ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מימין לשמאל: דורון מושינסקי, ארנון רוזמרין, יואב גלנט וח' בעת המפגש, ובצילומים הקטנים — בעת שירותם הצבאי או זמן קצר לאחריו. צילום הרקע: לוחמי שייטת 13 על גבי סירת גומי בשנות ה־70
    7 ימים • 16.05.2018
    סרט מתח
    אפריל, 1980. במים הקרים שמול חופי לבנון שוחים חרש לוחמי שייטת 13, בדרך לאחת הפשיטות הנועזות בתולדות היחידה: מתקפת פתע לילית על בסיס מחבלים דרומית לצידון, רגע לפני מגה־פיגוע בישראל. לימים, מבצע "מתח גבוה" יהפוך למיתולוגיה בקומנדו הימי, אבל לא הרבה ידוע עליו מחוץ ליחידה. רגע אחרי חגיגות שנת ה־70 למדינה, כמה מהלוחמים שפיקדו על הפעולה הנועזת — בהם השר יואב גלנט וגם ח', מי שיהפוך לראש אגף קיסריה במוסד — נפגשו כדי לשחזר את הימים הפרועים ההם, ואיך מה שהחל בבדיחה של רפול ("למה לכומר יש ביצים?") הסתיים בעשרות מחבלים הרוגים, שלא הבינו מאיפה הגיעו אליהם היהודים האלה עם הקלצ'ניקוב. מבצע "מתח גבוה": (כמעט) כל מה שלא סופר
    רונן ברגמן

    "היעד ממוקם בגזרת החוף של לבנון, דרומית למעגן סרפאנד בבליטת ראס־א־שיק... בליטה יבשתית החודרת כ־20 מטר לתוך הים. האזור כולו סלעי הן בקרקעית והן בחוף. חוף הים רדוד מאוד ואינו מאפשר החפת ס"ג (סירת גומי). דרך הגישה לנחיתה אפשרית היא בשחייה בלבד באזור הצפוני של המפרצון. היעד עצמו מצוי בפרדס הנטוע בצפיפות מערבית לכביש החוף, בין מסילת הברזל וחוף הים על קו המים, והוא מהווה בסיס צבאי של פלג החזית/ג'יבריל. נמצאו בו כ־28 מחבלים אליהם צורפה חוליית פיגוע מבצעית... ב־8 באפריל הגיעה הידיעה על הימצאות חוליית הפיגוע ביעד. חוליה שמנתה 8 מחבלים שסיימה את אימוניה ומוכנה לביצוע פיגוע בשטחנו בטווח הזמן המיידי..."

    (מברק של מחלקת המבצעים של שייטת 13, אפריל 1980, פחות מ־24 שעות לפני היציאה למבצע "מתח גבוה")

     

     

     

     

    למרות העובדה שהוא נשמע אולי כמעט שגרתי, המברק הזה מקפל בתוכו חתיכת היסטוריה ודרמה גדולה: כאן, בכמה משפטים, מתארת מחלקת המבצעים של הקומנדו הימי את התוכנית לפעולה שלימים תיוודע כמבצע "מתח גבוה", אחת מהפעולות הנועזות שביצעה שייטת 13. אבל ותיקי הקומנדו הימי זוכרים את "מתח גבוה" לא רק בגלל המורכבות וההישג הצבאי שלו — אלא בעיקר כי הוא סימל את הקאמבק של השייטת.

     

    הסיבה לכך מתחילה בכלל 13 שנים קודם, במלחמת ששת הימים: הרבה מאוד יחידות קטפו הצלחות מזהירות במלחמה — חיל האוויר מעל שמי סוריה ומצרים; השריון בסיני ובגולן; הצנחנים בירושלים ועוד. אבל דווקא שייטת 13 נכשלה בסדרת פעולות שהיו אמורות להתבצע בנמלי סוריה ובפורט סעיד ואלכסנדריה. בבסיס האם של השייטת בעתלית אלה זכורים כימים קשים. גם מבצעים מזהירים שבוצעו לאחר מכן — האי גרין, "אביב נעורים" ופעולות הרואיות במהלך מלחמת יום הכיפורים — לא מחקו לגמרי את תחושת האכזבה. בצה"ל העדיפו לתת קדימות לסיירת מטכ"ל ברבים מהמבצעים, "ועתלית התנהלה יותר כמו כפר נופש", כדבריו של ח', שהיה לוחם־פושט ביחידה.

     

    מימין לשמאל: ח', מושינסקי, גלנט ורוזמרין. רוזמרין: "ואז אני צועק, 'לא לירות!' וככה שייקה ברוש (לימים מפקד השייטת) חי היום"
    מימין לשמאל: ח', מושינסקי, גלנט ורוזמרין. רוזמרין: "ואז אני צועק, 'לא לירות!' וככה שייקה ברוש (לימים מפקד השייטת) חי היום"

     

    ואז רפול מונה לרמטכ"ל.

     

    רא"ל רפאל איתן מעולם לא חיבב את המטכ"ליסטים, וחשב שההילה האופפת את הסיירת לא מוצדקת. ביוני 1978, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל, הודיע רפול כי הוא מגיע לביקור מיוחד בבסיס בעתלית. "הכינו לו שם ערימה של בצלים טריים", נזכר אחד מהקצינים, דוד (דודו) שיק. "והוא לקח אותם אחד־אחד ונגס בהם כמו בתפוח, כאילו כלום". רפול, כהרגלו, סיפר בישירות למה הגיע. "אתם, שייטת 13, אתם כמו ביצים של כומר. לא משתמשים בהן, אבל טוב שיש", אמר ועשה פאוזה, לוודא שכולם מחייכים. אחר כך, לפחות לפי חלק מהגרסאות, כיחכח בגרונו והכריז: "כל זה עומד להשתנות".

     

    בבת אחת, "כפר הנופש" בעתלית הפך לבסיס שוקק פעילות. המבצעים שהולידה אותה תקופה — ובראשם "מתח גבוה" — מסמלים עידן חדש לגמרי בתולדות השייטת, שבו הקומנדו הימי הפך לחוד החנית של ישראל.

     

    40 שנה אחרי "נאום ביצי הכומר" של רפול בעתלית כינס "ידיעות אחרונות" ארבעה לוחמים־פושטים שהיו שם באותם ימים, השתתפו ברבים ממבצעי התקופה והפכו לסוג של מיתולוגיה בעצמם, גם בעיני לוחמי השייטת של היום: יואב גלנט, ח', מושינסקי וארנון רוזמרין.

     

    ארנון רוזמרין
    ארנון רוזמרין

     

    גלנט, היום שר הבינוי והשיכון, היה לוחם ביחידה, קצין ואחר כך מפקד השייטת ומועמד לרמטכ"ל. ח' השתחרר ב־1981, התגייס למוסד ושירת בו בשורת תפקידים חשאיים, עד שמונה ב־2007 לראש “קיסריה”, האגף למבצעים מיוחדים של הארגון. הוא היה אחד מהמועמדים לרשת את מאיר דגן ז"ל. מושינסקי היה מפקד יחידת הפושטים של השייטת, כיום הוא יועץ ביטחוני בתחום האזרחי ועוסק גם באמנות. רוזמרין היה גם הוא קצין ביחידת הפושטים, כיום הוא מנהל הקהילה של מושב ניר עציון ורואה מחלון משרדו בכל בוקר את המבצר בעתלית. 40 שנה אחרי, הם יכולים סוף־סוף לספר את הסיפור על אותה תקופה פרועה, שבה הם לקחו את המושג "מבצעים מיוחדים" לקצה — ואז מתחו עוד קצת.

     

    יואב גלנט
    יואב גלנט

     

    "הלום — והיעלם"

     

    כל הארבעה — גלנט, ח', מושינסקי ורוזמרין — התגייסו תחת טראומת מלחמת יום הכיפורים למסלול ההכשרה המפרך של היחידה. הם סיימו אותו בגאווה גדולה, אבל בגלל מיעוט הפעילות המבצעית, התקופה הראשונה התאפיינה בעיקר בתסכול. ואז, זמן קצר לאחר מינויו של רפול לרמטכ"ל, מונה זאב אלמוג למפקד חיל הים ועמי אילון למפקד השייטת. לשלושה, שהכירו זה את זה היטב מאין־ספור פעילויות ופשיטות בעבר, הייתה גם תפיסה מבצעית משותפת. מושינסקי: "אנחנו הערצנו את עמי וגם חששנו מאוד ממנו. הוא לא נתן הנחות לאף אחד. אם מישהו היה מגיע לא מוכן לדיון, עמי היה מפזר את הדיון בזעם מיד, עד שיגיע מוכן. הוא היה יורד לפרטים שוב ושוב, עד שהשתכנע שכולם מוכנים והכל דופק כמו שצריך".

     

    עמי אילון
    עמי אילון

     

    גלנט: "עמי הוא מפקד אמיץ לב, עם התלהבות אדירה ופתיל קצר. אין הרבה מפקדים עם דוגמה אישית כזו, שכל בוקר רצים ושוחים עם הלוחמים".

     

    ח': "וכל יום בארבע משחק כדורגל שיכול להימשך בלי סוף ומסתיים רק כשהקבוצה של עמי מנצחת. אם לא, ממשיכים עוד ועוד, אפילו שכולם מרוסקים".

     

    תחת השלישייה הזו, רפול־אלמוג־אילון, השייטת עברה מהפכה. על פי אחת הגרסאות, בסדרת המבצעים של סוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, חוסלו כ־130 מחבלים. הערכה אחרת גורסת כי המניין עומד על יותר מ־300. מושינסקי: "פתאום מצאנו את עצמנו במבצעים כמעט כל שבוע: מארבי רכב, חיסולים, פיצוצי בתים. נפח מטורף של פעילות מבצעית, שכולה בלבנון".

     

    גלנט: "רפול היה אומר לי: אנחנו נעביר את המלחמה לשטחם. אנחנו נטריד אותם, נכה בבסיסים שלהם, על צירי התנועה שלהם. ודרך זה נמנע פעולות נגד ישראל".

     

    מושינסקי: "הדרישה של רפול הייתה שהמחבלים כל הזמן יתעסקו במנוסה, שלא יהיה מצב שהם יהיו רגועים. כל הזמן שהם יהיו תחת מגננה".

     

    בשייטת פיתחו שיטת מארבים חדשה והחלו להפעיל אותה בדרום לבנון. מושינסקי: "היינו עורכים 'מארב מתריע' ו'מארב תוקף': שני צוותים על דרך, כשביניהם עיקול כלשהו שמחייב רכב להאט. המארב המתריע מזהה רכב של מחבלים ומודיע למארב השני, כ־800 מטר ממנו, ואז המארב התוקף משמיד".

     

    מרביתן של הפעולות היו בלילה. גלנט: "הלילה הוא החבר הכי טוב של לוחם הקומנדו. אין באמת איך לחלץ אותך במהירות אם הסתבכת, ולכן אתה זקוק לחשכה. העיקרון זה הלום והיעלם. מכה, וחזרה לבסיס".

     

    אזור המארבים היה ברוחב של כקילומטר מהחוף ובאורך של כמאה ק"מ, בין ראש הנקרה וצפונית לצידון. בשייטת קראו לתא השטח הזה "ארץ המארבים". גלנט: "התחושה באותם ימים הייתה של עוצמה גדולה. אתה שומע בחדשות על המבצעים שלנו, גם אם ישראל לא לוקחת עליהם אחריות, ואתה משוכנע שאתה במרכז העולם. והכל במין מעגל כזה: פשיטה, חוזרים הביתה, תחקיר, הולכים לשתות משהו באחד מהפאבים הנדירים שהיו אז בחיפה; חוזרים בבוקר, מתאמנים, יוצאים למבצע, וחוזר חלילה. הייתה תחושה שאנחנו נושאים את נטל הביטחון על גבנו".

     

    יואב גלנט ולוחמי שייטת צעירים נוספים. "התחושה הייתה  של עוצמה גדולה". צילום: מהאלבום הפרטי
    יואב גלנט ולוחמי שייטת צעירים נוספים. "התחושה הייתה של עוצמה גדולה". צילום: מהאלבום הפרטי

     

    אבל גם המחבלים היו נחושים להוציא פיגועים, וב־7 באפריל 1980 הם הצליחו. חמישה חמושים מהחזית העממית חדרו מלבנון והשתלטו על בית הילדים של קיבוץ משגב עם. במהלך הפיגוע נרצחו מבוגר ופעוט, ולוחם מסיירת גולני נהרג. שאר בני הערובה חולצו בפעולה של סיירת מטכ"ל, שעליה פיקד עוזי דיין, אבל האירוע נחקק כטראומה. רוזמרין: "האווירה אחרי משגב עם הייתה לא פשוטה. היה ברור שצריך לעשות הכל כדי למנוע פיגועים נוספים. ואז זה הגיע: נכנס מידע בהול שלפיו בארגונו של ג'יבריל מתבצעות הכנות אחרונות למגה־פיגוע, משהו כמו הפיגוע בכביש החוף ב־1978. לפי המידע, ההכנות מתקיימות מתוך מפקדה ליד הים, שמתרכזים בה 30 מחבלים".

     

    אף אחד לא רצה כביש החוף 2 או משגב עם ב'. בשייטת עצרו הכל, והחלו להתכונן לסיכול. מבצע "מתח גבוה" יצא לדרך.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    מבחן ה–1,400

     

    "ידיעת הזהב" על הפיגוע המתרקם הגיעה מיחידה 504 של אמ"ן: צוות של ג'יבריל, שהתמקם בפרדס מדרום לשפך הזהרני (כ־45 ק"מ צפונית לגבול), לא הרחק משפת הים, עסוק באימונים לקראת החדירה לישראל. הסוכן של 504 ידע להצביע במדויק בצילום אוויר על המבנה והמאהל שבו התגוררו המחבלים. גלנט: "בתחילה אמרו לנו שתהיה התרעה של 48 שעות לפני הביצוע, כך שנוכל להתאמן, לעשות מודל וכו'. בסופו של דבר בפועל היו לנו בין 12 ל־18 שעות, כך שכל הביצוע היה תחת לחץ עצום של זמנים".

     

    מושינסקי היה מפקד יחידת הפושטים, גלנט היה סגנו, ועל השניים הוטלה המשימה לפקד על הכוח שיסתער ראשון על היעד המרכזי — בניין בן שתי קומות שבו שהו רוב המחבלים. ח' ישמש כסגנו של גלנט, רוזמרין וכוח בפיקודו יטפלו בסביבת הבית ובאוהלי המחבלים שבסמוך. כוחות נוספים ישמשו כעתודה ואבטחה, ויתקפו בניין קטן יותר, שנמצא במרחק כמה עשרות מטרים משם. עמי אילון יפקד על המבצע כולו מחפ"ק שינוע כמה עשרות מטרים אחרי שאר הכוח.

     

    התחקיר האחרון לקראת המבצע בוצע בעתלית בהשתתפות רפול, שכהרגלו, נכנס לעובי הקורה. הוא, למשל, ביקש עוד חוליית רתק, שתחפה על הכוח של גלנט. אבל זה לא נעצר בזה. רפול שאל מי יפעיל את מקלע המאג הכבד, וכמה כדורים הוא מתכוון לשאת. גלנט ענה שע' הוא המאגיסט, וזרק מספר מופרך לגמרי של כדורים: 1,400. רפול חייך בספק, והסתובב לצוות. "איפה אתה, ע', קום שנראה אותך".

     

    גלנט משחזר את הרגע: "ע' הוא קיבוצניק ענק, כמו יוסיאן בולט, קצת פחות שחור, וקצת יותר שרירי. הלוחם הכי גדול בתולדות השייטת. ורפול אומר לו לקום, אז ע' קם, ורפול הקטן מלווה אותו ככה עם המבט שלו, כשהוא מתרומם לאט־לאט, מלמטה למעלה. אחר כך רפול שואל אותו אם הוא באמת יכול לשאת מאג ו־1,400 כדורים ועדיין לצוף. ע' אומר שכן. ורפול לא מהסס ואומר: 'אני רוצה לראות את זה'".

     

    וכאילו אין פעולה חשובה בעוד כמה שעות, כולם קמו והלכו למזח כדי לראות. רוזמרין: "בדרך גלנט אומר לי: תדאג שיהיה אמבולנס וחובש מוכנים. אבל ע' לוקח את המאג ו־1,400 כדורים ונכנס למים. הציוד כל כך כבד, שלא עזר כמה מכלי הצפה הצמידו — רק הפה של ע' היה מעל המים. אבל הוא הצליח לעשות סיבוב שחייה מסביב למזח".

     

    רפול חייך. מלבד הפיקנטריה, זו הייתה עוד הוכחה לכך שהשייטת יכולה לפעול לבד, בלי שיחידות חי"ר מחפות עליה. הפעולה אושרה. לכולם בעתלית היה ברור — זה ממש לא “עוד מבצע”: בסדר הגודל, בסיכון הגבוה, במורכבות, בפיגוע שעלול להתחולל במקרה כישלון. "מתח גבוה" היה סיפור אחר לגמרי. ב־17 באפריל, יום חמישי, עשרה ימים אחרי הפיגוע במשגב עם וארבעה ימים לפני חגיגות יום העצמאות ה־32 למדינת ישראל, השייטת יצאה לדרך.

     

    "כמו צב הפוך"

     

    קצת אחרי השעה ארבע אחה"צ עלו הכוחות בחוף עתלית על סירות גומי, והפליגו לעבר סטי"לים של חיל הים שהמתינו להם. אחרי העמסת הסירות על הסיפון, הסטי"לים הפליגו לעבר לבנון. בנקודה זו נפרקו שוב סירות הגומי, אבל מכיוון שחוף היעד היה רדוד, הלוחמים התקדמו עם הסירות עד לנקודה מסוימת, ומשם בשחייה לחוף (ולכן "מבחן הציפה" של ע' היה כה חשוב). בעת ההפלגה בסירות הגומי ליעד פרצה, כרגיל, "מלחמת השניצלים". ח': "בירידה לסירות הגומי היינו פותחים את הצידנית הקטנה שהייתה בכל סירה, ובתוכה שניצלים כמספר הלוחמים שעל הסירה. ואז היה מתחיל ויכוח. היו כאלה שאמרו: אם אני מת בפעולה, אז אני רוצה לאכול את השניצל שלי עכשיו. אחרים השיבו: אם אתה מת בפעולה, אין טעם שתאכל את השניצל עכשיו, כי בשביל מה אתה צריך את זה. תשאיר אותו פה כדי שנוכל לאכול אותו לזכרך בדרך חזרה".

     

    מה שכן, באותו לילה של אפריל המים היו קרים, "אבל לא חשבנו על זה יותר מדי", מסביר מושינסקי. "עושים קצת פיפי בתוך החליפה, מתחממים והכל בסדר".

     

    ח': "היה ים שקט, ואיש הצפרדע לא אוהב ים שקט. זה לא מצב טוב, כי אפשר לראות אותך מאחורה. עדיף גלים קלים. ועוד משהו: היינו בפיגור קשה מול לוחות הזמנים, והדבר שהכי לא רצינו להגיע אליו הוא להיות בחזרה על החוף באור יום".

     

    רוזמרין: "אתה שוקל המון, כי יש עליך ציוד של לוחם חי"ר פלוס. השחייה היא על הגב כי אין דרך אחרת, ומתקדמים רק באמצעות הסנפירים, מין צב הפוך מפרפר כזה. בחוף, אתה צריך להפוך תוך זמן קצר מצפרדע ללוחם".

     

    מושינסקי: "היינו כמו ברווזים במטווח, כי מהחוף אתה בהחלט יכול לראות גושים שלמים של ראש עם חגורת הצלה שבולטת ונשק שמעל המים, לפחות הקנה".

     

    אבל הלוחמים לא התגלו, והגיעו בבטחה לחוף. הם הסירו את הסנפירים, והחלו להתקדם לתוך לבנון, לעבר היעד. גלנט: "ואנחנו הולכים שם, ולפניי לוחם עם מטען מרובע על הגב, בעל מנגנון חימוש שמופעל במשיכת טבעת. ואנחנו בתוך הפרדס, ובאור הדלוח אני רואה בחרדה שוב ושוב את הענפים של עצי הלימון נכנסים לתוך הטבעות, והופ, כמעט מושכים אותן. פחד מוות".

     

    מושינסקי: "פתאום הגענו לאמת מים, שעל פי המודיעין הייתה אמורה להיות בגובה מטר, אבל הייתה בגובה שניים וחצי־שלושה מטרים".

     

    גלנט: "עם המשקל שעלינו, לא היה לנו שום סיכוי להצליח לדלג מעליה".

     

    זה היה עיכוב מסוכן. אף אחד לא רצה להישאר בלבנון כשהשחר יפציע. וזו לא הייתה הבעיה היחידה. מושינסקי: "לצערנו, היינו צריכים לחזור לתוך הפרדס ולנוע בתוכו. החקלאים באזור ההוא לא נהגו לפנות את הגזם, ולכן הפרדס היה מלא עלים יבשים וענפים. ואני כל הזמן חושב: 30 איש שהולכים בתוך הפרדס המטונף הזה וכמה רעש אנחנו עושים".

     

    איכשהו, הם לא התגלו, אבל סמוך ליעד התחילו הלוחמים לשמוע קולות של רכבים. התברר כי כוח נוסף של המחבלים הגיע למקום, כנראה כהכנה לפיגוע המיועד בישראל. אילון מחליט להמשיך, למרות כוח האש שנוסף. הפושטים התקדמו בזחילה חרישית, עד שכל אחד מהם תפס את מקומו. רוזמרין: "נפרסנו 15 מטר מהבית. וכמו שאנחנו נפרסים, אנחנו רואים שבצמוד לבית יש סוכת גפנים ומתחתיה חגיגה. מוזיקה, ריקודים, שתי בחורות, כמה בחורים, ועוד קבוצה בצד השני שעוסקת בניקוי כלי נשק. אני חשבתי מיד שמדובר על מסיבה לקראת יציאה שלהם למבצע, סוג של הכנה לפגישה עם הבתולות. כמובן שזה משנה את מתווה המבצע, שעכשיו מצריך תשומת לב גם לקבוצה הזו".

     

    בשעה אחת ושלושים לפנות בוקר נשמעה הפקודה לה חיכו כולם: "בצל ירוק". זה האות לפתוח באש.

     

    "הכל עף סביבי"

     

    גלנט: "אחרי שארנון (רוזמרין) נותן מכת אש ראשונה, אנחנו מתחילים לרוץ לעבר הפינה של הבניין המרכזי, משחילים רימונים לתוך החלונות".

     

    רוזמרין: "מכת האש שלנו הייתה מסיבית מאוד וכללה גם טיל לאו, שירינו אל תוך הבית. הבעיה הייתה כמובן איך לכוון את האש באופן שיפגע בבניין, ולא בכוחות הנוספים שפעלו במקביל. כל הפעולה הזו התבססה על תכנון מדויק, ברמת המעלות, כדי למנוע אש ידידותית, אבל גם להכריע את המחבלים כמה שיותר מהר".

     

    מושינסקי: "תוך כדי ההסתערות על הבניין אנחנו מזהים מחבל שמגיע מולנו, וכל המתח משתחרר עליו. אנחנו יורים ויורים, ממש בסוג של התפרקות. לדעתי אני לבד שיחררתי על המחבל המסכן הזה מחסנית שלמה".

     

    מחבל אחר, שעדיין לא הבין שהבסיס שלו תחת מתקפה ומי יורה עליו, הצליח להפתיע את ח'. "הוא מתקרב אליי עם הנשק שלוף ושואל: 'מין האדה?' (מי זה?)" משחזר ח', שהתשובה שלו הפכה לעוד מיתולוגיה בשייטת: ח', כך על פי האגדה, רק חייך ואמר לו, "האדה ח'", תוך כדי צרור ארוך שקטל את האיש.

     

    עכשיו הגיע הזמן לפוצץ את הבניין עצמו, על המחבלים שעדיין נותרו בתוכו. אבל התברר כי בגלל המים, התרמיל שהחזיק את שני המטענים התהדק סביבם. מושינסקי ביקש וקיבל אישור מאילון להפעיל את שניהם ביחד בכניסה לבניין, במקום לזרוק כל אחד בנפרד פנימה. למה שקרה בפיצוץ הכפול אף אחד לא היה מוכן.

     

    מושינסקי: "אני שומע את הפיצוץ ואני עף באוויר מרחק עצום. הכל עף סביבי. אני נשכב, רוצה לקום ואני לא יכול. אני רואה שגם אין לי נשק. ואז אני רואה שהיד שלי תלושה וזרוקה בזווית נוראה אחורנית. אני אומר ליואב וארנון 'תמשיכו', ואני מודיע לעמי (אילון, בקשר): 'נפצעתי, תמשיכו בלעדיי'".

     

    גלנט: "אני עף מהפיצוץ ונופל, אבל לא נפגע ממש. תוך כדי אני רואה את דורון נופל וצועק. אני צועק לעמי: 'דורון (מושינסקי) פצוע!' עמי אומר לי: 'קח פיקוד'. ח' מגיע עם האנשים שלו ויורדים על ברך במעגל מסביבו כדי לשמור עליו".

     

    רופא הכוח, ד"ר זאב סלון, מוזעק ובקור רוח מטפל בפצוע. התברר שידו של דורון נתלשה בגלל גוש בטון שהפיצוץ העיף. היד נותרה למעשה תלויה רק על העצבים והגידים. מאוחר יותר בבית החולים יבקשו הרופאים לקטוע אותה, ורק בזכות רופא אחד שהתנגד, למושינסקי יש היום שתי ידיים. אמנם אחת מהן עם מרפק משוחזר ותנועה מוגבלת, אבל יד לכל דבר.

     

    דורון מושינסקי
    דורון מושינסקי

     

    בינתיים, שאר הכוחות נכנסו ללחימה עזה מול המחבלים שנותרו בחיים ושאליהם הצטרפו עוד מחבלים ממבנים אחרים בסביבה. ברגע מסוים החלו לנחות במתחם גם פגזי מרגמה. אבל הבית שהיווה את המטרה היה הרוס לגמרי — וניתנה ההוראה להתכונן לסגת. כוח נוסף חיסל את מבנה השמירה עם מטען, וכוח אחר סרק באש את אזור האוהלים.

     

    רוזמרין: "היינו אמורים לעשות סריקה באזור הבניין ולהמתין לשאר הכוחות ליציאה. צריך לזכור את הסיטואציה: חושך מוחלט, האוויר מלא אבק מהפיצוץ, וכל פעם שרואים מישהו מרים יד או מגיח, אנחנו יורים עליו. אז ככה אנחנו שוכבים שם, כולם עם אצבע מאוד עצבנית על ההדק. ופתאום אני רואה מישהו הולך לבד לגמרי, עם משהו על הכתף, שאני מבין שזה אר־פי־ג'י, כלומר מחבל. ואני מורה לכולם להתכונן. בשנייה האחרונה, לפני מכת האש שלי, אני רואה שהמישהו הזה יש לו צדודית מוזרה בחושך: משהו תלוי לו על החגור. ואז אני מבין שזה סנפירים, כלומר מישהו משלנו. ואני צועק: 'לא לירות!' וככה שייקה חי היום".

     

    "שייקה" הוא שי ברוש, לימים מפקד השייטת, שהיה בראש אחד הכוחות, והחליט על הדרך לקחת שלל מאחד המחבלים, את מטול האר־פי־ג'י שהמנוח נשא.

     

    הפושטים פנו לעבר החוף, כשהמחבלים הנותרים מנסים לזנב בהם, "ויש המון ספלאשים במים מהכדורים ומפצצות המרגמה", אומר גלנט. כשהגיעו לקו המים, מושינסקי הפצוע פוּנה קודם על גבי מה שמכונה בשייטת "ס"ג טייסים", והלוחמים החלו בשחייה אל עבר סירות הגומי — ומהן בחזרה לסטי"ל. רק שם, על הסיפון, החלו החיבוקים והצהלות.

     

    כשהגיעו לארץ, מושינסקי פונה לבית החולים, שם החל בסדרה ארוכה, מייגעת וכואבת של טיפולים. עליהם נוסף עוד מאבק: "המלחמה להעלות פרופיל. הפציעה, כך האמנתי, לא אמורה לשנות משהו. היה לי אח שהיה נכה צה"ל 100%, קטוע שתי רגליים ויד והוא המשיך בחייו כרגיל. אז שאני אתן לאיזה מרפק פגוע לעצור אותי?!" אחרי שנה של שיקום, מושינסקי חזר ליחידה ומילא שם שורת תפקידים.

     

    בתחקיר הצה"לי המסווג שסיכם את מבצע "מתח גבוה" נכתב, בין השאר, כי "חשאיות ההגעה וההפתעה בביצוע היוו אחד ממאפייני הפשיטה... הכוח הצליח להגיע לנקודות ההיערכות שלו כלפי היעדים בחשאיות מוחלטת, למרות בעיה בתכסית (אמת המים) התגנב מתחת לאפם של המחבלים ממש והפתיע אותם בבסיסים... להערכת הרמטכ"ל הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר שביצע צה"ל בנושא הלוחמה במחבלים. דרגת הצלחה שלא היה לה תקדים בצה"ל... על פי נתוני אמ"ן — 18 הרוגים, מתוכם 13־15 מחבלים ו־3־5 אזרחים (כולל הנשים שעמדו ליד הבניין)... בערך כמספר הזה נפצעו. השייטת מנעה מגה־פיגוע שאנשי הכוח הזה עמדו להוציא לפועל בימים שמיד אחרי הפעולה".

     

    "צדיקים הם לא"

     

    האפקט של מבצע "מתח גבוה" הידהד בקרב ארגוני הטרור. גלנט: "דווקא הבחירה לתקוף אותם בשטח, מצח אל מצח, לא בהפצצה אווירית, היוותה פגיעה מבצעית ומורלית קשה מאוד. המבצע הזה במיוחד הכניס אותם לחשש ולפחד".

     

    אבל לא לשיתוק. מהמודיעין שאספו המוסד ו־504 התברר כי אש"ף משתמש במבנים שונים בתוך הנמלים והמעגנים שלאורך החוף הלבנוני, וכי אנשיו אף מבלים בבתי הקפה שעל חוף הים.

     

    במערכת הביטחון שמו עין בעיקר על אחד מהם: עזמי זרייר, נציגו הבכיר בדרום לבנון של אבו ג'יהאד. זרייר פעל מתוך מחנה הפליטים בצור, אזור צפוף ומאוכלס בפלסטינים וקשה מאוד לגישה. בתחילה שקלו להשתמש במידע פיקנטי למדי, שהביאו הסוכנים של 504: זרייר, כך נטען, נהג לקיים יחסי מין עם נערים צעירים. אחת התוכניות הייתה להפתיע אותו במהלך אחד המפגשים הללו, אבל זה היה מסוכן מדי.

     

    מידע נוסף העלה כי זרייר ועוזרו הקרוב, יוסוף אל־נג'אר, מקיימים פגישות בבית קפה פסטורלי בנמל צור, סמוך לקו המים.

     

    על פי התכנון, כוחות פושטים יגיעו מסטי"ל בסירות גומי עד קילומטר מהחוף, ימשיכו בצלילה לשובר הגלים של צור, ומשם יפגעו בשניים ברובי צלפים. את הכוח הובילו מפקד השייטת אילון ומפקד הפושטים גלנט, שמונה במקום מושינסקי הפצוע.

     

    גם הפעם הגיע הרמטכ"ל איתן לתדריך האחרון, ובמהלכו הורה לכוח להשאיר אחריו מטענים. אילון לא הצליח להתאפק: "אני אומר לו, המפקד, אנחנו לא נשאיר מטענים. יכול להיות שיבואו לשם ילדים או אולי זוג רומנטי". אבל רפול התעקש, והוסיף: "כשאתם עוזבים, אחרי שהרגתם אותו (את זרייר), תרססו עם מקלעים את כל הרציף על מנת להבטיח שאף אחד לא ישיב אש".

     

    אילון התנגד. "תשמע, מה כל ההיגיון? את מי נרסס? את כל האזרחים שם?" אמר לרמטכ"ל. "בשביל מה בכלל צריך לשלוח אותנו להתנקש במישהו. שְלח את חיל האוויר, יורידו פצצה של טון על הרציף ונגמר". בסופו של דבר, רפול קיבל את דעתו. אבל זה לא היה הסוף.

     

    רא"ל רפאל ("רפול") איתן ז"ל כרמטכ"ל. "אתה יורה במי שהמלצר מגיש לו ראשון" (למטה: קטע מסיכום התחקיר של המבצע)
    רא"ל רפאל ("רפול") איתן ז"ל כרמטכ"ל. "אתה יורה במי שהמלצר מגיש לו ראשון" (למטה: קטע מסיכום התחקיר של המבצע)

     

    הכוח יצא לדרך על שלושה סטי"לים, שעל אחת מהן הרמטכ"ל, שהתעקש לצאת למבצע. ממש לפני שגלנט נכנס לסירת הגומי, נשמעה בכריזה קריאה: "סגן גלנט, סגן גלנט, המתן בירכתיים. הרמטכ"ל רוצה לדבר איתך". רפול התעניין בפרטים האחרונים של המבצע, ואז שאל: "אוקיי גלנט, אבל איך תדע במי לירות?"

     

    גלנט השיב: "זה פשוט, המפקד: אחד מהם צולע ולשני יש רטייה כמו של משה דיין". "אבל אם הם כבר יֵשבו כשאתם מגיעים," הקשה רפול, "ואחד מהם יהיה עם הגב אליך. איך תדע?"

     

    גלנט לא הספיק לענות, ורפול כבר המשיך: "אתה יורה במי שהמלצר מגיש לו ראשון. זה זרייר. ואז אתה יורה בשני שהוא הגיש לו. זה העוזר שלו, כנראה".

     

    "טוב", השיב גלנט, "מקסימום אני הורג את כל מי שליד השולחן. צדיקים גדולים הם לא".

     

    אבל בניגוד ל"מתח גבוה", הפעם לוחמי השייטת לא ירו אף ירייה. כשהגיעו ללבנון, התברר שבעקבות ירי קטיושות אל יישובי הצפון, צה"ל השיב אש, ומהבהלה, באותו יום אף אחד לא הגיע לנמל צור.

     

    זרייר לא יאריך ימים. יחידה 504 גייסה סוכן, שכמו זרייר, חלק גם הוא חיבה לנערים צעירים. הסוכן סיפר כי זרייר מתחבא בווילה על שפת הים, צפונית לצור. כוח ימ"מ, בגיבוי כוחות נוספים, פשט על הווילה וחיסל את זרייר. נשאר עוזרו הנאמן, יוסוף אל־נג'אר.

     

    גלנט ימונה לימים למפקד שייטת 13 וימשיך את דרך המאבק האגרסיבי ועמוק החדירה בטרור שהנהיגו רפול, אלמוג ועמי אילון. ומה עם נג'אר? איתו תהיה לגלנט סגירת מעגל מזרח תיכונית אופטימית יותר. 18 שנה אחרי הפעולה המתוכננת בנמל צור, גלנט היה מפקד אוגדת עזה של אחרי הסכם אוסלו. יום אחד פנה אליו קצין הקישור שלו, וביקש לתאם לגלנט פגישה, "עם איזה מג"ד פלסטיני זקן שהגיע לא מזמן לגזרה. נראה לי גבר רציני". גלנט התעניין לשמו. "יוסוף אל־נג'אר", ענה קצין הקישור. "אההה", הינהן גלנט, "הצולע". קצין הקישור לא הבין מאיפה יש למפקדו מידע מודיעיני כה מדויק על פלסטיני ישיש. כשהתראו, לחץ גלנט בחום את ידו של אל־נג'אר, אבל מעולם לא סיפר לו עד כמה היה קרוב לשים קץ לחייו.

     

    לקראת סוף המפגש בינינו, כשהסיפורים ממשיכים לזרום, אני שואל את ח' — שאחרי השייטת לקח חלק באין־ספור מבצעים של המוסד — מה הוא חושב על אותם ימים. ח' מחייך. "בסופו של דבר, אין משהו יותר אפקטיבי מלהגיע למקום מסוים ולשים לאויב שלך אקדח ליד הראש", הוא אומר. "במוסד היינו לעיתים מתלבטים בין כמה דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות — ר"ב), ואם יכולנו לבחור בין צלף מ־400 מטר, לבין להיכנס אליו הביתה, להתיישב ליד המיטה שלו ולתת לו כדור בראש — האופציה השנייה היא הרבה־הרבה־הרבה יותר טובה. זה פירק להם את המחשבה ורוח הלחימה. זה מאוד־מאוד הפחיד אותם. וזה הדבר הכי נכון שהיה לעשות אז — והכי נכון גם לעשות היום".

     

    ronen@ronenbergman.com

     


    פרסום ראשון: 16.05.18 , 02:01