניצחון האומץ. כי היא אמיצה, נטע. כי כשאת שמנה, מתלבשת באופן בלתי מתנצל, ומקעקעת כתרנגולת כחלק מהשיר – את בהחלט עשויה למצוא את עצמך מול "ביקורת, בושה, שערורייה ורפיון ידיים". אבל זה לא קרה. מדינה שלמה הריעה לה – ושמחה, בין היתר, בבחירה שלה להתנגד. להתנגד למוסכמות, לתכתיבים, למשטור. שמחה בדבקותה באמונותיה, בנאמנות שלה לעצמה.
וכן, אין דין שיר באירוויזיון כדין הבעת עמדה פוליטית וחברתית – אבל הם לגמרי באותה משפחה. ולו רק בגלל שירושלים, העיר שהתנגדה כל כך למצעד הגאווה, תקבל בשנה הבאה את המונדיאל של ההומואים. בזרועות פתוחות. וזה בזכות האומץ של נטע – האומץ שלה הביא תיקון. כמה וכמה תיקונים למען האמת.
ואם כבר בתיקון עסקינן, הרי מחר ערב חג השבועות, וברחבי הארץ יתקיימו תיקוני ליל שבועות (גילוי נאות: אני לוקחת חלק בשניים מהם, אחד בבית דניאל והשני בנווה שכטר), ויקראו במגילת רות – סיפורה של אישה ששברה יותר מוסכמות מנטע ברזילי ודנה אינטרנשיונל ביחד.
להזכיר בקצרה: בעקבות רעב בארץ היגרו אלימלך ואשתו נעמי למואב. בפתח סיפור המגילה, מוצאת עצמה נעמי אלמנה ואם שכולה לשני בנים, לבדה עם שתי כלותיה המואביות. היא מחליטה לחזור הביתה לארץ יהודה ומשדלת את כלותיה להישאר במואב כדי להגביר את הסיכוי שלהן לחיים חדשים. אבל רות מסרבת, בהצהרת אהבה, נאמנות, דבקות וחסד מסחררת ביופייה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר".
בבית לחם, בועז מבחין ברות הענייה מלקטת בשדהו ומורה לנערים בשדה לנהוג בה בכבוד ובנדיבות. רות מופתעת מטוב ליבו, ובועז מסביר: "הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָּבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם". בועז נפעם מהבחירה של רות, שיש בה נאמנות כפולה: האחת לנעמי, והשנייה לצו מצפונה שלה. ואז מגיע עוד מהלך שובר מוסכמות: ימי הקציר הסתיימו, ובועז, מה לעשות, לא יזם. אז נעמי מציעה שרות תפתיע את בועז בגורן – כי "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא" – נישואים לבועז יגאלו את אדמת אלימלך ואת שמו וכך יינצלו גם נעמי ורות. וזה מצליח – בועז נושא את רות המואבייה לאישה, והיא יולדת לו בן. והמגילה מסתיימת בתיאור השושלת הבא: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת־חֶצְרוֹן׃ וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב׃ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה׃ וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד׃ וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
והסיום הזה הוא כמובן לא מקרי. מדובר בתיקון מפואר, תוצר של חסד של אמת: רות הנוכרייה, הגרה חסרת הכל, שבחרה בעקרונותיה – היא אמה של מלכות.
ומי אמור, מתישהו, להיוולד מזרעו של דוד ולהתייצב כאן כדי לגאול את כולנו? נכון, משיח. זה שבינתיים לא בא וגם לא מטלפן, אבל בלי לחץ, בטח סתם נתקע בלי מטען והוא יראה שהתקשרנו ויחזור אלינו.
"אומץ", כתב מארק טווין, "הוא התנגדות לפחד, שליטה בפחד – לא היעדרו".
זה מפחיד, לעזוב את כל מה שאת מכירה וללכת לארץ זרה בעקבות חמותך האלמנה חסרת הכל? אני מניחה שכן.
זה מפחיד, לבחור במקצוע שתכתיביו הפוכים ממי שאת, ואז לעלות על במה כשציפיות של מדינה שלמה על כתפייך? אני מניחה שכן.
זה מפחיד, להביע שוב ושוב התנגדות למהלכים שעושה שלטון שהצליח להטמיע ברבים ממתנגדיו צנזורה פנימית, פחד מובנה שהפך כבר לטבע שני? אני מניחה שכן.
העניין הוא כזה – התנגדות לפחד זו תחושה אדירה. שליטה בפחד היא מעצימה מאין כמותה.
רות, אני בטוחה, צעדה לארץ יהודה בראש מורם. נטע טרפה את הבמה. ותראו מה הן עשו, כל אחת בדרכה.
אז לי יש מקלדת. וטור בעיתון. והדוא"ל שלי, כמדי שבוע, מופיע בתחתית העמוד. והפחד שלי בשליטה מלאה. בואו, תצטרפו. דבקו בערכים שלכם כדבוק רות בנעמי. כי גם הן ידעו היטב:
אנחנו לא הצעצוע של אף אחד.
