אני ממש לא רוצה לצאת השמאלני הזה שאומר "בסוף כל האליטות והמשכילים פה יעזבו ואתם תישארו לבד בחושך, עם החרדים, נוער הגבעות ואורן חזן" — למרות שבינינו, לא צריך בכלל לחכות לסוף, כי כבר עכשיו זה קורה: עובדה, ארבעה חברים של הילד שלי מבית הספר עזבו בשנתיים האחרונות את ישראל. כלומר, ההורים שלהם עזבו. סידרו לעצמם עבודה מועדפת בחו"ל, ארזו את המשפחה, אמרו לנו משהו כמו "בטח נחזור, אבל בינתיים אנחנו צריכים לנוח קצת מהמקום הזה", ועזבו.
כמובן שסטטיסטית זה לא משנה — רובם המכריע של הישראלים לא הולכים לשום מקום, כי הם עסוקים בלצעוק "יאללה, לכו מפה" בשני קולות (של אופירה ושל ברקו) על אנשים כמו החברים שלנו שהלכו מפה — ובאמת שעזיבה לחו"ל היא נחלתם של בעלי מקצועות חופשיים בהרבה ממני.
אבל חו"ל, בואו נהיה כנים — ובעיקר בזמנים מתוחים מלחמתית כמו, נניח, רוב הזמן ובעיקר עכשיו — הרי תמיד מנצנצת שם כאיזה פוטנציאל לחיים אחרים, שפויים יותר, מרגיזים פחות. חיים במקום שבו שום חדשות שאינן מזג אוויר לא באמת יזיזו לנו; מקום שיש בו ארבע עונות בשנה, כולל סתיו — עונה שאין להשיג בישראל, גם לא בעונה.
והרי כולנו גדלנו על ברכי המיתולוגיה החו"לית כמחוז כיסופים נצחי — גם אם מדובר רק בביקור קצר: הורינו לקחו אותנו לחו"ל בפעם הראשונה כמו לארץ פלאות, ואנחנו לוקחים עכשיו את ילדינו כמו לפשיטת רגל; 30 אלף שקל בשביל חו"ל לכל המשפחה באוגוסט? תרשמו אותנו. מהם 30 אלף שקל מתחת למים בשביל שהילדים יראו את המקום היפה ביותר בעולם — חו"ל?
כי חו"ל היא דת ישראלית חילונית, ואני מאמין בה, מתפלל לה ביומיום, הוגה בכתבי הקודש טריפאדווייזרובוקינג.קום, ולבסוף, אם רוצה השם, אני גם מגיע להתגלות האלוהית בנתב"ג: הסנה שאינו מפסיק לבעור — להלן המזרקה שאינה מפסיקה לנזול מהתקרה.
מעולם לא העזתי לנסות לכפור בחו"ל. אני אדם מאמין, ואני יודע שכולנו כאן לא במקרה; יש כוח עליון — ואני בהחלט מדבר על פקחי טיסה — שמכוון את כולנו לעולם טוב יותר; לחו"ל.
אבל בזמן האחרון משהו באמונה שלי נחלש.
זה התחיל עם זוג חברים שחזר מיפן קצת עגמומי ואמר רק ש"היה בסדר, אולי היינו צריכים לבוא עם ציפיות אחרות", ואחר כך הם פשוט השתתקו ואפילו לא העלו סטוריז לעולה. לפני שבוע זה קרה לי עם חברה אחרת שחזרה מיפן וטענה שחיכתה כבר לחזור.
עכשיו; מכיוון שבשני המקרים מדובר ביפן, מיד חשדתי שמשהו ביפן התקלקל או פג תוקף, וייתכן שצריך להוציא אותה קומפלט מחו"ל. אבל אז קרה לי משהו מטלטל אפילו יותר: דיברתי עם איש תקשורת מבוגר שאמר לי בכנות שאין לו כוונה לנסוע שוב לחו"ל בכלל. אף פעם. לשום מקום. כל ההיטלטלות ואי־הנוחות הזאת, הוא אומר, ובשביל מה. הבן אדם גר בדירה מקסימה בצפון המפנק של תל־אביב, חייו נעימים וטעימים, הוא ראה מספיק עולם, ואם לא, תשלחו לו במייל. פשוט ככה.
עכשיו, כמובן שמדובר במקרה קיצון של כופר שצריך להקיא מתוכנו, אבל בשבועות האחרונים משהו בי מתחיל להשתכנע שישראל — המקום הזה שארבעה זוגות מחברינו כבר עזבו על תקן בריחת המוחות שטרם נשטפו — היא, אולי, דיל קצת פחות בעייתי ממה שחינכתי את עצמי להאמין.
כלומר, ייתכן שישראל היא, במובנים רבים, מקום לא פחות טוב מ — כאילו — חו"ל? או לפחות חלק מהחו"לים? נגיד, מקדוניה?
כי פתאום — לא יודע איך בדיוק — ישראל היא כבר לא המקום שתמיד חשבתי שהיא; לא ברירת מחדל, לא ארץ שאני חי בה כי נולדתי וגדלתי וכבר התבססתי בה; אפילו לא המקום שמוכרחים, לכל הפחות, לנסות להגיח ממנו החוצה כמה שיותר. מפה לשם, ישראל הפכה לארץ די מתקדמת ומאפשרת. למקום שלמרות שהוא מכה בך, עם כל חזרה מחו"ל, במלוא לחותו, כיעורו היחסי ונהג מוניתו הקולני — גם הפך, איכשהו, למקום שמחכים לחזור אליו.
אני לא מנסה, חלילה, לנסח איזו התפייטות לאומית זולה על מכמני, יפי או קסמי הארץ שבולענים סביב לה, וכמובן שישראל הרשמית בהחלט הולכת למקומות חשוכים ומחופפים מאי פעם תוך שהיא עוקפת את בג"ץ מימין, זוממת חוקי לאום נגד השמאל, ובאופן כללי אולי לא מכבה את האור, אבל משתמשת הרבה יותר מדי בדימר.
אבל עזבו את כל זה רגע וצאו למרפסת.
בשבתות האחרונות ישבתי די הרבה במרפסת. והימים ימי ראשית הקיץ, ומזג האוויר, מדי פעם, מושלם לבן־אנוש. כן, היו כמה ימים שבהם הופעל מצב צלייה, אבל לרגע — בפרט בשעות בין הערביים — מזג האוויר הישראלי היה הכי טוב בעולם.
והוא, לעיתים לא מאוד נדירות, כזה.
וישבתי במרפסת, ואז באו חברים, וישבנו איתם, ושתינו יין, ודיברנו על הנושא המועדף עלינו: לאיזה דרום — צרפת או קליפורניה — נעזוב יום אחד כדי לחיות בשלווה. ובקושי הבחנו שכל הזיותינו החו"ליות לגבי שקיעות רוויות יין וחברים ושלווה מתגשמות ברגע זה, בישראל.
ובשבת קראתי באחד העיתונים על ישראלים שעזבו לארה"ב עם כרטיס לגיטימי במחלקת רילוקיישן, וכעבור שנה חזרו לישראל. "האקו־סיסטם בישראל איכותי, קל יותר להגיע לאנשים, אתה קרוב למשפחה, לחברים, ואני יותר קשור לתרבות ולסביבה", הודה שם הייטקיסט אחד. אחרת טענה שמזג האוויר בסיאטל, בתוספת היעדר השייכות החברתית, שברו אותה.
ואני יודע על מה הם מדברים. חייתי בעצמי בארה"ב לאורך שלוש שנים מצוינות, אבל את המימוש האמיתי ביצעתי אחרי השיבה לישראל. ואני מוכן לטעון שברוב המקרים, לפחות עבור ישראלים, ישראל היא ארץ האפשרויות הממשיות וגם ארץ אנושית והגיונית יותר, רגשית וחומרית. ואם רק נניח לרגע בצד את כל מה שמריץ אותנו לוויכוחים פייסבוקיים מלאי חרון וגז בניוטרל, ונסתכל על ישראל כפי שאנחנו חיים אותה; על העבודה, החברים, המגורים, האוכל, התרבות, הנגישות, הטכנולוגיה, הקשרים, האפשרויות העתידיות, רופא המשפחה, הים בשבת והאמפי בראשון; הכל ביחד משרטט את גבולותיהם הרחבים של חיים טובים במידה רבה.
אני לא מדבר על "נוחות" — הנימוק הזה שאנחנו מוכרים לעצמנו כסיבה להישארות. אני מדבר על היושרה לתפוס את הרגע שבו טוב, ולהגיד "עכשיו טוב". ומשהו בישראל — אקלים, אוכל, קונטקסט חברתי — מקבל חלק לא רע מהקרדיט.
לא שאין כמה מקומות טובים יותר בעולם: חו"ל, למשל, בעיקר באזור קנדה והאגמים. אבל בואו — רגע אחרי שיום העצמאות הפומפוזי, המאולץ והפוליטי האחרון שוחרר לדרכו, ורגע לפני ששבועות, הישראלי והסימפתי בהרבה, מגיע לביקור — נסתכל בעיניים נקיות על מה שנהיה מהמקום הזה: מקום במידות אדם עכשווי. לא ארץ זבת חלב ודבש — שני מצרכים מוערכים מקראית יתר על המידה ממילא — אלא ארץ זבת אקשן ותוכניות, זריחות ושקיעות, אפשרויות וכיוונים, משמעויות וסיפוקים, ובעיקר — החברים שלכם.
שבדיוק עזבו לחו"ל. אבל תנו להם שנה־שנתיים.
