שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אדם, השבוע. "מה אתם קוברים אותי לפני הזמן?"
    7 ימים • 16.05.2018
    כוח אדם
    כשהזמר אדם הובהל עם כאבים עזים לבית החולים, הוא לא תיאר לעצמו שזה יסתיים בחמישה חודשי אשפוז, במצבים שבין חיים למוות ועם שמועות שווא על פטירתו. אבל חודש אחרי שיצא מכלל סכנה, נחתה עליו מכה נוספת: הסרטן הכריע את אחותו האהובה אילנה, שעימה התגורר בשנים האחרונות. רגע לפני שהוא חוזר לבמה, מספר אליל הנוער המיתולוגי של האייטיז מה עזר לו בימים הכי קשים במחלקה לטיפול נמרץ, למה החליט שאחותו לא תונשם ולאיזה בן זוג הוא מייחל - וגם מייעץ לעומר אדם ולנטע ברזילי איך לא להסתנוור מהתהילה
    אתי אברמוב | צילומים: גבריאל בהרליה

    הרשתות החברתיות געשו: בווטסאפ ובפייסבוק הועלו תמונותיו של הזמר אדם, אליל הנערות של האייטיז, כשהן מלוות במילים "יהי זכרו ברוך". באותה שעה, בתחילת חודש ינואר השנה, היה אדם במחלקת טיפול נמרץ, בהכרה מלאה. "אחת האחיות שטיפלה בי במחלקה אחרת, רצה כמו משוגעת לתוך החדר, וכשהיא ראתה שאני חי, היא התפרקה בבכי", הוא מספר על המהומה ששררה שם באותם רגעים. "האחיות האחרות שראו שאני חי, מאוד התפלאו שאני לא רץ לאייפון כדי לנזוף בעורכי האתרים שפירסמו את הידיעה או לפחות לנסות לתקן אותה. האמת היא שלא כל כך יכולתי לרוץ לאייפון", הוא מתבדח, "בקושי יכולתי להשתמש בו, כי הידיים היו תפוסות בכל מיני צינורות. אז אוקיי, כתבו שאני מת. למזלי, את החברים שלי זה לא הטריד שאמרו שאני מת. הם היו עסוקים בלבדוק שאני חי".

     

     

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

     

    ובכל זאת, זה לא קצת מלחיץ שחושבים שאתה מת?

     

    "לא כשאתה חי", הוא שוב צוחק. "זה היה כמו בדיחה על בדיחה. זה לא ששכבתי שם עם אפנדיציט, ועוד יומיים אצא החוצה, אשב בקפה ואצחק על זה. העניין הוא שבאמת הלכתי למות. היה רגע שאמרו לסביבתי: 'הוצאנו אותו החוצה', והתכוונו 'שלפנו אותו מהעולם הבא'".

     

     

    צילם: טל שחר

    צילם: טל שחר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מפחיד.

     

    "אני לא חשבתי שאני הולך למות. ידעתי שאני מאוד חולה. לא יכולתי שלא לדעת, אמרו לי את זה כל יום, אבל אני החלטתי שאחיה. לא נפרדתי מהחיים, אפילו לא לעשירית השנייה. בגלל זה, כשאמרו לי שאומרים שאני מת, צחקתי. אני מאמין שאם עכשיו אלך לרופא והוא יגיד לי שאני הולך למות, אני אצחק שוב. מה אתם קוברים אותי לפני הזמן".

     

    אבל באותם רגעים זה היה רציני מאוד. חבריו של אדם, שעד אז נמנעו מלהדאיג את אביו גדעון בן ה־87 וחסכו ממנו פרטים על מצבו של בנו, נאלצו להזעיק אותו לבית החולים. זו, אגב, לא הייתה הפעם הראשונה שבה מזמנים את קרוביו וחבריו של אדם להיפרד ממנו. בפעם הקודמת זה קרה בקיץ 2000, כשלקה בדלקת קרום המוח. "מהסיפורים שמספרים לי, נאמר אז באמבולנס כמו בסרטים, 'אנחנו מאבדים אותו'. הייתי מחוסר הכרה והזמינו אנשים להיפרד ממני כי חשבו שזהו, אבל אף אחד לא ייקח אותי מהעולם הזה כל כך מהר. עשיתי להם נה, עוד לא הולך, חכו".

     

    לא מזמן התפרסמה שמועת שווא דומה, הפעם על צביקה פיק. זה עשה לך פלאשבק?

     

    "קיוויתי שזה לא נכון. מכיוון שאני בשואוביז, חברים ומשפחה מתקשרים אליי במקרים כאלה כאילו שאני מנהל מחלקת תעודות הפטירה במשרד הפנים. אני מתפלל שצביקה יהיה בסדר. אנחנו מכירים מהמקצוע, אבל לא חברים. אחרי הרופאים, מה שנתן לי הכי הרבה כוח, היו התפילות למעני. אני לא יודע אם מישהו בשמיים באמת הקשיב וירד למטה וסידר את העניינים, אבל לדעת שמתפללים בשבילך, נותן המון כוח".

     

    השמועות על מותו של אדם צצו שלושה חודשים אחרי הפוסט המדאיג שפירסם באוקטובר 2017 בדף הפייסבוק האישי שלו. "לפני כחודש וחצי אושפזתי בבית חולים איכילוב לניתוח להוצאת כיס המרה, לכאורה ניתוח פשוט שכנראה עבר בהצלחה", כתב בפוסט שהפך לוויראלי חיש מהר. "כעבור שבועיים, אושפזתי שוב עם צהבת וכאבים חזקים בבטן, עברתי החדרה של סטנט ועשו לי חתך בלבלב שגרם לדלקת חריפה ולדלקות באיברים פנימיים נוספים. אני אופטימי כי ברור לי שאני רוצה להבריא... לאלה מכם ששולחים אינסוף הודעות דאגה ואהבה, זה מחבק ומחזק...”

     

    אדם היה אז אופטימי, אבל הוא שוחרר לביתו רק בפברואר האחרון, אחרי כחמישה חודשי אשפוז. נדמה היה שהעניינים חוזרים אט־אט למסלולם, אבל חודש בדיוק מהיום שבו הוסר ממנו איום המוות, נחתה על הזמר מכה קשה נוספת: אחותו הבכורה אילנה נפטרה אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. בשנתיים האחרונות התגוררו השניים יחד באחת השכונות המזרחיות של תל־אביב. הוא חשב שזה יהיה רעיון טוב להיות קרוב אליה, כמו בצעירותם, לסעוד אותה ולבלות איתה. אף אחד לא חשב שבחודשי חייה האחרונים יהיה זה דווקא הוא שמצבו יסתבך עד כדי סכנת חיים.

     

    אדם (משמאל), אז חיים כהן, ואחותו אילנה ז"ל בילדותם
    אדם (משמאל), אז חיים כהן, ואחותו אילנה ז"ל בילדותם

     

    צינור עד הלב

     

    הסיבוכים במצבו הבריאותי תפסו את אדם אחרי שביים והתארח במופע חגיגי של אילנית, ובתחילתו של סיבוב הופעות לרגל 30 שנה לאלבומו המצליח "סוד". הוא היה אז אחרי ניתוח להסרת כיס המרה, בעקבות מספר התקפי כאב עזים, כששוב הובהל לבית החולים, הפעם עם חשד לצהבת. "מתברר שאחרי הניתוח להוצאת כיס המרה נשארה אבן באחד הצינורות", הוא מסביר.

     

    בטעות?

     

    "אני לא קורא לזה טעות או רשלנות. היו צריכים להוציא את האבן עם כיס המרה, ולא הוציאו, ועמדתי בפני הליך מיוחד כשאחד מהסיכונים שכרוכים בו הוא פגיעה בלבלב. עם המזל שלי לא הצליחו להוציא את האבן, אבל פגעו בלבלב בדרגה הגבוהה ביותר. הליך שאמור היה לקחת רבע שעה, ארך יותר משעתיים וחצי. הסתבכות. ומתי קולטים את זה? בחדר התאוששות. אמרו לי מראש שאני אמור לקום עם כאבים, אבל בעוד שכולם נאנחים, אני צורח. כשהתחלתי לירוק דם אני זוכר היסטריה רבתי ורופא עם מזוודת החייאה ששם עליי מכשירים. עשרים יום הייתי בטיפול נמרץ ואחר כך העבירו אותי למחלקה רגילה, כירורגית־טראומה. אמרו לי שאני מתאושש יפה והכל יהיה בסדר, ואמרתי: אוקיי, חודשיים־שלושה ואני בבית".

     

    ולמה כתבת את הפוסט ההוא?

     

    "אחרי חודש וחצי של אשפוז, אנשים התחילו לשאול שאלות מה קורה. ביטלנו הופעות, לא ידענו מה יקרה. בנוסף, רצינו לבלום אנשים מלהגיע לבית החולים. מעריצים הגיעו אליי עם שוקולדים ובלונים, כאילו שאני אחרי לידה, ואני בכלל הייתי בצום".

     

    אדם בתמונה שצורפה לפוסט שכתב על מחלתו. "אנשים התחילו לשאול שאלות"
    אדם בתמונה שצורפה לפוסט שכתב על מחלתו. "אנשים התחילו לשאול שאלות"

     

    בתמונה אחרת, שפירסם בהמשך, לא היה אפשר להתעלם מהרזון שלו. "הייתי בצום חודש וחצי, מותר היה לי רק לשתות קצת מים. אין טיפול אחר לדלקת בלבלב, חוץ מלמנוע ממנו לעבוד. זו הייתה מלחמת התשה. יום אחד נראה לך שאתה מתקדם, ולמחרת אתה נופל בחזרה לתהום. בכל יום חמישי בערב נכנסתי לסטרס כי בשישי־שבת, במקום חמש אחיות יש רק שתיים ורופא תורן, בדרך כלל מתמחה, ובאחת הפעמים האלו הייתה הידרדרות במצבי. אלו הרגעים שבין חיים למוות שאפשר להתפקשש בהם".

     

    חבריו הטובים לא משו ממיטתו, ניסו לעודד אותו ככל האפשר, והיו לצידו כשמצבו הוחמר והוא שוב הועבר לטיפול נמרץ. "הייתי במצב נפשי קשה", הוא מודה, "בעיקר מזה שמגיעים אנשים למחלקה והם מתים לי מול העיניים. ביום שהכניסו אותי, בדיוק הוציאו מישהו מכוסה בסדין. כל מה שרציתי היה לישון, אבל כאב לי כל הזמן. אמרו לי שהיו רגעים שאיבדתי הכרה, אבל לא הרגשתי כך. היו יומיים שהתחלתי להידרדר קוגניטיבית. מרוב שדיברתי לא לעניין, חשבו שנפגעתי במוח. כי אחרי שלושה חודשים עם חום ממוצע של כמעט 42 מעלות, המחלה פוגעת בכל הגוף.

     

    "באיזשהו שלב החליטו לתת לי את 'אם כל האנטיביוטיקות', רק מה, לי היא לא עזרה. כל יום הגיעו ממחלקת כאב ונתנו לי מורפיום ועוד חומרים, והיו לי הזיות. בחיים לא עשיתי סמי הזיה, רק גראס. פה אתה שוכב, בלי יכולת להזיז איבר, כי כולך מחובר לצינורות. פעם אכלתי סרט כאילו אני קפוא בתוך סיוט. ברגעים כאלה אתה עסוק בלחיות, לא בלמצוא שמות של אלבומים. אתה רק זז ומקווה שאין לך פצעי לחץ, ומוציאים לך דם חמש פעמים ביום, ומגיע שלב שבו שתי הידיים שלך עם דלקת, ודוחפים לך מחטים, ובסוף כבר אין איפה, ומכניסים לך צינור עד הלב ממקום אחר".

     

    שכחו לך אבן, פגעו בלבלב שלך, אושפזת למשך זמן רב ואחרי שהשתחררת קיימת הופעה מיוחדת בבית החולים לאות תודה. בכלל לא חשבת לתבוע על רשלנות?

     

    "אני לא מתעסק בזה כרגע, ולא מאמין שאתעסק בזה בעתיד. זה לא הסיפור של אמיר פרישר גוטמן. 'רשלנות' זה כאילו שבא מישהו ומזלזל. אני לא הרגשתי שכך מתייחסים אליי. הסיפור שלי עם איכילוב נגמר עם הרבה תודה והוקרה ואהבה וחיבוקים, וכשהודיתי לרופאים, במיוחד לד"ר נועם גודר ופרופ' יוסף קלאוזנר מנהל החטיבה הכירורגית, זה היה מהלב, כי כשאתה קם מהמיטה אחרי חמישה חודשים, אין מקום אחר שאתה יכול לדבר ממנו, חוץ מהלב. אז היו אנשים שאמרו לי: 'כן, הצילו את חייך, אבל כמעט הרגו אותך'. אני לא רואה את זה ככה. אני פריק של סדרות בית חולים: 'האנטומיה של גריי', 'האוס' ו'אי־אר'. בחצי השנה בבית החולים הבנתי שכל מה שקורה בסדרות האלו זה בולשיט, ומה שהתחזק אצלי, שעם כל הידע הגדול מאוד בעולם הרפואה, הכל זה ניסוי וטעייה".

     

    בהופעה במסיבת פורים מול הצוות הרפואי באיכילוב. "היו אנשים שאמרו לי: 'הצילו את חייך, אבל כמעט הרגו אותך'. אני לא רואה את זה ככה"
    בהופעה במסיבת פורים מול הצוות הרפואי באיכילוב. "היו אנשים שאמרו לי: 'הצילו את חייך, אבל כמעט הרגו אותך'. אני לא רואה את זה ככה"

     

    כמו רולטה רוסית

     

    משפע הביקורים המרגשים שהיו מנת חלקו בחודשי האשפוז, הוא לא ישכח את הביקור האחרון של אחותו אילנה. היא באה אליו, למחלקת טיפול נמרץ כירורגי בקומה החמישית במגדל האשפוז באיכילוב, היישר מהקומה השמינית שאליה הגיעה לצורך טיפולי הקרנות. "שנינו ישבנו עם מסכות חמצן על הפנים, היא הייתה מסטולה וכואבת, וגם אני, כך שיותר החזקנו ידיים ופחות דיברנו. היה לה מאוד חשוב לנשק אותי, ואני דאגתי שפנינו לא יתקרבו בגלל החיידקים, אז כל השיחה היא התכופפה לעבר ידי ונישקה אותה, וחזרה ואמרה: 'אני אוהבת אותך ותהיה בריא'. הייתה באוויר תחושת פרידה. אני חושב שבגלל המצב הקשה שלי, היו רגעים שאילנה חשבה שהיא תיפרד ממני, לפני שאני אפרד ממנה".

     

    אילנה כהן הייתה מבוגרת מאחיה בשלוש שנים, וקראה לו כל חייה בשם שהעניקו לו הוריהם, חיים. אמם חוה נפטרה בשנת 1999 ממחלת הסרטן. "אצלנו במשפחה סרטן זו לא סכנת מוות. זה מוות", אומר אדם. "אמא שלי, אבא שלה, ואחיה, כולם נפטרו מסרטן בגיל 55 בממוצע".

     

    בגיל 56 הסרטן תקף לראשונה את אילנה, מורה לאנגלית ואם חד־הורית לרוני, היום בת 24. הטיפולים נשאו פרי והיא החלימה. מכיוון שיצאה לפנסיה ובתה כבר לא גרה בבית, אדם הציע לה לעזוב את חיפה ולבוא לגור בתל־אביב, בתחילה איתו, ואם יהיה לה טוב, היא תשכור דירה לעצמה. "זה היה ב־2016", הוא מספר, "ובהתחלה היה סבבה, אבל ביוני קיבלנו את בשורת האיוב שהמחלה חזרה. הודיעו לנו שיש גרורות והתחילו עם סיבוב ראשון של כימו שהביא לנסיגה. אבל אם בפעם הראשונה היא עשתה הכל כדי לצאת מזה, בסרטן השני היא עשתה רק כימו, ועישנה את עצמה למוות. עד היום כשאני מסתכל על פינת העבודה שלה, אני רואה אותה מול המחשב עם ענן עשן מעליה. היא לא זירזה את המוות אלא ויתרה על החיים, וראיתי את זה מול העיניים. שנה חייתי עם המציאות הזאת של טיפולים ובתי חולים, כשאף אחד לא יודע, רק חברים קרובים. כדי לשמור על אבא ורוני לא סיפרתי להם את כל האמת, עד שחליתי בעצמי. רוני נאלצה לשמוע את הכל, כי מישהו היה צריך להחליף אותי פה".

     

    אדם ואילנה בשנה שעברה. "תמיד היא הייתה אומרת לי, מה יהיה איתך כשלא אהיה"
    אדם ואילנה בשנה שעברה. "תמיד היא הייתה אומרת לי, מה יהיה איתך כשלא אהיה"

     

    לאחר שאדם שוחרר מבית החולים, הוא עבר לגור אצל ידידה טובה כדי שהוא ואחותו לא יסכנו זה את בריאותו של זו. מי שביקרה אצל אילנה בקביעות הייתה מירי פרלמן, הסוכנת שלו, שמתגוררת בסמוך. "אחרי כמה ימים מירי אמרה לי: 'משהו לא בסדר'. אמרתי לרוני לקחת את אילנה למיון. בסי־טי גילו שהסרטן כבר הגיע לראש".

     

    בשבוע האחרון לחייה הגיע אדם יום־יום לבקר את אחותו במחלקה, "למרות שעבורי זו הייתה רולטה רוסית, בגלל החיידקים. דיברו על טיפולים, אבל יום אחד אני מקבל שיחה מהרופא – האחיינית שלי הפנתה אותו אליי – שאומר לי: 'אחותך במצוקה נשימתית רצינית, אנחנו צריכים ממך החלטה במיידי, אם לחבר אותה למכונת הנשמה'. ואני בכניסה לסופר־פארם בדרך לקנות תרופות עבורי, צריך להחליט אם אני הורג את אחותי או לא. אתה לא יכול לשלוף: 'כן, אין בעיה, שתמות', או 'כן, תחברו והיא תישאר מורדמת ומונשמת שנתיים־שלוש'. ביקשתי עשר דקות לחשוב, והוא אומר: 'אין לנו עשר, קח 3־4 דקות'. אלו היו שלוש הדקות הארוכות בחיי, וכשהתקשרו אמרתי, 'אל תחברו'. חשבתי על מה שהיא הייתה רוצה.

     

    "במקביל דהרתי לבית החולים. עד שהגעתי הצליחו איכשהו להוציא אותה מהמצוקה הנשימתית. ישבנו לידה, אני ורוני ואבא שלי ודיברנו אליה. הבטחתי לה שאשמור על רוני, שאבריא בשבילה, שאצליח בשבילה ושאדאג לאבא, ושתלך רגועה. תמיד היא הייתה אומרת לי: 'מה יהיה איתך כשלא אהיה'.

     

    "בסוף אותו יום רוני נשארה שם ואני חזרתי הביתה. כשהתעוררתי, התקשרו להודיע לי שהיא כבר איננה. זו הייתה סיטואציה סוריאליסטית. הטבעי ביותר הוא שאתה רץ לבית החולים, ואני דווקא אמרתי: יש זמן. נשמתי עמוק, הכנתי לעצמי קפה וישבתי בבית עוד שעה וחצי. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שזה נגמר והיא לא סובלת. כולם ישבו שבעה בחיפה, אבל אני ישבתי פה, בבית, לבד. הבית נראה כמו של אדם חולה, חמצן, מסמכים, תרופות, אז סידרתי את הדברים שלה וטיהרתי את הבית מהמחלה. השארתי לי חלק מהדברים שמזכירים אותה. שרוואל שנורא אהבתי, טי־שירטים, שלטים מצחיקים שהיא תלתה על הקיר".

     

    שאלת את אבא שלך איך הוא הרגיש עם שני ילדים שמאושפזים בסכנת חיים?

     

    "אני לא יודע מאיזה חומר הוא עשוי. כל מי שהגיע אליי לבית החולים היה נכנס לחדר מחייך, ומחוץ לחדר היו התמוטטויות רציניות. אני בטוח שגם הוא התמוטט וקם בכל פעם מחדש. אני ואבי אף פעם לא דיברנו באמת. השבוע זו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי דיבר איתי על עצמו. עשר דקות יחידות בחיים. אילנה הייתה מאוד קרובה אליו, היא הייתה כל עולמו, וכשהיא נפטרה הוא קצת איבד את הביטחון שמישהו יהיה בשבילו. וזה לא שלא אמרתי לו מיליון פעם: 'אבא אל תדאג, יש לך בן שידאג לך', אבל הוא לא סמך עליי, אלא על אחותי. השבוע הוא אמר לי: 'יש לי בן ונכדה והם ידאגו לי'. אין לך מושג איזו משמעות יש למשפט הזה עבורי. שאבא שלי סומך עליי".

     

    מאז מות אחותו הוא מדבר עם אביו מדי יום. בשישי בערב הוא מתקשר אליו להגיד לו שבת שלום, ואז מדליק נרות שבת, "במקום אילנה. ואני מזכיר לה שאני עושה את זה בשבילה. אפילו אחרי כימו היא הייתה מכריחה אותי להעיר אותה להדליק נרות, וחוזרת למיטה חצי גוססת. אז עם אבא שלי זה התחיל מהמשימה למלא את המקום שלה. עכשיו גם יש לי ילדה, את רוני. מהרגע שאחותי נפטרה פתאום אני מרגיש אבא".

     

    עם אביו גדעון. "אני לא יודע מאיזה חומר הוא עשוי"
    עם אביו גדעון. "אני לא יודע מאיזה חומר הוא עשוי"

     

    איזה מין אבא אתה?

     

    "אילנה הייתה אמא, ואילו אני עושה עם רוני דברים כמו חבר. אין חוקים, כל מה שמשמח אותה – שתעשה, ואני אשתדל רק לכוון. ולא צריך להתקשר אליי כל יום, ואם אני שולח לה הודעה היא יכולה להגיד אין לי אוויר בשבילך. סוג אחר של אבא ובת".

     

    לך עצמך אין ילדים. זה מציק לך?

     

    "אני מצטער כל רגע נתון שאין לי ילדים, אז מה, אני אוכל לעצמי את הראש? דווקא בבית החולים לא הייתי פנוי לחשוב על ילדים, ואם היה לי רגע לחשוב, אמרתי: עדיף שלא יהיו לי ילדים, שיבזבזו חצי שנה מחייהם כדי לטפל בי. נכון. זו הייתה בחירה לא מוצלחת שלי. אבל אני לא בטוח שעכשיו בגיל 58, אני רוצה לעשות ילד".

     

    למה לא?

     

    "אתה לא עושה ילד מתוך גחמה. פעם הוצע לי לעשות ילד בריאליטי, למצוא אמא ולצלם ולהרוויח כסף, ולא הסכמתי. אני לא ערוך לזה כרגע, ואם לא יהיה, זה גם בסדר. הרי הייתי נשוי, וזה לא נגמר בילד. אחד הדברים שאני זוכר מהנישואים, שמיכל, אשתי לשעבר, הייתה מתארת איך ייראה הילד שלנו ואיך יקראו לו, ובא שולי רנד, התחתן איתה והגשים לה את זה. ילדוּת בשבילי זה לא כזה דבר מדהים, אולי בגלל זה לא הייתי להוט לעשות ילדים. אם היו נותנים לי לאמץ הייתי עומד ראשון, אבל אי־אפשר. ופונדקאות זה עניין של כסף".

     

    מה דעתך על עמדת המדינה בעניין זכויות האימוץ של הקהילה הלהט"בית?

     

    "אם יש משהו שגייז צריכים לצאת בגללו לרחובות אלה העכבות הרציניות בכל מה שקשור לזכויות שלהם בתחום המשפחתי. בעיניי, לא צריך להיות הבדל בין הזכויות שניתנות לזוג גברים או זוג נשים לבין זכויות של זוג המורכב מגבר ואישה. אני מכיר זוגות שהיו יכולים לקנות בית בכסף שהם נאלצו להשקיע בפונדקאות מעבר לים. לא מהסיבות האלה לא עשיתי ילד, אבל אם זה היה יותר קל, אולי הייתי שוקל. לצערנו, מקבלי ההחלטות דואגים שלא לתת לגייז זכויות, אבל בינתיים בכל הקרבות הקהילה מנצחת. אני מאמין שהמלחמה תיגמר כששני הצדדים יתחבקו".

     

    עד כמה אתה מעורב במאבקים של הקהילה הגאה?

     

    "אני שייך לקהילה, אבל לא מעורב בה ממש. את מצעד הגאווה אני תמיד מעדיף לראות בטלוויזיה מתחת למזגן, ולא ברחוב הלוהט בחום יוני־יולי".

     

    כשאתה שומע על אלוף ראשון בצה"ל שהוא גיי מוצהר, זה עושה לך משהו?

     

    "זה לא עושה לי משהו מיוחד. אוקיי, אז יש לנו אלוף גיי. הוא כנראה מוכשר. מה זה משנה, ולמי אכפת מה הוא עושה בפרטיות".

     

    האלוף שרון אפק. "אז יש לנו אלוף גיי, מה זה משנה"
    האלוף שרון אפק. "אז יש לנו אלוף גיי, מה זה משנה"

     

    יש לך עכשיו אהבה?

     

    "לא, תמיד קשה כשאין אהבה. אני מחפש היום אהבה מלאה. אני לא רוצה להתפשר. יש כאלו שמספיק להם סקס טוב או כסף בבית, ויש כאלו שאצלם זה הילדים. אני מונוגמיסט שמחפש אהבה מקבילה. שכל אחד מאיתנו יחיה את חייו, ובאמצע יהיה המשותף. מאוד קשה לחיות עם אדם כמוני בגלל שהוא מוכר. בהתחלה כיף להם עד שהם מרגישים קטנים ונמאס להם. אתה תמיד מרגיש 'ליד אדם'".

     

    ריסטארט לנשמה

     

    מאז שוחרר מבית החולים כוללת שגרת יומו שיקום ביתי עם פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ותמיכה פסיכולוגית. "המחלה באה עם הרבה מאוד איסורים, ויש דברים שיישארו איתי עד הדקה האחרונה: מדללי דם שאני חייב לקחת כל יום, אלכוהול בעירבון מוגבל מאוד", הוא אומר. "אחת ההחלטות הייתה שאני לא אעשן יותר בחיי. לפני כל מה שחוויתי, כשאמרתי לאנשים שאני אפסיק לעשן, שיקרתי. עכשיו אני יודע שאני אפסיק לעשן. אני כל יום מנסה. כרגע אין לי מקום להילחם גם בעישון. אני יותר מצליח לא לקחת מורפיום כשכואב לי בטחול, וכואב לי 24 שעות ביממה, מאשר לא לעשן. אני מצליח לא לשתות אלכוהול 40 אחוז אחרי שהייתי גומר בקבוק ביום, אבל להפסיק לעשן אני לא מצליח. כרגע אני בריסטארט מושלם לנשמה שלי. לאט־לאט אני לומד לחיות מחדש".

     

    הוא הקציב לעצמו חודשיים להתאבל והחליט שביום הולדתו, שחל באחד במאי, יחזור לפעילות. אז עכשיו הוא מתארח בהופעות, כמו למשל במופע הענק שערך אביב גפן לא מזמן, מתניע מחדש את סיבוב ההופעות שנקטע (ההופעה המלאה הראשונה אחרי האשפוז תתקיים בחמישה ביוני במועדון גריי ביהוד), מוציא אוטוטו סינגל בשם "כולם בסוף רוצים אהבה", ומתכונן לגייס 130 אלף שקלים לטובת אלבום חדש. "זה לא שאין לי רפרטואר שלם, אבל יש בו אמירה של בחור בן 30 פלוס, ועכשיו אני בן חמישים פלוס", הוא מסביר. "הרבה אנשים ברחוב אומרים לי: 'וואלה לא השתנית בכלל', ואני יודע שכן. אני יוצא מהאמבטיה ומסתכל, והגוף לא כמו פעם, ויש כרס וכל מיני, אבל אני מבסוט ממה שאני היום. אני לא אהיה עצוב שאני לא בן 38. גם מבחינה מקצועית. כשהקריירה שלך מבוססת על קהל של בני 13 ו־14, יש לה תאריך תפוגה. עכשיו הם בני 40 ורוצים לשמוע אותי, אבל רק את 'אין מוצא' ו'סוד' ו'מצטער'. נמאס לשיר בפעם ה־5,000 את אותם שירים. היום אני מחפש את בני ה־40 שרוצים לשמוע את הדברים החדשים שלי, כי אני רוצה גם ליהנות על הבמה. קוראים לזה לגדול. להתפתח. אני לא רוצה להיות אמן נוסטלגי".

    בהופעה בימי הזוהר שלו. "כשהקריירה שלך מבוססת על קהל של בני 13 ו־41, יש לה תאריך תפוגה"
    בהופעה בימי הזוהר שלו. "כשהקריירה שלך מבוססת על קהל של בני 13 ו־41, יש לה תאריך תפוגה"

     

    עד כמה אתה מעודכן? אתה מכיר מוזיקה חדשה? סטטיק ובן־אל למשל?

     

    "הסגנון שלהם לא אהוב עליי. אם אני מקשיב, זה כי אני חייב. כדי להיות מנוגן ב־2018 אני צריך להישמע 2018".

     

    אז את מי אתה אוהב מהאמנים החדשים?

     

    "אליעד נחום. אמיר דדון הוא מלך, עידן עמדי, גם דיאנה גולבי. אפילו אירחתי אותה בהופעה שלי. כנראה עוד לא בנויים פה להכיל אותה".

     

    איך זה שלא רואים אותך כשופט בריאליטי מוזיקה?

     

    "אז זהו ששאלנו, ולא חזרו אלינו. יש לי מה להציע כשופט. הרי הייתי באירוויזיון, בקדם, אבל צריך אנשים מאוד מסוימים בפאנל, ויכול להיות שהתפקיד שלי תפוס. מה שכן, רמת השופטים ירדה. אם פעם, כמתחרה, היית צריכה לשכנע את צדי וצביקה, היום השופט הוא מישהו שזכה לפני שנה או שנתיים".

     

    ומה דעתך על עומר אדם?

     

    "אין בי קנאה, מגיע לו להצליח. הוא עושה בדיוק מה שצריך. גם אני עשיתי בדיוק אותו דבר, אבל אז לא היה אצטדיון סמי עופר. ההופעה הראשונה שלי בחיים הייתה על גג המקלט של עיריית קריית־מוצקין או ביאליק, אירוע קיץ, והיו מולי 25 אלף איש, כמעט כמו הקהל בסמי עופר. העירייה שילמה מאוד יפה. מה השתנה? שהיום מוכרים לזה כרטיסים, הקהל מוכן לקנות. פעם זה לא היה".

     

    עומר אדם. "אין בי קנאה"
    עומר אדם. "אין בי קנאה"

     

    אתה מרגיש שפיספסת?

     

    "לא, למה? גם אני, כמו עומר אדם, מינפתי את עצמי לקמפיין אופנה, בשווה ערך למה שהוא מקבל היום מבזק. בערב יום העצמאות הראשון שבו הופעתי, יצאתי מהבית אחר הצהריים וחזרתי בערך בחצות עם מסוק, ויכולתי לקנות את הדירה שלי בדיזנגוף סנטר. אז זה לא כל כך שונה מהיום. ההבדל הוא שאני אכלתי חרא יותר ממנו, ולמה? כי אז לא היה פייסבוק ואינטרנט, ומי שרצה לראות אותי, חיכה לי ליד הבית. היום צריך רק לעקוב ברשתות החברתיות, אבל אז אנשים ממש חיכו לי בכל מקום אפשרי, וזה כאב ראש".

     

    מה חשבת על החדשות נגד אביה של עדי ביטי?

     

    "פעם היה דיסטנס. מי שרצה שאראה אותו במערומיו, היה צריך לעמוד עירום מולי או לשים תמונה בתיבת הדואר שלי. קיבלתי הצעות מנשים מבוגרות, לא מילדות בנות 13. אני מקווה בשביל עדי שיוכח שאבא שלה לא אשם, ובכל מקרה מאחל שיהיו לה את הכוחות לצאת מזה. היא רק ילדה, והייתי אומר לה: 'את לא אשמה. כל בוקר את צריכה לקום ולהגיד: אני לא אשמה'".

     

    את האירוויזיון ראית?

     

    "היה לי ברור שנטע תזכה. מצאתי את עצמי עם דמעות כשזה קרה. בכי של שמחה. נטע נראית לי אדם שיודע להציב לעצמו מטרות ולמצוא את המרכז שלו. לא משנה לאן הקריירה תגיע, אמן צריך לקום כל בוקר עם מטרה של עשייה ולזכור תמיד שההצלחה בקריירה היא חיצונית ומה שחשוב הוא העשייה מבפנים. הזכייה של נטע דומה לזכייה בלוטו, יש כאלו שהסתנוורו ויש כאלו שלא. מה שקובע זה איפה ממוקם האגו שלך, ואצל נטע רואים שהאגו אינו הראשון בסדר העדיפויות שלה. אני בטוח שהיא תמנף את עצמה יפה למקום שבו היא רוצה להיות באמת, ויכול רק לאחל לה להישאר חכמה ומוכשרת ואותנטית. אם היא תמשיך להיות כפי שהיא, היא לעולם לא תיפגע מהמקום שאולי פוגע".

     

    נטע ברזילי. "היה לי ברור שתזכה"
    נטע ברזילי. "היה לי ברור שתזכה"

     

    את השיר עצמו אהבת?

     

    "לא התעלפתי על אף אחת מהפעמים שדורון מדלי כתב לתחרות – נדב גדג' היה בסדר – אבל השנה דורון הבריק ברמות גבוהות מאוד".

     

    התקופה שבה עבדת עם יזהר אשדות הייתה הפורייה ביותר שלך, למה לא חזרתם לעבוד יחד?

     

    "הייתה הצלחה מאוד גדולה עם יזהר מכל הבחינות, חוץ מזה שלא היו לי חיים. רק אדם היה. אני לא הייתי אז, ומיציתי את זה. רציתי לגדול. להתנתק מהסוג הזה של הקהל, שבואי נקרא לו 'ההיסטריות'. רציתי לעלות לבמה ולשיר בלי לראות אמבולנסים ופרמדיקים מפנים מתעלפות. אני גאה שעשיתי את זה. כשעברתי לעבוד עם מתי כספי, מיד אחרי יזהר, שלמה צח קרא לזה התאבדות מקצועית, אבל בזכות הצעד הזה, התפתחתי לתיאטרון ולתחומים אחרים. היום, אחרי 30 שנה, אני מרגיש שאני רלוונטי. פגשתי את יזהר לפני שבוע, ואמרתי לו: 'יאללה, תכתוב לי שיר', והוא ענה: 'דבר איתי באור יום'. אני עוד אתקשר".

     

    Ettiav@017.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 16.05.18 , 02:07