הראש היהודי וההדק הישראלי

מבחינת חמאס עצם שליטתנו כלא־מוסלמים על חלק כלשהו מאדמת פלסטין, או מאדמה מוסלמית אחרת, הוא שערורייה מוסרית ודתית. חמאס אינו מעוניין בשלום עם ישראל; הוא מעוניין בחיסולה כישות ריבונית. לכל היותר הוא מוכן להפסקת אש זמנית שתאפשר לו להתחזק. הגישה הזאת, והמעשים הנלווים לה – השקעת חלק הארי מכספי הסיוע בפיתוח היכולות הצבאיות של חמאס והזנחה פושעת של כל היבט אזרחי ברצועה, לגיטימציה לטרור ושימוש תכוף בו – אינה יוצרת בצד הישראלי אמון או מוטיבציה. נכון שישראל אינה מעוניינת באמת להגיע להסכם גם עם פלסטינים מתונים בהרבה. נכון שגילויי הומניות כלפי הצד הפלסטיני אינם דרכה: מבחינת רבים מתושבי ישראל, הפלסטינים אינם זכאים לרגשות הבסיסיים של חמלה והתחשבות. אבל חמאס מהווה מבחן קשה גם לעמים אמפתיים ותאבי שלום מאיתנו.

כשהשכן מבקש לחיות איתך בשלום, לפחות חלק מאנשיך ירצו להיענות לו. כשהוא מייחל לקיצך או לגירושך, ובה בעת תובע ממך להעלים עין מהאיום שהוא מאיים עליך במוצהר, כשהוא תובע להעניק לו הקלות בשם הומניזם שהוא עצמו אינו מאמין בו, רק אנשים הבטוחים שהאיומים הם איומי סרק או שיש בהם נכונות נוצרית להושיט את הלחי האחרת, ייענו לתביעה. במדינת ישראל אין אנשים כאלה.

ישראל נסוגה מרצועת עזה בתקווה שהיעדר החיכוך היומיומי בין אוכלוסייה כבושה לצבא כיבוש יביא לרגיעה בדרום (וכדי להפחית את הביקורת הבינלאומית עליה). חשוב לזכור שאין "כיבוש" ברצועה. הרצועה היא חבל ארץ עצמאי במידה רבה, המתנהל כמדינה, ללא התערבות בענייניו הפנימיים. יש לו גבול עם שתי מדינות – ישראל ומצרים – השותפות לעמדה שעזה היא מדינת איסלאם קיצוני המהווה איום עליהן. זה לא נובע משותפות רעיונית אלא מריאל־פוליטיק. ישראל אמנם מאפשרת הכנסת סחורות ושירותים, שבלעדיהם תתקשה האוכלוסייה בעזה להתקיים, אבל כפי שמלינים העזתים – ההזרמה הזאת נעשית במשורה ואינה מאפשרת חיי רווחה. שתי השכנות, לא רק ישראל, מונעות מעזה לקיים קשרי סחר עם גורמים חיצוניים, ובלעדיהם חיים אנשי עזה בבית כלא גדול. בין שהם תומכים בחמאס ובין שלאו, מצבם מזעזע, כשם שמצבם של אנשי קוריאה הצפונית מעורר זעזוע, וכשם שמצבם של רבים מאנשי העולם מזוויע, משום שהם נשלטים על ידי משטרים עריצים ששלום נתיניהם מצוי בתחתית סדר העדיפויות שלהם.

המהלך החמאסי האחרון נובע יותר מההידרדרות הקשה במעמדו במערב ובעולם המוסלמי, שחלקים ממנו, כולל הרשות הפלסטינית ומצרים, איבדו אחרי הופעת דאעש כל חשק לתמוך בעוד כוח איסלאמי קיצוני. הוא אינו התפרצות ספונטנית בתגובה למצב ההומניטרי ברצועה. חמאס מנסה אמנם להעביר את האחריות "לכובש", לישראל. אלא שישראל שוב אינה הכובשת ברצועה. היא מדינת אויב ואינה נושאת באחריות למצב ברצועה (אם נתעלם מאחריות חמאס עצמו, מצרים, כאמור, נושאת באחריות בדיוק באותה מידה).

למה מופנה הזעם לעבר ישראל ולא כלפי מצרים או הרשות? אולי משום שישראל היא האשם המסורתי בכל תחלואי העולם הפלסטיני. האם ישראל "חייבת" לספק איכות חיים לעזה? שאלה טובה. האם קוריאה הדרומית חייבת לספק איכות חיים לקוריאה הצפונית? ספק. ישראל חייבת לעשות כמיטב יכולתה לאפשר לשכניה לחיות חיים אנושיים. לא חלה עליה חובה לסכן את עצמה, ובוודאי לא לפתוח את גבולה ל"מוחים". מותר לה לעצור את המסתערים על גדרותיה. השאלה היא איך.

אני מתקשה להאמין ש"הראש היהודי" המהולל לא יכול לפתח אמצעים שלא יגבו מחיר בנפש בהפגנה לא חמושה ועשרות הרוגים בהפגנות המוניות. כל עוד לא עשינו זאת, אנחנו אולי לא נושאים באחריות למצב בעזה, אבל בהחלט נושאים באחריות לדם שנשפך על הגבול. √