כשניסיתי בימים האחרונים להסביר ללא מעט גורמים דיפלומטיים זרים את מהות האירועים ברצועת עזה, אי אפשר היה להימנע מציור המציאות הפרדוקסלית: היעד הישראלי מול ההפגנות האלימות של חמאס הוא "אפס הרוגים" פלסטינים, ואילו היעד הפלסטיני הוא מותם של כמה שיותר מפגינים על הגדר. שלשום, יום לפני השיא המיועד להפגנות האלימות – חמאס הגיע ליעד שסימן ויצר את תמונות ההרג ההמוני שביקש לשווק לעולם. אתמול, למרות היותו "יום הנכבה", הוכח שכשחמאס לא רוצה בכך לא נשפך דם על הגדר.

חמאס נכשל כישלון חרוץ, פוליטי, מדיני ושלטוני בעשור שבו הוא שולט ברצועת עזה. הוא נותר ארגון טרור לא לגיטימי בעולם, הממודר מכל תהליך מדיני, לא הצליח להביא הישגים משמעותיים בשלוש מערכות מול ישראל (שגדעה את שתי זרועותיו האסטרטגיות: הרקטות והמנהרות) ונכשל חברתית וכלכלית בהבטחת קיום סביר לתושבי הרצועה. לכן, כשזיהה את הפוטנציאל במחאה שתיכננו ארגונים אזרחיים בעזה לקראת יום הנכבה, גיבש אסטרטגיה חדשה – פריצת הגדר בחסות המחאה האזרחית, חטיפת חיילים ופגיעה באזרחים.

ההפגנות מצביעות שלא הכיבוש (שהסתיים ב־2005 בעזה, עם הנסיגה לגבול 67' ופירוק כל ההתנחלויות) היה הסיבה להפגנות. טענת השיבה הזינה את "צעדת השיבה", שמשמעותה המעשית היא סופה של המדינה היהודית. לא היו אלה גם "הפגנות אזרחיות ובלתי אלימות", כל הצופה בתיעוד המצולם יכול לראות ניסיונות פריצה של הגדר, הנחת מטענים, ירי ושריפת שדות. המודיעין שבידי צה"ל מצביע באופן חד־משמעי - חמאס מנסה בכל כוחו, בכסות ההפגנות ובחסות נשים ובני נוער, לפרוץ את הגדר. משם הוא צפוי לנסות לצאת למסע טרור ביישוב ישראלי, לחטוף חיילי צה"ל, להשתלט על מוצב ולהרוס את הציוד של פרויקט המענה למנהרות.

צה"ל ניצב בפני ברירה אכזרית: להגן בכל מחיר על הגדר מניסיונות הפריצה באמצעים לפיזור הפגנות ובאש חיה, על מנת להרוג מחבלים מזוהים, במחיר כבד ובלתי נמנע של הרג חפים מפשע שבחסותם ומאחוריהם פועלים מחבלי חמאס; או להימנע מפגיעה בפורצי הגדר, תוך נטילת סיכון ממשי לפגיעה במאות אנשים משני הצדדים כתוצאה מהסלמה רחבה. חובתו הראשונה של צה"ל היא להגן על אזרחי המדינה ועל גבולה, ואת זאת הוא מבצע היטב.

עם זאת, במקביל ל"קיר הברזל" של צה"ל המגן על גבול ישראל, הפתרון למצב ברצועת עזה אינו צבאי בלבד. נדרש להפיח תקווה עבור האוכלוסייה, שאת מצוקתה מפנה חמאס לעבר ישראל, ובמקביל להגיש סולם שיאפשר לחמאס לרדת מהעץ הגבוה והמתנדנד שעליו טיפס. על ישראל לשוב בהקדם ולבחון את המצב ההומניטרי ברצועה, שסביר שיחמיר בעקבות פגיעת חמאס באספקת הגז, הדלק והסחורות האחרות לרצועה.

לאור זאת, נכון לשקול את הגברת האספקה ההומניטרית לרצועה, כדי למנוע את העמקת המשבר ההומניטרי בעל ההשלכות הביטחוניות. שנית, נכון להסתייע במצרים ובירדן ולאפשר הגשת סיוע רפואי ואחר מצידן לתושבי הרצועה במסגרת הבנות עם חמאס על חתירה להרגעה. שלישית, עם החזרת גופות חללינו והאזרחים שבידי החמאס ישראל יכולה לטפל בפצועים פלסטינים לא מעטים מול מערכת הרפואה הקורסת ברצועה. רביעית, גם אם ההודנה שהציע חמאס, ונוסחת "שיקום תמורת פירוז" של שר הביטחון, אינן מקובלות על הצדדים כעת, יש מקום להבנות מוגבלות ביניהם במטרה להרגיע ולשפר את המציאות האזרחית והביטחונית. תמורת הסכמה לצעדי שיקום מסוימים נכון להציע לחמאס למסור למצרים חלק מנשקו הכבד, ואף מידע על מנהרותיו שיושמדו ממילא על ידי ישראל בקרוב. הבנות כאלה מוטב לבסס בשקט, ובכך לשפר את הסיכוי להרגעה, לביטחון ולחיסכון בהרוגים מיותרים נוספים.

אלוף (במיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)