שום רמז לא הצביע על כך שבגופו של עמית צוק כלואה אישה. 18 שנה הוא תיחזק זוגיות מאושרת עם אשתו גילי. יחד הם גידלו ארבעה ילדים, שני כלבים ודג זהב. האהבה פרחה, גם העסק הקטן שהקימו יחד בנהריה. "ואז, בתחילת 2015, עמית יצא מהארון וסיפר שהוא טרנסג'נדר", אומרת גילי ונדמה שעד היום היא עדיין מופתעת. "ואני לא הצלחתי להבין איפה הוא הסתיר את זה. הרי הייתי נשואה לשריונר, לכדורסלן, לאקסטרה גבריות".
אבל אפילו אז, בהלם הגדול, ידעה שהיא נשארת. "אהבתי אותו", היא אומרת בפשטות. "ולכן, למרות הפצצה שהוא הפיל עלינו, תמכתי בעמית והבטחתי שאעזור לו להפוך מבעלי לאשתי ומאבא לעוד אמא".
גם הילדים היו באותה גישה?
"עמית ריסק את הרגל בשירות הצבאי ומגיל צעיר הילדים ליוו אותו לשיקום. הם ראו נכים בכיסאות גלגלים שמפרקים את הידיים והרגליים התותבות בבריכה והתרגלו לקבל את האחר ולא לשפוט או לברוח. כשהם ראו את השינוי שחל באבא שלהם, הם ידעו שצריך לעזור לו להפוך מאבא לאבית. שאין בכלל אופציה אחרת. עכשיו הם כבר קוראים לה אִמי".
ולך?
"אמא".
עמית דווקא זוכרת תמונה קצת פחות אידיאלית. "לבן שלנו ירדן היה קשה בהתחלה", היא מספרת. "אנחנו מאוד קרובים, אפילו לטיול בר־מצווה נסענו רק שנינו. הוא ראה בי סוג של מודל גברי. כשסיפרנו לו שאני בעצם אישה, הוא לא כל כך ידע איך להתמודד. בהתחלה השינוי היה הדרגתי, קצת הארכתי שיער, סידרתי גבות, לא משהו בולט מדי. אבל ביוני 2015, כשהתחלתי לקחת הורמונים, גילי ואני החלטנו לשלוח הודעת ווטסאפ להורים של החברים שלו ולספר להם כדי שיכינו את הילדים. כתבנו שאנחנו פה לכל שאלה ובעיה. ושלחנו תמונה עדכנית".
גילי הייתה על הניסוח. "אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי מהלב שלי", כתבה בקבוצת ההורים של ילדי הכיתה. "עמית בעלי ואבא של ירדן עובר בשנה האחרונה תהליך לשינוי מין מגבר לאישה. עמית כבר נראית כמו אישה ואנחנו פונים אליה בלשון נקבה. אנחנו בין המשפחות הבודדות בארץ שעוברות תהליך כזה. במהלך חופשת הקיץ ילדי הכיתה בילו אצלנו המון ואני פשוט גאה בהם על הסבלנות והסובלנות שגילו כלפי עמית וירדן. אשמח אם כל אחד מכם ישוחח עם הילד על הנושא. בבקשה גלו סובלנות אישית וחברתית. אנחנו באמת מאושרות וארבעת ילדינו מגלים יכולת הכלה מדהימה".
ההודעה נשלחה, וירדן התחרפן. "הוא אמר שאנחנו משפחה פדיחה", נזכרת עמית. "ארז תיק והודיע שהוא לא מוכן לגור יותר בבית. אמרתי לו, תירגע, ואם עד יום ראשון לא יעבור לך, אני בעצמי אקח אותך לפנימייה."
ומה קרה?
"במוצאי שבת הוא החליט להישאר בבית".
מה אמרו שאר הילדים?
"אגם הייתה מאוד מקובלת ופחדה שהידיעה עליי תזעזע את המעמד החברתי שלה. פלג ישר זרמה, ויובל, שהייתה אז בכיתה י"ב, הזמינה את החברים הביתה, הציגה אותי ואמרה, מבחינתי, מי שלא מתאים לו, הנה דלת היציאה."
וההורים של החברים?
"אחת רשמה לי בתשובה, 'אולי אתן לא ראויות לגדל ילדים'. אחרת כתבה 'לפחות תעשו את זה בשקט'. ומישהי שלחה לי הודעה שזה אסור על פי ההלכה, והזכירה את המילה סירוס”.
איך הגבתן?
גילי: "כתבתי לה בחזרה: תלכי לשיעור תורה ותתקדמי, פוסטמה".
בכל זאת יחד
זה קרה בנהריה, הרחק מתל־אביב המשוחררת. עמית צוק (44), מנתחת מערכות מידע וראש תחום ב"ג'ון ברייס מדיאטק", וגילי צוק (43), יועצת עסקית, החליטו למרות הקשיים האישיים והסטיגמות החברתיות לנסות להישאר ביחד מתוך אמונה שהאהבה תנצח. המשפחה הקטנה לא נענתה לתכתיבים והצליחה לשבור מוסכמות חברתיות ולשנות את התפיסה המגדרית וההורית.
סיפורן יוצא הדופן של השתיים וילדיהן, יובל (20), ירדן (18), אגם (14) ופלג בת התשע תועד בסרטו היפהפה של אופיר טריינין "משפחה בטראנס". הבמאי והיוצר ליווה את המשפחה מהרגע שבו עמית החליט לממש את תשוקתו הכמוסה להפוך לאישה ועד לסיום התהליך. מצלמתו תיעדה את ההתלבטויות, התגובות המורכבות, הניתוח בתאילנד בשנת 2016, המחיר והכאב ובעיקר את ההחלטה לתת לזה סיכוי כמשפחה. "אני אח גאה להומו, ומכיר אישית את החשיבות העצומה של המעטפת המשפחתית", אומר טריינין. "ועדיין ההחלטה של גילי להישאר עם עמית ולתמוך בו הדהימה אותי. בזכותה, גם הילדים נלחמו על עמית ולא היו מוכנים לאבד אותו".
הסרט, שהופק בשיתוף קרן מור, יוקרן בבכורה מחר (19.5) בפסטיבל דוקאביב ו־ב־6.6 בערוץ yes דוקו במסגרת סוף שבוע של סרטי גאווה. "זה תאריך מאוד סמלי עבורנו", מחייכת עמית. "כי בדיוק החודש לפני 29 שנים הצעתי לגילי חברות."
זה החל בכיתה ט', בחטיבת הביניים. גילי זוכרת שעמית נהגה למשוך לה דרך הלצה בחזייה. "ורק לאחרונה הבנתי", היא מחייכת, "שזה לא בגלל שהיא רצתה להציק, אלא כי היא רצתה את החזייה לעצמה".
היו סימנים?
"שום כלום. להפך. עמית היה כל הזמן בחדר כושר והתגייס לשריון. הוא היה גבר חלומות, נורא מצחיק ורומנטי שקטף לי פרחים והדביק אותם עם פלסטר על הלוח".
אבל עמית מספרת שהרגישה שהיא בת מיד כשעמדה על דעתה. "כבר מגיל ארבע ידעתי", היא מספרת היום. "הייתי לובשת בסתר את הבגדים של אמא שלי, וכשהתחלתי לצאת עם גילי, גם את הבגדים שלה. התאפרתי, דיברתי לעצמי בלשון נקבה ופחדתי פחד מוות. כי גדלתי בבית הומופובי שהריץ בדיחות שחורות על קוקסינלים".
הבנת מה עובר עלייך?
"חשבתי שאני סוג של הומו, זה היה לפני שלושים שנה, אף אחד לא דיבר טרנסג'נדרית, אף אחד לא ידע בכלל מה זה. ואז בחטיבה התאהבתי בגלית ונורא נמשכתי אליה. זה היה נראה לי סוג של תקלה, אבל תקלה מופלאה. וזה עוד יותר בילבל אותי. ניסיתי להקצין את הגבריות כדי להילחם בתחושות האלה. עשיתי כושר קרבי ואִגרוף תאילנדי וספורט מכל הסוגים והמינים. ורק בסוף התיכון, כשאמא שלי הביאה גיליון של 'לאשה' הביתה, והייתה שם כתבה על דנה אינטרנשיונל, נפל לי האסימון. אני חושבת שקראתי אותה מאז ארבע מאות פעם".
גילי: "ולימים, כשעמית סיפרה לי בפעם הראשונה, שאלתי אותה, מה את רוצה להיות? ועמית ענתה, דנה אינטרנשיונל".
הפחד לצאת מהארון
הם היו בני 22 כשהתחתנו. "כל כך אהבתי את גילי וראיתי את החיים שלי איתה לנצח. רצינו משפחה ולכן האמנתי שההרגשה של אישה בגוף של גבר תעבור לי. החיים התחילו לעשות את שלהם, באו ילדים וקריירה ושגרה ושמחות. עם כל שנה שחלפה היה לי יותר מה להפסיד. אז הדחקתי. חייתי בנשף מסכות. ברחתי לחיים האמיתיים שלי רק כשהיו הזדמנויות, כשגילי לא הייתה בבית. הייתי ננעלת בחדר והופכת לאישה."
כלומר?
"לובשת את הבגדים שלה. זה לא היה קטע מיני בכלל, אלא שלווה. כאילו חיבקתי את עצמי. הורדתי את המסכה והייתי אני. ניסיתי למצוא דרכים יצירתיות להתחבר לנשיות שלי. הפכתי לחוקרת הנשים הכי גדולה בעולם. קראתי על נשים, שאלתי את גלית עשרות שאלות ביום, איך את מרגישה כשאת עושה ככה ואחרת. וכדי שלא תעלה עליי, הגדרנו את זה כמו משחק".
גילי: "חשבתי שזו בדיחה. אמרתי לעמית, מותר לך לשאול שלוש שאלות מפגרות ביום. למשל, איך אני מרגישה כשאני על נעלי עקב. או איזה טעם יש לאודם בפה. ואם אני אוהבת תחרה או קטיפה. מבחינתי זה היה סוג של מחמאה, שבעלי כל כך מתעניין בי, אבל מבחינת עמית — השאלות האלה החזיקו אותה".
הקושי הגדול באמת, אומרת עמית, היה הקנאה בנשים, בחופש המוחלט שלהן לחוות את הנשיות בגלוי. "זו הייתה קנאת מוות ממש. למה אני צריכה לשחק כדורגל ואקס בוקס כשנשים חיות את עצמן בטבעיות".
אבל עדיין נמשכת לאישה.
"כן, כי אין קשר בין מגדר לנטייה מינית. כל אחד, ולא משנה מאיזה מגדר, יכול להימשך לנשים או לגברים. טרנסג'נדרית היא קודם כל אישה, וככזו, היא יכולה להיות סטרייטית או לסבית".
היציאה מהארון החלה לפני ארבע שנים. "זה קרה בבת אחת, בסביבות גיל 40", משחזרת עמית. "עד לאותו רגע קינאתי בנשים, ופתאום התחלתי לקנא בגילי. היא יכולה ליהנות מהנשיות שלה ואני חייבת להסתתר. נכנסתי לדיכאון. הייתי מאוד עצבנית ומופנמת. לא ידעתי איך להתמודד עם עוצמת הרגשות. גילי כל הזמן שאלה, מה יש לך? ואני אמרתי, תלמידים, לחץ בעבודה. בסוף גילי אמרה, אני לא יכולה להמשיך ככה, כל האנרגיות הטובות בורחות לנו. פחדתי שהיא תתגרש ממני. והרי בגלל הפחד הזה לא יצאתי מהארון. אמרתי, טוב, אז לפחות אספר את האמת.
"זה לא היה בבום. לא חיכיתי לגילי עם שמלה ואודם בחדר השינה. פשוט שיחררתי קצת מהפחדים שלי. אמרתי לה, כואבת לי הרגל, תוכלי להשאיל לי את הטייץ הטרמי הירוק שלך? ולבשתי אותו. ובכל כמה ימים ביקשתי משהו אחר. עגילים. נזם באף".
"הייתי בטוחה שמדובר במשבר חמור של גיל הארבעים", מספרת גילי. "וכשהבקשות של עמית הפכו ליותר ויותר ביזאריות, הבנתי". עמית סיפרה שהיא מרגישה אישה. שהיא כזו מגיל צעיר".
איך הגבת?
"אין שום דרך לתאר את גודל הפצצה שנחתה עליי. הייתי בשוק. בהלם טוטאלי. לא הבנתי כלום. ניסיתי להריץ לאחור ולא נזכרתי בשום דבר שהצביע על זה. היו לנו כמה ימים לא פשוטים. לא סיפרנו לילדים, אבל עמית נפתחה ושיתפה בכל מה שעבר עליה מילדות. אני זוכרת שהייתי מקשיבה לה ואומרת לעצמי שאני בסרט. שאין מצב שזה קורה לי. המשכתי לתפקד על אוטומט. קמתי בבוקר, אירגנתי את הילדים לבית הספר וחזרתי למיטה לישון עד הצהריים. קיבלתי את הילדים ושוב חזרתי למיטה. הייתי מותשת נפשית. רק אחרי חודש התאפסתי על עצמי. ידעתי שאני אוהבת את עמית ורוצה להמשיך איתו ועם המשפחה שלנו".
באותו שלב גם עמית לא הייתה במיטבה. "עם כל התמיכה של גילי, עדיין הרגשתי שיצאתי מהארון לארון חדש", היא אומרת בגילוי לב. "בקומה השנייה, בתוך חדר השינה, היה מותר לי לעשות הכל, אבל מהמדרגות ומטה הייתי עדיין אבא גבר. בלילות, אחרי שהילדים נרדמו, ירדתי עם חלוק משי וישבתי בסלון לראות סרט. ועם כל רשרוש ברחתי למעלה בחזרה".
גילי: "אז הילדים התחילו לחשוד. אגם ראתה שעמית מסתגר בחדר השינה ואמרה לי: 'אמא, או שאבא גוסס מאיזו מחלה סופנית או שהוא מסתיר סוד גדול'. שאלתי למה, והיא אמרה, 'כי הוא כל היום בחדר השינה והוא גם די חתיך בזמן האחרון. אז בטח הוא רוצה למות יפה'. אמרתי לעמית, זהו, חייבים לשתף את הילדים".
מסבירים לילדים
הם עברו מחדר לחדר, מילד לילד, סיפרו לכל אחד לפי גילו והבנתו. "המסר היה שאבא מרגיש שהוא גדל בגוף הלא נכון ושהוא רוצה להיות אישה ושאנחנו נשתדל לעזור לו", אומרת גילי בפשטות. "הם שאלו המון שאלות עליי ועל הקשר שלי עם עמית".
באחת הסצנות הנפלאות בסרט ניגשת פלג הקטנה באופן טבעי אל הארון שלה ומגישה לאבא־אמא קוקיות. היא משחקת לעמית בשיער ועוזרת לה להתאפר ומתרפקת עליה באהבה. ועדיין, תקופת המעבר החיצוני לזהות הנשית הייתה השלב הקשה ביותר. "עשיתי את זה בהדרגה ולכן חייתי בין שני העולמות", מספרת עמית. "בתחילה מרחתי לק, אחר כך החלפתי חולצות. אני זוכרת שהלכתי עם גלית לקניות עם לק סגול וזקן צרפתי. הכי הזיה שיש. ישבתי באוטו והתפדחתי לצאת החוצה. אגם הייתה זו שמשכה אותי ביד והסתובבה איתי בתוך החנות. היא אמרה לי בשיא הטבעיות: בואי אבית, יהיה בסדר".
זה בא לידי ביטוי רק בלבוש חיצוני?
"ממש לא, עמית התחברה לכל מה שנשי בבית", מסבירה גלית. "פתאום היא עשתה כביסה, שטפה את הבית, השתלטה על הבישולים במטבח. זה לא הפריע לי. מה שהפריע זה הידיעה שלא באמת הכרתי את בעלי. שזה קרה לי מתחת לאף. זו הייתה כאפה רצינית, סוג של משבר אמון שפירק אותי. למה היא לא סיפרה לי קודם, למה היא הסתירה? לא שפטתי או כעסתי. הבנתי שהיא אוהבת אותי ופחדה שאעזוב אותה, אבל זה לא הפחית מהקושי. גם איבדתי אמון באינטואיציה שלי. כבר לא יכולתי יותר לסמוך על גברים. כי אם מישהו שהכרתי מגיל 15 שיקר לי במשך כל כך הרבה זמן, איך אדע שזה לא יקרה שוב? הייתי צריכה לעשות עבודה פסיכולוגית מאוד מורכבת עם עצמי כדי להחזיר את הביטחון".
הילדים שיתפו במה שעבר עליהם?
"בהתחלה הילדים לא דיברו על זה. וחברים הפסיקו להגיע הביתה. וכשחזרו, ירדן היה מבקש שעמית יעלה לחדר השינה. התחיל סוג של הדחקה, ואז אמרתי לעמית, לא רצחנו את ראש הממשלה, אין דבר כזה להסתיר את אבא בבית. כשהייתה מסיבת תורה בבית הספר, ופלג אמרה, איך אִמי תבוא למסיבה, הרי לא ידעו איפה להושיב אותה, בעזרת נשים או בעזרת גברים, אמרתי, אמי תבוא למסיבה ומי שלא טוב לו, שיֵצא מבית הכנסת. בסוף האירוע היה בכלל מעורב, אבל הילדים התרגלו. היה מאוד מרגש לראות את היכולת שלהם לקבל את השינויים בכזו טבעיות. הם התחילו להביא חברים וחברות, דיברו על עמית בפתיחות. אני חושבת שהם עצמם עברו תהליך מאוד בריא של קבלת השונה והאחר".
איך הגיבה המשפחה המורחבת?
גילי: "המשפחה שלי דתית, ובתחילה חלק אמרו לי שהם לא יכולים לתמוך בי. לא שפטתי, אפילו הבנתי אותם. עם הזמן הם התרככו וקיבלו את עמית".
עמית: "לפני השינוי, גיסי היה מחבק אותי וגיסתי הייתה שומרת נגיעה. אבל כשהתחלתי להתנשות, ובאתי עם שמלה, גיסי כבר לא היה יכול לחבק אותי וגיסתי בכלל לא ידעה מה לעשות עם עצמה. אז החלטנו שמעכשיו שומרים נגיעה עם כולם".
מה אמרו ההורים שלך?
"אבא ניתק איתי קשר. רק לאחרונה הוא חידש אותו. ולאמא שלי היה מאוד קשה. במשך שנים הייתי הבן הגברי בבית. ופתאום זה התפוצץ. בהתחלה היא בכתה המון, הייתה מדברת אליי בזכר, וכשהילדים היו קוראים לי אבית, היא הייתה מתקנת אותם ואומרת, 'אבא שלכם הוא בן'. עד שגילי אמרה לה, 'אל תפריעי לתהליך'. רק אחרי כמה חודשים היא התגברה, והיום היא הנפש הכי קרובה אליי".
והחברים?
"דיברתי איתם. הזמנתי אותם. שום דבר. הם פשוט התאדו. באותה תקופה די התחבאתי מאחורי גילי. אמרתי, יש לי אותה ואת הילדים, דייני. כל היתר זה בונוס".
הפיצוי היה היכולת להתנהג לפי צו הלב. בכל בוקר, אומרת עמית, הייתה מתעוררת ואומרת, 'ברוך שעשני אישה'. גם קיעקעה על גופה את הפסוק הזה. "חייתי כאישה, התלבשתי כאישה, חלמתי בנקבה, אבל בבוקר גיליתי זיפים, זה היה דיכאון", היא נזכרת. "אחר כך התחלתי לקחת הורמונים וזה היה עוד יותר מוזר, כי כבר נראיתי כמו אישה אבל גופנית עדיין הייתי גבר. והיה צריך להיחשף בפני אנשים שלא ידעו על השינוי. חודש שלם לא הלכתי לעבודה, עד שאזרתי אומץ לספר לעובדים ולבקש מהם להפנים שהבוס שלהם הוא בעצם בוסית, ושיפנו אליי בלשון נקבה. גם לחברים ולבני משפחה היה מוזר לראות את השינוי. הם הסתכלו עליי ונפלה להם הלסת. כי בהתחלה זה היה זיפים עם שמלה, חצי גבר חצי אישה. אנשים פשוט התפרקו".
גם זרים ברחוב לא חסכו בהשפלות. צחקו וירקו עליה, קיללו אותה. גם את גילי התקיפו בשאלות פולשניות. "אנשים לא התביישו לשאול אותי איך אני מסתדרת ואם עמית כבר עבר ניתוח. חברות אמרו לי, את לא נורמלית, ואחרות אמרו, יש לך ביצים של בת יענה. תברחי לפני שתתחרפני. היו שניתקו קשר ויש שהתחברו יותר. בתקופה הזו מאוד התחברנו עם הקהילה הגאה כי הם היו כל כך תומכים ומדהימים וקיבלו אותנו כמו שאנחנו, בלי לבקר או לשפוט. הם מאוד העריכו את ההחלטה שלי להישאר".
זו אכן החלטה לא פשוטה.
"האהבה שלי אל עמית לא הייתה קשורה בכלל לגוף שלו, אלא לנפש. אי־אפשר למחוק אהבה של עשרים שנה רק בגלל שהגוף פתאום משתנה. היינו מספיק יצירתיות כדי שיהיה חיבור עמוק לנפש וגם לגוף".
השבר בתאילנד
בגלל אילוצי ועדות וקשיים ביורוקרטיים, הניתוח התבצע בתאילנד ועלה 150 אלף שקלים — כל חסכונותיהן של בנות הזוג צוק. אבל הוא גם סימן את השבר ביחסים בין שתי הנשים. "ביום שבו הגעתי לתאילנד חטפתי דלקת ריאות", משחזרת עמית. "שכבתי שמונה ימים על הגב בלי לזוז, מחוברת לצינורות, סובלת ייסורי תופת. הפסיקו את ההורמונים, אז היו גם תופעות לוואי איומות. הייתי בלתי נסבלת. וגם אחרי השבועיים הראשונים לא נתתי לגילי מנוחה. לא הייתי מסוגלת לשחרר אותה אפילו לשירותים. ולא שיתפתי פעולה עם הרופאים. זה היה עינוי לשתינו".
גילי : "בדמיון שלי חשבתי שהיא תצא מחדר הניתוח מאושרת וטובת לב. אפילו דמיינתי אותה עושה וי באצבעות. אבל זה לא קרה. הייתי צריכה להתחנן בפניה שתבריא. היא פשוט שקעה, ואני הלכתי ונעלמתי. עזבתי את הילדים והייתי לצידה ארבעה שבועות רצופים, בת זוג יחידה בכל הקומה. בחדרים האחרים המנותחים שעברו שינוי מין שכבו לבד, ופה עמית בקריזה. הבנתי אותה אבל כבר לא יכולתי להחזיק מעמד".
באוגוסט 2016 הן חזרו לארץ. חודשיים לאחר מכן ערכו טקס חידוש נדרים מרגש, כאישה עם אישה. "אבל אני כבר לא הייתי שם", אומרת גילי בעצב. "כבר לא היה לי כוח להרים אותה יותר. הייתי צריכה את כל הכוחות שנותרו לעצמי ולילדים". בתוך חצי שנה עברו השתיים לחדרים נפרדים ולבסוף לדירות נפרדות. לפני שנה התגרשו. "זה קרה בגלל שהייתי בתקופה הכי חלשה, אחרי ניתוח", אומרת עמית בעצב. "הייתי מאוד כאובה ובודדה ולא היו לי כוחות לטפל בזוגיות שלנו".
קשר חם וקרוב
היום שתיהן בזוגיות, ושתיהן עם נשים. אבל הקשר קרוב וחם והמשמורת על הילדים משותפת. "בזכות החיבור לקהילה הגאה גיליתי שהתקשורת שלי עם נשים הרבה יותר טובה ומכילה", אומרת גילי. "הבנתי שאני מתאהבת בבן אדם והשאלה אם הוא אישה או גבר הרבה פחות חשובה". בשנה האחרונה כתבה שני ספרים על חייה: "אהבה בטראנס" ו"עכשיו אני" (בהוצאת מדיה 10), שיגיעו בקרוב לחנויות, ומעבירה הרצאות תחת הכותרת "משפחה בטראנס" על סיפור חייה. עמית מעלה מופע יחיד "ברוך שעשני אישה", הקימה את התא הגאה במפלגת כולנו ומייסדת עמותת "גאווה ישראלית" שדואגת לקהילה הלהט"בית בפריפריה.
"במבט לאחור, התהליך של עמית עשה לי רק טוב", אומרת גילי. "בזכות המסע של עמית למדתי לעמוד על הרגליים ולא להישען על אף אחד. וגם ירדתי 25 קילו. אבל זה בקטנה".
