שתי נשים רוכנות בדאגה מעל העריסה הוורודה של אמה, פעוטה בת שישה שבועות השוכבת על גבה ומגהקת ללא הפסקה. "הרופא אמר לי שאין סיבה לדאגה", מספרת מיכל זוארץ, "הוא טוען שהגיהוקים האלה מטרידים את ההורים יותר ממה שהם מטרידים אותה". האישה השנייה, גבוהה ורזה, תכונה בכתבה זו באות הראשונה של שמה הפרטי – א'. לפני שישה שבועות היא נכנסה לחדר הלידה בבית חולים בצפון הארץ כשעל פרק ידה קשור צמיד ובו הכיתוב "אם נושאת". היא זו שהביאה לעולם את אמה, בתם של זוארץ ובעלה, משה לבקוביץ.
"למה צילצלת לרופא? היית צריכה לשאול אותי", אומרת א' ומלטפת את אצבעותיה של אמה. "הייתי מספרת לך כמה היא גיהקה ושיהקה כשהייתה בתוכי. אחת לארבע שעות היו לה התקפים כאלה. אני גם יכולה לספר לך באיזו שעה בלילה היא מתעוררת".
"באיזו?" מסתקרנת זוארץ, שעד לאחרונה הייתה רק אמא של טום בן ה־18 ועדיין מתקשה להתרגל למחשבה שחלום חייה התגשם.
"בשתיים וחצי לפנות בוקר", משיבה הפונדקאית.
"בול!" קוראת זוארץ ושתי הנשים נצמדות זו לזו בחיבוק שכולו אהבה. הקשר ביניהן נוצר לפני שנתיים, בתיווכן של עורכות הדין סיגל רוסק־גיסין ותמר רובינשטיין, שהקימו את "חיים חדשים – פונדקאות תמר וסיגל" (ראו מסגרת). במשך שנתיים, מיום שנחתם ביניהן החוזה, הן צעדו בדרך משותפת שידעה עליות וירידות. הניסיון הרביעי הצליח ולאור התוצאות הגבוהות של בדיקת הדם הועלתה האפשרות שהפונדקאית נושאת תאומים. "הייתי בקאנטרי, עם טום ובעלי, יצאתי למגרש הכדורסל וצרחתי לאלוהים 'תודה!' הייתי בטוחה שהוא מפצה אותי פעמיים על כל שנות הייסורים", מספרת זוארץ, "אבל האושר היה קצר, בשבוע החמישי א' הפילה".
בניסיון השישי, האחרון המותר על פי החוק, א' הרתה. במשך תשעה חודשים נשמר ההיריון בסודי סודות, מחשש לעוד אכזבה. "לא פחדתי מעין רעה", אומרת זוארץ, "אבל אני מאמינה בפסוק 'אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין'. רק בחודש השמיני שאלתי את הרופא, 'אני יכולה לגלות לאמא שלי?' והוא ענה 'כמובן'. לרגל יום הולדתי ה־50 קיבלתי את מתנת חיי – אמה".
למה דווקא אמה?
"אהבתי את הצליל הרך של השם הזה, אבל בחרתי בו מסיבה נוספת. אמה זה ראשי תיבות של א', שמה של הפונדקאית, מ' זה אני ובעלי משה, וה' זה אלוהים, שבלעדיו הנס הזה לא היה מתרחש".
א', בת 40, נשואה ואם לשניים, לבושה בצניעות כיאה לשומרת מסורת, מחייכת. "אמה זה גם ראשי תיבות של 'אלוהינו מלך העולם'. ידעת?"
"וואלה, קניתי!" קורנת זוארץ שכבר עונדת לצווארה שרשרת זהב עם שם בתה, מתנה מחברה טובה. ב־6 באפריל היא קיבלה בווטסאפ צילום של זוארץ, ללא חולצה, מצמידה את אמה לחיקה. "לבקו, בעלי, היה בעננים ושלח את הצילום לכל מי שהוא מכיר, אפילו לקבוצות ווטסאפ של חברי ילדות מהצופים".
הצחוק שמתגלגל ביניהן לא מפריע לאמה, שנרדמה בעריסה. התקף הגיהוקים חלף. "חכי", מעידה א' בעלת הניסיון, "בעוד ארבע שעות הוא יחזור".
לא כל קשר בין אם ביולוגית לבין פונדקאית מסתיים בלידה טבעית, תינוק בריא וקשר טוב בין שתי האמהות. במקרה הזה הן הפכו לחברות נפש, אחיות בדם. זוארץ, שחקנית ומנחת טלוויזיה ("שישי עם מיכל"), החליטה לחשוף בכנות ובאומץ את המסע המפרך שעברה בדרך לילד שני מפני שעד לפני שנתיים לא ידעה שהאופציה של פונדקאות יכולה להתבצע בישראל. א', שכבר ילדה שני תינוקות בהליך פונדקאות, מספרת: "קיבלתי גנים טובים מאמא שלי, שילדה 11 ילדים בלי אפידורל. גם הלידות שלי קצרות וקלות. ברור שהתשלום הכספי מהווה גורם בהחלטה להפוך לפונדקאית, אבל זה לא העיקר".
מה העיקר?
"הידיעה שזכיתי להביא ילד לבני זוג שללא עזרתי לא היו יכולים להפוך למשפחה. עבורי, פונדקאות היא חוויה מעצימה. התינוקת הראשונה שילדתי בהליך פונדקאות כבר בת ארבע. ילדה מקסימה. אני מוזמנת לחגיגות יום ההולדת שלה והוריה שולחים לי זר פרחים ענקי ביום הולדתי. בלידה של אמה התרגשתי הרבה יותר מאשר בלידות של שני ילדיי הביולוגיים דווקא מפני שהיא לא שלי. ידעתי שאני חייבת להחזיר בשלום את העובר שניתן לי למשמרת, ברחם".
שלושה שמות משפחה
השבוע, בשעת בוקר מוקדמת, עלתה א' לרכבת ונסעה מביתה שבצפון לבית פרטי בשיכון דן שעל תיבת הדואר שלו מתנוססים שלושה שמות משפחה: זוארץ, אשדות ולבקוביץ. הכלבה תותי כבר לא מקדמת את פניה בנביחות זועמות מפני שהיא מכירה אותה: במהלך ההיריון היא הגיעה לכאן לפחות פעם בחודש והלכה עם זוארץ לרופא שלה, פרופ' דוד לב רן. "בחודש השמיני א' חזרה לביתה ברכבת וסיפרה לי שאף נוסע לא קם לפנות לה מקום ישיבה מפני שלא ראו עליה שהיא בהיריון", מדווחת זוארץ ונוגעת בבטנה השטוחה. "אפילו בחודש התשיעי היו לה זרועות רזות ועור פנים חלק, וכדור קטן שהלך לפניה. אילו ביצעתי את התהליך עם פונדקאית בחו"ל, איך הייתי יכולה להיכנס למכונית ולדהור צפונה בכל פעם שהתחשק לי להניח את היד על בטנה כדי להרגיש את הבעיטות שברחם?"
רק פעם אחת בחייה הרגישה זוארץ בבעיטות האלה. זה קרה בנישואיה השניים ליוסי אשדות, במאי ותסריטאי, והיא הייתה בת 32 כשהפכה לאמו של טום, כיום בן 18, פסנתרן מחונן שמסיים את תיכון תלמה ילין במגמת ג'אז. "דחיתי את האמהוּת מפני שפחדתי שילד יעצור לי את הקריירה", היא מכה על חטא, "נפרדתי מיוסי כשטום היה בן שלושה חודשים, וכבר אז ידעתי שטום לא יהיה בן יחיד. עד שטום היה בן חמש חיכיתי עם היריון שני, אני אדם טוטאלי ורציתי שהוא יקבל את מלוא תשומת הלב, וכשהתחלתי לנסות זה לא קרה. עברתי בדיקות יסודיות ולא איבחנו שום בעיה. כל בן זוג שהיה לי ידע שבוערת בי התשוקה לילד, וכשהיה לי בן זוג שלא התלהב מהרעיון, התשוקה שלי אליו פחתה. בשלב מסוים אפילו ניסיתי להרות עם יוסי, בעלי השני, שנתן לי תוצר משובח, וגם זה לא עבד".
לפני חמש שנים היא נישאה למשה לבקוביץ (58), בעלים של עסק ליבוא ושיווק עץ. "הוא בעלי השלישי ואני אשתו הרביעית", היא מציינת, "ומהדייט הראשון היה בינינו חיבור מדהים. בדייט השני הודעתי לו שאני רוצה ילד. אמרתי לו, 'אני לא יודעת לאן ילכו היחסים שלנו, אבל אני יודעת שלא אשאר עם ילד אחד'. הסברתי לו שעם ילד יחיד אני מרגישה שלא מיציתי את האמהות שלי והוא הסכים, למרות שיש לו בת ובן בוגרים".
מדי חודש היא חזרה מבית המרקחת עם שקית גדולה שהכילה זריקות וכדורים. "אוף, כמה שזה הלחיץ אותי", היא פולטת אנחה. "אני, שאפילו לא בולעת כדור נגד כאב ראש, ובכאבי המחזור מעדיפה להתפתל ולא להשתמש בחומרים רעילים, ידעתי שכל הערימה הזו תיכנס לגופי. אני לא זוכרת כמה הפריות מבחנה עשיתי, הרבה, ובכל פעם שקיבלתי תשובה שלילית זה היה מאכזב, אבל נשכתי שפתיים ואמרתי 'נקסט'. נלחמתי כמו לביאה כי ידעתי שבסוף זה יקרה. לבקו, בעלי, אף פעם לא אמר לי, 'ממוש, אולי מספיק?' אבל אמא שלי העירה לי בעדינות, 'די, את הורגת את עצמך'. פעם אחת הריתי, והפלתי לפני סוף השליש הראשון. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להזיל דמעה".
שקלתם אופציות נוספות להרחבת המשפחה?
"לבקו העלה את האופציה של אומנה והיא הפחידה אותי דווקא מפני שטום גדל במשמורת משותפת, וחצי מהשבוע הוא אצל אביו. לא רציתי שהילד השני ינדוד בין שני בתים, ובאומנה יש אפשרות שההורים הביולוגיים ישתקמו ויחזירו את הילד אליהם. את המסלול של אימוץ שמרנו כאופציה אחרונה, אחרי פונדקאות, ונדהמתי לשמוע מהרופא שלי שהיא אפשרית בישראל. סיגל מ'חיים חדשים' הבטיחה לי שלא אצטרך לחכות יותר משנה. אחרי חודשיים, כשהייתי בארוחת שבת אצל הוריי, היא סימסה לי, 'מיכל, את פנויה? יש לי מישהי בשבילך, היא כבר הייתה פונדקאית ואני סומכת עליה באלף אחוז'. כמה ימים לאחר מכן, כשישבתי במשרד וא' הגיעה לפגישה הראשונה, ראיתי מולי מלאכית. התמלאתי דמעות. לא האמנתי שהיא תסכים לשאת בתוכה את ההיריון שלי. לא מצאתי מספיק מילים כדי להביע את אסירות התודה".
דעות קדומות
גם א' זוכרת את פגישתן הראשונה. "סיגל אמרה לי שמדובר באישה מפורסמת, לא שזה שינה לי משהו, וכשנקבה בשמה שאלתי, 'זו מהטלוויזיה? היא נראית ממש נחמדה'. לא הייתי בטוחה שמיכל תרצה שאהיה הפונדקאית שלה. אולי לא אמצא חן בעיניה? אולי היא תחשוב שאני גרה רחוק מדי? קצת הופתעתי כשמיכל שאלה אותי איך אני יכולה להיות בטוחה שאחרי הלידה לא ארצה להשאיר את התינוק שלה אצלי".
"מודה באשמה", אומרת זוארץ. "יש דעות קדומות על פונדקאיות שיולדות ורוצות את הילד לעצמן. ראיתי את זה בסרטים, שמעתי דיבורים. כיום אני מבינה עד כמה הסטיגמה הזו פרימיטיבית וחשוכה, אבל העדפתי לשאול כדי לבטל את הספק האחרון. א' אמרה לי, 'למה שארצה את הילד שלך? יש לי שני ילדים משלי'. כל ההתנהלות שלה הייתה שלווה ורגועה, ובאותה פגישה סיכמנו בינינו שאנחנו יוצאות לדרך באמון הדדי, שהוא הבסיס לעתיד".
א' מספרת שהיא התוודעה להליך הפונדקאות בעקבות אישה מהיישוב שלה שעברה אותו. "כשפניתי אליה היא סיפרה על הסיפוק, על הידיעה שעשתה משהו גדול שמשנה חיים של אחרים. בהריון־הפונדקאות הראשון שלי האם המיועדת הגיעה לבית שלנו, הצגתי אותה בפני ילדיי ואמרתי להם, בנוכחותה, 'הבטן שלה חולה, היא לא יכולה לשמור תינוק בבטן שלה, אז אני אשמור על התינוק שלה בבטן שלי'. זו הייתה ההמלצה שקיבלתי מפסיכולוג ילדים. במהלך ההיריון ההוא הבן שלי עוד היה פעוט ולא הציג לי שאלות, אבל הבת שאלה, 'נכון שהתינוק הזה לא שלנו?' כשסיגל פנתה אליי בפעם השנייה ושאלה אם אני מוכנה להליך נוסף, שוב התייעצתי עם הפסיכולוג. אמרתי לילדים, 'אתם זוכרים את האישה הראשונה שלא יכלה להחזיק תינוק בבטן שלה? אז יש עוד אחת כזאת. מה דעתכם שאני אשמור על התינוק שלה בבטן שלי?' הבן שלי אמר 'בסדר' בטון אדיש. הבת שלי שאלה, 'אמא, את מבטיחה שבפעם הבאה תביאי לנו תינוק שיהיה שלנו?' הבטחתי לה. כמו שמיכל ידעה שהיא לא תסתפק בילד אחד, כך אני יודעת שבעלי ואני לא נסתפק בשניים. בקרוב, בעזרת השם, נתחיל לנסות".
"אני מרגישה שילדיה של א' הם קצת הילדים שלי", אומרת זוארץ. "אחרי הפגישה הראשונה עם א' היא ובעלה באו אלינו. אחר כך לבקו ואני נסענו אליהם. נכנסתי לדירה וראיתי שכל דבר עומד במקום כמו במסדר. הבנתי שנועדנו זו לזו, גם אצלי הבית מדוגם ברמה של שריטה קשה. שאלתי את בתה של א' אם היא יודעת למה באנו אליהם. היא ענתה בטון בוגר, 'אמא הסבירה לי שהיא תשמור על התינוק שלך אצלה כדי שתהיי מאושרת ושמחה'. אחיה הצעיר הקשיב לשיחה שלנו ושאל, 'עד מתי אמא תשמור בבטן על התינוק של מיכל?' ואחותו ענתה, 'עד שהתינוק יגדל ויהיה מוכן לצאת'. הם הביעו במילים פשוטות ובסיסיות את מה שאנחנו, המבוגרים, לא תמיד מצליחים להביע במילים".
"את זוכרת מה הבן שלי שאל אותך בחודש השמיני?" מאיצה בה א'.
"איך אפשר לשכוח?" מגיבה זוארץ. "יום אחד הוא צילצל אליי ושאל, 'מיכל, את מרשה שהתינוקת תישאר אצלנו רק שלושה ימים? אני מבטיח לך שאחרי שלושה ימים נחזיר לך אותה'. הסברתי לו כמה בעלי ואני מחכים לתינוקת הזו. סיפרתי לו שכבר שנים רבות אני חולמת עליה. אבל אני חייבת להודות שהגישה החיובית של הילדים נבעה מההתנהגות של אמם. היא זו שידעה לערוך הפרדה מלאה בין הילדים הפרטיים שלה לבין התינוק שרק מתארח בבטן שלה. רק בזכותה הילדים לא נקלעו לערבוביה של רגשות".
קשר יומיומי
במהלך ההיריון שמרו השתיים על קשר יומיומי, בשיחת טלפון או בווטסאפ. את בדיקות הדם השוטפות ביצעה א' בקופת חולים ביישוב שלה, אך לפחות אחת לחודש הגיעה למרכז, למעקב רפואי. "כבר בהתחלה אמרתי לה שאני רוצה שהיא תזכור את ההיריון כתקופה נעימה בחייה", מספרת זוארץ. "בכל פגישה הלכנו לאכול יחד ויצאנו לקניות ודיברנו וצחקנו ושתינו הרגשנו שבראש ובראשונה אנחנו חברות".
"לגמרי חברות", מאשרת א'.
"מצד שני", מוסיפה זוארץ, "דווקא מפני שהפכנו לחברות כל כך טובות, הרגשתי שאסור לי להגזים, חששתי להתקרצץ.
"בוקר אחד, בתחילת ההיריון, קראתי בעיתון כתבה על מה מותר ומה אסור בהיריון, ונכתב בה שאסור לשתות קפה. חטפתי חום. כשהייתי בהיריון עם טום לא שתיתי קפה בגלל שהוא עשה לי בחילה, אבל ידעתי שא' אוהבת קפה. צילצלתי לסיגל ושאלתי אותה, 'מה לעשות? איך אני יכולה לבקש ממנה שלא תשתה קפה?' סיגל ענתה, 'תשלחי לה את הכתבה'. צילמתי אותה, שלחתי בווטסאפ, שאלתי בעדינות מה דעתה וא' אמרה מיד, 'אין בעיה'. מאותו היום היא התנזרה מקפה, ובכל פגישה הזמנו תה. בעיה נוספת התעוררה בערב פסח. אני לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ובאחד הקורסים המרצה הבהירה ששלוק אחד של אלכוהול יכול לעבור לעובר דרך השליה ולגרום לעובר מומים שישמור אלוהים. שאלתי את א' אם היא מתכוננת לשתות ארבע כוסות. היא ענתה, 'מה פתאום? אני שותה רק מיץ ענבים, וגם זה בקושי, כי יש בזה המון סוכר'. כבר אמרתי שהיא הפונדקאית המושלמת?"
"אני לא מושלמת", מצטנעת א', "אבל כיוון שזה הליך הפונדקאות השני שלי הייתי יותר רגועה ממיכל. בסיבוב השישי של החזרת עוברים היא שאלה אותי, 'מה יקרה אם גם הפעם לא יהיה היריון?' אז אמרתי לה, 'אין בעיה, נבקש מהוועדה אישור לניסיונות נוספים'. כל הבדיקות שלי היו תקינות ופרופ' לב רן אמר שאין סיבה לעשות מי שפיר, אבל הצעתי למיכל שנעשה מי שפיר בשביל השקט הנפשי, שלה ושלי".
"ואת ההוכחה החותכת למלאכיות של א' קיבלתי בלידה", מספרת מיכל. "בשש בבוקר הטלפון צילצל ואחותה של א' בישרה לנו שהן בבית החולים. לבקו ואני זינקנו למכונית והתחלנו לטוס צפונה. אחרי שעה היינו שם. המיילדת אמרה לי, 'הפונדקאית שלך סירבה לעבור פקיעת מי שפיר לזירוז, היא חששה שהלידה תתקדם מהר ולא תספיקי להיות נוכחת'. א' העדיפה לסבול עד שאגיע. רק כשנכנסתי לחדר הלידה היא עברה פקיעה. עמדתי לידה ומילאתי את ההוראות. כשאמרו לה 'תלחצי' גם אני לחצתי, כשאמרו לה 'תרפי' גם אני הרפיתי, והבעות הכאב שראיתי על פניה של א' עברו לפנים שלי. איזו התרגשות זו הייתה. מעשה אלוהים. שעה וחצי אחרי פקיעת המים אמה נולדה. שלושה וחצי קילוגרם של אושר. מושלמת".
בעלך חתך את חבל הטבור?
"לא. לבקו חיכה מחוץ לדלת. כשהמיילדת הגישה לי את המספריים נרתעתי, איך אני יכולה להכאיב לבת שלי? המיילדת אמרה לי שזה לא יכאב, ורק אחרי שעשיתי זאת לבקו נכנס. כולנו בכינו. גם המיילדות והרופאים".
מהעריסה בוקעת פעייה. אמה התעוררה. הפעם לא מדובר בעוד התקף של גיהוקים. היא רעבה. מי תאכיל אותה מבקבוק? האמא הביולוגית, הפונדקאית או המטפלת שהוזמנה לבית כדי לאפשר לשתי הנשים לשוחח בשקט?
"טום מאושר", מספרת זוארץ בעודה מנערת את הבקבוק. "אני חושבת שהוא שמח שנולדה לו אחות. מקומו בבית נשמר. הוא הנסיך והיא הנסיכה".
"לא קשה לך בלילות?" שואלת א'.
זוארץ מנידה בראשה בביטחון. "אמנם אני בת 50, אבל אני מלאת אנרגיות. רק בחצות אני מתחילה לחשוב על כניסה למיטה. אני לא יכולה למחוק את הספרות של הגיל, אבל אני מקווה שאמה לא תתבייש בי כשתהיה בת 20 ואני אהיה בת שבעים".
"מינימום 175 אלף שקל"
למי מותר להיות פונדקאית, מה היתרונות לביצוע התהליך בישראל וכמה זה עולה
המיזם שהקימו עורכות הדין סיגל רוסק־גיסין ותמר רובינשטיין, "חיים חדשים – פונדקאות תמר וסיגל" ב־2009, הביא לעולם קרוב ל־120 תינוקות. "הפונדקאית הישראלית יכולה להיות רווקה, נשואה או גרושה, בת 22 עד 38, אם לילד אחד לפחות, וכזו שלא עברה יותר משלוש לידות", מספרת עו"ד רוסק־גיסין. "אלה הקריטריונים של הוועדה לנשיאת עוברים של משרד הבריאות. אבל בכל ראיון עם מועמדת אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה להפקיד ברחמה את העובר שלי, וזה מה שמנחה אותי לבחור בנשים איכותיות ואחראיות".
לדבריה, ביצוע ההליך בישראל מבטיח יתרונות רבים. הראשון שבהם הוא כלכלי. "בארה"ב ההורים הביולוגיים ישלמו 150 אלף דולר, ואילו בארץ המחיר הבסיסי הוא 165 אלף שקל שאליו מתווספים 6,000 שקלים לביגוד ונסיעות ו־8,000 שקלים לליווי פסיכולוגי בהיריון ועד חצי שנה אחרי הלידה, ויש סכומים נוספים שהפונדקאית מקבלת על הולדת תאומים וניתוח קיסרי. היא גם מקבלת חופשת לידה ודמי לידה והחוק פוטר אותה מתשלום מס".
כמה כסף מועבר מהסכום הזה לפונדקאית?
"מינימום 175 אלף שקל. את מכירה פונדקאית עשירה? אין כזו. אבל הנשים שאני בוחרת לא מחפשות רק את הכסף, הן רוצות לעשות משהו טוב לזולת. אישה שחושבת רק על הכסף לא תהיה פונדקאית טובה. צריך למצוא את שביל הזהב".
חוץ מכסף, מה היתרונות של ביצוע פונדקאות בישראל?
"הפונדקאית זמינה ונגישה, אפשר להעניק לה ליווי של מיטב רופאי הפריון, אחרי הלידה האמא הביולוגית לא חייבת לעבור תהליך של אימוץ כמו בארה"ב, והתינוק לא חייב לעבור תהליך של גיור. שלושה ימים אחרי הלידה ההורים הביולוגיים הולכים הביתה עם התינוק, ואחרי כמה שבועות הם מקבלים בדואר צו הורות מבית הדין לענייני משפחה. החיסרון הוא שבישראל הפונדקאות מאושרת רק לזוגות, גבר ואישה נשואים או ידועים בציבור. היא לא מאושרת ללסביות ולגייז".
יש הגבלה על גיל האם הביולוגית?
"בהחלט. עד גיל 50. יש שיגידו שאמא בת 50 כבר מבוגרת, אבל הרצון להיות אמא נובע מצורך אגואיסטי. אנחנו לא אלוהים, לא לנו הזכות להחליט".
