yed300250
הכי מטוקבקות
    רוני קדם, השבוע. “גם עוד מאה שנה אני לא אקלוט שהודיה איננה"
    7 ימים • 16.05.2018
    "עד יום מותי תהיה לי ילדה בת שנתיים"
    מדינה שלמה סערה כשהתגלתה גופתה של הפעוטה הודיה קדם והתברר שמי שרצח אותה באכזריות היה בעצם אביה. עכשיו, 15 שנים אחרי שחוותה את האובדן הנורא מכל, האֵם רוני קדם מספרת על התינוקת המאושרת שממנה נותרו רק זיכרונות, על תחושת הבטן והפחד שליוו אותה בחודשים שקדמו לרצח, על השירים שהיא כותבת לבתה ועל הבחירה, בכל יום מחדש, להיאחז בטוב ולהמשיך לחיות
    נעם ברקן | צילומים: אילן ספירא

    "במשך שנה וחצי, עד שהמשפט נגמר, לא הייתי כאן. היו לילות שהייתי חולמת, איפה הודיה? אה, היא כאן? למה לא אמרתם? לילות רבים חלמתי את אותו חלום. אני בחיפושים אחרי הודיה ומוצאת אותה. זה חלום שאני מסוגלת עד היום פתאום לחלום. איפה הודיה? אה, הנה היא! למה יש לה נזלת? כואבות לה האוזניים! צריך לשים לה טיפות, איפה הטיפות? עד לדקויות האלה אני רואה אותה. עד היום אני לא קולטת. גם עוד מאה שנה אני לא אקלוט".

     

    רוני קדם מדברת ובוכה. בוכה ומדברת. הודיה בתה הייתה אמורה להיות בת 17 וארבעה חודשים. נערה עם עיניים גדולות וסקרניות. עם צו גיוס ביד וצחוק מתגלגל ומתוק, כמו זה שהיה לה בינקותה. אבל חייה הקצרים נגדעו באופן הכי אכזרי שאפשר להעלות על הדעת.

     

    "לכל המשפחה היא חסרה. בכל אירוע משפחתי היא איננה. אנחנו לא צריכים לשים כיסא ריק בשבילה — כולם יודעים ומרגישים שאין הודיה. בכל אלבום משפחתי שאבא שלי מכין הוא שם תמונה שלה, אבל היא נשארת באותו גיל. כולם גדלים, והיא נשארת בת שנתיים. עד יום מותי, תהיה לי ילדה בת שנתיים".

     

    שלושה ימים ארכו החיפושים אחר הודיה בת השנתיים. כל המדינה נחרדה ואלפים התגייסו לסייע במבצע החיפושים. מאות שוטרים, פרשים, כלבנים, חיילי צה"ל ואלפי אזרחים מתנדבים הפכו כל אבן, סרקו כל יער. אביה ישב באותה העת מול מצלמות הטלוויזיה והתחנן בבכי, "אל תפסיקו לחפש".

     

    הודיה ז"ל
    הודיה ז"ל

     

     

    אותו אב, שאת שמו ותמונתו מבקשת קדם שלא להציג בכתבה, תיכנן את רצח בתו לפרטים בקור רוח מצמרר. חודש לפני כן, סיפר לחוקרי המשטרה, עמד עם רובה 16־M טעון ודרוך שנצרתו פתוחה וארב לאם ולבתה מחוץ לבית המטפלת של הודיה. כשהן ירדו במדרגות והגיעו לכניסה הוא כיוון את הרובה לראשה של הודיה, אך לבסוף נמנע מלסחוט את ההדק. במשפטו אמר שתיכנן להרוג את בתו ולפצוע את אמה. התוכנית השטנית המשיכה להתגבש במוחו.

     

    האב הרוצח חפר בור ביער המגינים ואף חזר להעמיק ולהרחיב אותו אחרי שמדד את הודיה בסרט מדידה וגילה שהבור קטן מדי. ב־7 בדצמבר 2002, כשהודיה שהתה אצלו לביקור סוף שבוע, הוא הטביע אותה באמבטיה ואז הלביש אותה, לקח אותה אל היער, טמן את גופתה בבור ופיזר מעליה מחטי אורן שהכין מבעוד מועד. בשובו לביתו התקשר נסער למשטרה והודיע שבתו נעלמה. אחרי שלושה ימי חיפושים נמצאה גופתה הקטנה. ביולי 2004 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את האב ברצח וגזר עליו מאסר עולם.

     

    יותר מ־15 שנים חלפו מאז הירצחה של הודיה. הזיכרונות הטובים והמתוקים בוערים בנשמתה של אמה, רוני. הזיכרונות המזוויעים עדיין מטלטלים מרוב אימה. הכעס, התסכול וחוסר האונים חורכים את הלב. מדי יום היא בוחרת, שוב, לחיות.

     

    במשך שנים נמנעה מלהתראיין. פעם אחת צולמה כשהיא נושאת דברים בכנס ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שבו היא חברה. לפני כמה חודשים הזדעזעה עד עמקי נשמתה מסיפורה של טלי שבתאי, שבנה אביתר נרצח על ידי אביו, וכתבה מכתב מאמא לאמא, שפורסם ב"ידיעות אחרונות". "בגיל 51 אני מבינה שהחיים לא נמשכים לנצח", היא אומרת בניסיון להסביר למה שברה שתיקה, "לא תמיד נהיה כאן להגיד את מה שיש לנו להגיד ויש לי הרבה מה לומר".

     

     

    הייתה לי הרגשה רעה

     

    "הודיה?

    ביום הולדתך מספר 4

    ואת הספקת לחגוג רק פעם ראשונה -

    רק לא לעצור

    רק לא לזכור

    שכשהיית כאן

    היה המון אור —"

    (מתוך שיר שכתבה רוני לבתה לאחר האסון)

     

    רוני קדם נולדה וגדלה בירושלים, בת בכורה מתוך שלושה ילדים, דור תשיעי בעיר מצד אמה. אביה עלה לארץ במסגרת עליית ילדי טהרן. אחרי טיול בדרום אמריקה ותקופת מגורים בניו־יורק היא חזרה לארץ ולמדה לתואר ראשון בחוג לקולנוע בתל־אביב. אחריו נסעה לטיול ביפן ובשובה החלה להתקרב ליהדות. במשך כמה שנים עבדה כמורה לקולנוע ולמדה לתואר שני בפסיכודרמה, ולאחר מכן עשתה הסבה והחלה לעבוד עם נוער במצוקה.

     

    בין לבין, ומגיל צעיר מאוד, עסקה בכתיבה. ב־1987 פירסמה ספר שירים ראשון, "לילות הפוכים", ומאז ראו אור שני ספרי שירה נוספים. ספרה הרביעי, "לפנייך אור", נכתב עוד בטרם האסון ומעולם לא פורסם, ובימים אלה היא מבקשת להוציא אותו לאור. מאז הירצחה של הודיה, כתבה עוד שני ספרי שירה שטרם פורסמו: "איתך, בתי" ו"אחרייך, עיניים", והשירים שבהם קורעים את הלב מצער.

     

    בשנת 2000, אחרי כמה מערכות יחסים, ולדבריה, אפילו כמה חתונות שתוכננו אך לא יצאו לפועל, היא הכירה את רוצח בתה, שבשמו היא מסרבת לנקוב ולכל אורך הראיון קוראת לו "היימח שמו".

     

    "כמו כל פסיכופת, הוא ידע להיות צ'רמר", היא אומרת. "אתם הכרתם אותו בתור חשוד, אבל בגיל 30 פלוס הוא היה מהנדס, אדם משכיל, רוכב על אופניים, מבשל. הוא הקסים את החברות שלי. היה גם לחץ חברתי מאוד גדול להתחתן, להביא ילדים, ואני הייתי אז בת 33, מאוד רציתי ילדים. יצאנו חודשיים־שלושה ועזבתי אותו כי קלטתי שזה לא בשבילי. אבל זה היה די טריקי, כי בתל־אביב של שנות ה־90 היו הרבה אנשים שרוטים, וקשה מאוד להבחין בין פסיכופת לשרוט".

     

    שבועיים אחרי הפרידה גילתה קדם שהיא בהיריון. הפלה לא עלתה על הפרק מבחינתה. "המשפחה שלי תמכה בהחלטה שלי ללדת לבד. הודיה נולדה בינואר 2001, תינוקת שמנמנה, מפונקת. ואז הוא הגיע, התחנן שאעבור לגור אצלו".

     

    איך הרגשת?

     

    "חשבתי שאליי הוא רע, אבל אל הבת שלו הוא יהיה טוב. הרבה נשים נופלות במקום הזה. בדיעבד אני יודעת שאתה לא יכול להיות נאצי באושוויץ ואחר כך בבית להיות בן אדם. יש דברים שהם מוחלטים — יושר, טוב לב, אמפתיה. היימח שמו היה רע מאוד ואכזר".

     

    באיזה מובן?

     

    "לא עברתי התעללות פיזית. לא חטפתי מכות. זה היה יותר סוג של התעללות רגשית, שיותר קשה לשים עליה את האצבע. כשאת חוטפת מכה, את יודעת, אבל התעללות נפשית זה משהו שעד שאת לא עוברת אותו, את לא יודעת מה זה. יום אחד 'את השמיים בשבילי', יום אחרי זה הוא מקלל. באמצע שיחה רגילה, פתאום הוא מתהפך עלייך וצועק. זה יכול לקרות גם כשאת מיניקה, מחתלת.

     

    "כשראיתי שאם הוא רב איתי הוא לא מדבר עם הודיה, לא מתייחס אליה, כשהיא מרימה אליו ידיים שייקח אותה הוא מתעלם, זה הדליק לי זרקור ענק. אמרתי: די. אפשר לריב אבל יש כאן ילדה. לא רבים עם ילד. כשהוא אמר לי, 'אני מאחל שיקרה לך משהו רע', הזדעזעתי. להתפלל שלאם בתך יקרה משהו רע? זה היה רוע מוחלט. לקחתי את הודיה ונסתי על נפשי. היו חברות שקלטו מיד למה עזבתי, אבל היו גם אנשים שאמרו לי: הוא מהנדס, יש לו בית. למה את עוזבת? עניתי: ברחוב אני אחיה, אבל איתו לא אחיה".

     

    בין קדם לאבי בתה החל משא ומתן. "הוא כנראה לקח קשה את הפרידה", היא אומרת ואז לוקחת נשימה עמוקה. השנים שחלפו לא הקהו את הכאב והיא מתקשה לדבר. על התקופה שלפני האסון היא מסרבת להרחיב. "זה יותר מדי כואב", היא אומרת, אבל הרצון לשתף, ובעיקר להזהיר אחרים שמוצאים עצמם במצב כמו זה שבו הייתה, חזקים מכל. "חששתי לתת לו את הילדה אבל הלכתי לקראתו. רציתי שיהיה להודיה אבא".

     

    למה חששת?

     

    "הוא קינא בי. הייתה לי תחושת בטן, תחושה של אמא, שמשהו רע קורה. שאי־אפשר לנשום. הרגשתי במלכוד. שאם אני נותנת לו את הילדה, משהו לא טוב יקרה ושאם לא אתן לו אותה, זה ייגמר רע".

     

    בין השניים החל הליך גישור לפרידה, במסגרתו דיברו על הסדרי ראייה ועל מזונות. לדברי קדם, התחושה הרעה המשיכה ללוות אותה והיא חיפשה דרך לצמצם את המפגשים איתו. "פחדתי", היא אומרת בפשטות. "דיברתי עם כל מי שיכולתי. עם פסיכולוגים, עם רבנים, עם עורכות הדין בגישור. אבל הייתה לי רק התחושה הזאת. עורכות הדין אמרו לי: את צריכה לתת לנו סיבה למה לצמצם את המפגשים. היא לא אוהבת אותו? עניתי שהיא אוהבת אותו מאוד. כל היום קוראת: אבא, אבא. הן שאלו אם אני רואה פגיעה אצל הילדה, משהו בגוף שלה, ואני בדקתי אותה מכף רגל ועד ראש והכל היה תקין. אז הן הבהירו לי שאין לי סיבות שלא לתת לו את הילדה. זאת הייתה תקופה נוראית".

     

    שבועיים לפני האסון, בניסיון להפיס את החרדה שקיננה בה, ניסתה קדם לדבר על לב האב. "אמרתי לו שחשוב לי ללכת לקראתו. 'אתה האבא של הילדה שלי', אמרתי לו והוא ענה, 'זה כבר לא משנה'. שבועיים אכלתי את עצמי בניסיון להבין למה הוא התכוון. באותו יום שישי, האחרון, ארזתי את התיק של הודיה עם הבגדים, המוצצים, הבקבוק והחיתולים, וכשמסרתי לו אותה, הרגשתי פחד מוות. בדיעבד, החוקרים אמרו לי, 'חיית על זמן שאול'".

     

    ובכל זאת במהלך החיפושים הופעת לצידו בראיונות בתקשורת ושידרת שאת בוטחת בו.

     

    "הייתה לי הרגשה רעה מיד וביקשתי מדוד שלי שיגיד לשוטרים שאנחנו בסכסוך ושאולי זה קשור אליו. 17 אלף איש השתתפו בחיפושים. הוא גרם לחילול שבת המוני. זק"א הגיעו בתוך שניות, פרשים התפרשו בשדות, הרימו מסוק לאוויר. המשפחה שלי הקימה חמ"ל פרטי. האחים שלי הקפיצו חברים מסיירת מטכ"ל, מדוכיפת, היה לנו קשר לשב"כ, למשטרה. לכל אחד היו תפקידים. אבל באמת, מי חשב על דבר כזה? חשבתי שאולי הוא חטף אותה. מי יכול היה לדמיין שהוא יעשה דבר כזה? הרי גם אני נתתי את הודיה בידיים שלי — בידיים רועדות אבל בכל זאת — מתוך מחויבות אליו כאבא שלה. וגם חשבתי שאולי אני מגזימה, שאולי אני היסטרית. יש המון אמהות שאומרות לי היום שהן מפחדות על הילדים, אבל זה כמעט לא קורה. להערכתי זה אחד למאה אלף.

     

    "ובכל זאת, בשבעה הגיעה אליי מישהי שהכרתי ואמרה לי, 'זה קרה גם לי'. לא הבנתי מה היא אומרת. אחרי חודש נפגשנו שוב במסגרת אחרת והיא אומרת לי פתאום, לפני 25 שנה וארבעה חודשים ו־20 יום ושבע שעות ושלוש דקות, הבת שלי נחטפה על ידי הגרוש שלי והוא רצח אותה. אני עם צמרמורת שואלת אותה, מה? והיא עונה, אמרתי לך את זה בשבעה אבל לא היית בקליטה".

     

    ניסיתי לעשות הכל

     

    על שנת האבל הראשונה קדם אומרת, "אני לא יודעת איך עברתי אותה. שנה שלמה הסתובבתי בעולם כמו זומבי. אני לא יודעת איך נשארים בחיים אחרי אסון כזה. חייב להיות משהו שמחזיק אותך. אצלי זו הייתה המשפחה. ההורים שלי, האחים, הגיסות, האחיינים. בני הדודים הרווקים עברו לגור אצלי מיד אחרי השבעה. הם לא עזבו אותי, ברמה שאם הלכתי לרגע לשירותים או למקלחת, אחרי כמה דקות הם היו דופקים על הדלת. ממש פחדו עליי".

     

    במקביל היא נכנסה לשתי קבוצות תמיכה, אחת מהן של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שבו היא פעילה עד היום. "המשפט הראשון שאימצתי שם היה, 'לא להפוך את החי למת ואת המת לחי'. הבנתי שאם אני הופכת את הודיה לחיה, כולנו נמות. אם אני נופלת, כל המשפחה תיפול. הרגשתי אחריות מאוד גדולה, גם על כך שהכנסתי את המפלצת הזאת לבית שלנו".

     

    בקבוצה השנייה שבה השתתפה אמר לה המנחה שהיא צריכה להפריד את הודיה מהאסון. "הוא אמר לי, האסון הוא נוראי. יימח שמו, שיישב בכלא. אבל הייתה לך ילדה מדהימה שנתיים. לא כל אחד זוכה לילדים. זאת זכות. ייקח לך זמן לחשוב על הודיה בנפרד מהאסון".

     

    קדם מוציאה את התמונות של בתה. הנה היא מסתכלת אל המצלמה בעיניים בורקות ונבונות. הנה היא באירוע משפחתי, יחד עם אמה, סבתה, בני הדודים. "יונקת הדבש, קראתי לה", אומרת קדם. "היא ינקה המון, ללא הפסקה. בגיל שנה וחצי היא שאלה אותי כאילו היא גדולה, למה אבא לא גר פה? ואני הסברתי שאנחנו לא מסתדרים בינינו אבל ששנינו אוהבים אותה. תליתי לה תמונה שלו מעל המיטה. כל ערב לפני השינה צילצלתי אליו כדי שהם ידברו. ניסיתי לעשות הכל.

     

    "גידלתי את הודיה באהבה. הייתה לי ילדה צוחקת, מאושרת. כל יום קמה עם חיוך. היא ידעה שאני צריכה שני ספלי קפה כדי להתעורר, והייתה אומרת, 'אמא, עוד קפה, עוד קפה'. הייתי שולחת אותה אל השכנה, שממש גידלה אותה איתי, ושם היא הייתה אוכלת קובה, ממולאים, כשאני הכנתי חביתה, זיתים, תירס", היא צוחקת. "החברות שלי מאוד עזרו לי בגידול שלה, גם ההורים. עשינו חיים. טיילנו בכל הארץ, היינו בספארי, בחוות האלפקות, בגן גורו. היא הייתה ילדה מדהימה. יפה, מצחיקה, מחבקת. זהו, נגמר. עכשיו היא הייתה צריכה להיות בת 17".

     

    רוני והודיה. “היא הייתה ילדה מדהימה. יפה, מצחיקה, מחבקת. זהו, נגמר"
    רוני והודיה. “היא הייתה ילדה מדהימה. יפה, מצחיקה, מחבקת. זהו, נגמר"

     

    החיוך האוהב שהתמונות העלו על שפתיה של קדם גוֹוע. שוב ושוב מטיחה המציאות את עצמה בפניה.

     

    "הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה שהודיה תהיה איתו יותר ולשלם פחות מזונות או לא לשלם כלל. ניסיתי להגיע איתו להבנות, להסכמות. שלחתי אליו חברים, שינסו לדבר איתו, כגבר אל גבר. הם חזרו אליי ואמרו, 'הוא שונא אותך. אנחנו מנסים לפשר אבל אין עם מי לדבר'. זה עוד יותר הלחיץ אותי. זו אלימות שמאוד קשה לזהות אבל שחייבים לטפל בה", היא אומרת ומזכירה את "תוכנית הנורות האדומות" שהציע ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג כשהיה שר הרווחה, במטרה למצוא דרך למנוע רצח ילדים בידי הוריהם, באמצעות שיתוף פעולה אינטנסיבי בין הרשויות. "זו הייתה התוכנית שהכי יכולה להתקרב למפגע הבודד. אמנם זו אלימות שקשה לזהות, אבל יש תחושת בטן, יש לב של אמא. נכון שלא רק אבות רוצחים את הילדים שלהם, אבל על פי המחקרים, אצל אמהות לרוב זה קורה בגלל דיכאון מאוד קשה וחוסר עורף משפחתי, וזה משהו שיותר קל לזהות. אצל אבות זה נובע לרוב מנקמה, אבל אין תוכנית ממשית שתאפשר לזהות את הסכנה, את סימני האזהרה. אישה צריכה לדאוג אם היא נמצאת עם גבר שאין לו עורף משפחתי, שהוא לא יציב מבחינה תעסוקתית, שאין לו קשרים אינטימיים עם משפחה או חברים, אם הוא בדיכאון, אם הוא חושב לפגוע בעצמו".

     

    חשוב שהקורבנות יתאחדו

     

    "מתה את חייך

    וחיה את מותך

    בתי

    ליבי

    מותך הארור ארוך כבר

    מחייך הקצרצרים

    מה מעט הספקנו

    אבל לא היה יום

    בו לא אמרתי לך אוהבת

    ולא נישקתי אותך השכם והערב

    רק לא הצלחתי להציל אותך

    זה חטאי לעולם".

    (מתוך שיר שכתבה רוני לבתה לאחר האסון)

     

    בשנים האחרונות, יחד עם לרה צינמן שעומדת בראש ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, קדם השתתפה במאבק לקידום מעמד הקורבנות בישראל. "במשך שנים קול הקורבנות לא נשמע", היא אומרת. "נשים שעברו אסון דומה אמרו לי, 'כל החיים האשימו אותנו. את נתת לנו קול'. חשוב שהקורבנות יתאחדו, שלא כל אחד ילך למקום האישי שלו. חשוב לי שהמסר שלי יגיע להורים שנמצאים במצוקה וחוששים שהילדים שלהם בסכנה: תעשו הכל. אף אחד לא מבטיח שתצליחו, אבל תעשו הכל".

     

    את מרגישה שעשית הכל?

     

    "אני עשיתי הכל. הלכתי ליחידה למניעת אלימות במשפחה, דיברתי עם מי שאפשר, שלחתי שליחים לגשר. זה לא עזר. לקח לי שנים של הלקאה עצמית. שאלתי את עצמי אפילו למה נכנסתי ממנו להיריון. הרגשתי שהקרבתי את הבת שלי. נתתי לו אותה בידיים שלי, זה כאב שלא נגמר. אבל החברות שלי אמרו לי, 'את לימדת אותנו להיות אמא'. הייתי יושבת עם הודיה על הרצפה, מציירת איתה, מבלה איתה, קראנו סיפורים, שרנו, רקדנו, השתוללנו, התגלגלנו".

     

    במשך 16 שנים המשיכה קדם בעבודתה עם נוער. "עבדתי עם נוער במצוקה. בחלקו נוער עבריין או נוער מנותק. ישבתי בוועדות החלטה בנוגע לילדים שעברו התעללות. זאת עבודה מפרקת. בשנה האחרונה החלטתי לעזוב ולהמשיך בדרך אחרת בתחום הקריאה. חברה בשם רונית שמעיה מקימה עבורי אתר שירכז את כלל היצירה שלי ובעזרת השם אוציא את ספר השירים הרביעי", היא אומרת, ומגלה גם שהיא נמצאת במערכת יחסים.

     

    "הרבה שנים הייתי לבד, יצאתי, ביליתי, נכנסתי בראבק של החיים. זה לא חסך את הנפילות, את הבכי ואת האובדן הנורא, אבל בחרתי בחיים – ואני נאמנה לבחירה הזאת. המשפחה שלי מחזקת אותי וגם הכתיבה שלי מחזיקה אותי. יש לי גם חברות טובות, מיוחדות ומדהימות שמלוות אותי מהילדות ועד היום, למרות שלא קל איתי. הרבה פעמים אני מוצפת. אסון כמו זה של טלי שבתאי לפני כמה חודשים גומר לי את הלב".

     

    ילדים נוספים לא הביאה. "מאוד רציתי", היא מודה. "הבטחתי גם להודיה שיהיו לה אחים, שזה כמובן אבסורד כי היא איננה. חשבתי על תרומת זרע, על אימוץ, אבל הכל הפחיד אותי. הכל היה גדול עליי. כשהגעתי לגיל 49 החלטתי שאני מוותרת על ילדים. זה היה משבר עצום. התפרקתי. לא רציתי להמשיך לחיות. בעקבות המשבר הזה הבנתי שאני חייבת לעזוב את העבודה עם נוער במצוקה, שאני צריכה להתמקד במתנות שיש לי לתת לעולם. בשירה. לקבל את היש, לא לרצות את מה שאין. יש לי הרבה ילדים לטפל בהם, הילדים של האחים שלי שזקוקים לי ואני זקוקה להם".

     

    רוני קדם. “הבנתי שאני צריכה לקבל את היש, לא לרצות את מה שאין"
    רוני קדם. “הבנתי שאני צריכה לקבל את היש, לא לרצות את מה שאין"

     

    כיום עובדת קדם על הפקת דיסק משיריה שהולחנו, ועל הפקת ערב לזכר הודיה. "זה הולך להיות ערב גדול מאוד, למניעת אלימות וליצירת גשר בין המינים", היא אומרת ומספרת שאמנים רבים כבר הודיעו שישתתפו בערב, שחלק ניכר מהכנסותיו יועברו לארגון. בנוסף, בימים הקרובים יעלה האתר ronikedem.com, ובו יופיעו תסריטים שכתבה, שירים וטקסטים מספרי השירה שלה ומספר סיפורים ראשון שעליו היא עובדת, לצד עמוד על הודיה, על ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, וצילומים שצילם אביה. במקביל, לראשונה מאז החלה לכתוב, קדם מספרת שתשתתף בפסטיבל שירי משוררים במטולה, שם תקריא משיריה.

     

    הבחירה להתראיין, היא אומרת, קשורה גם לאמון שיש לה בכוחה של התקשורת. "בזכות פרסום התמונה של היימח שמו, פועל פלסטיני זיהה אותו כמי שחפר את הבור וכך למעשה מצאו את הודיה שלי", היא אומרת, "ואני מעריכה מאוד תקשורת לוחמת שתומכת במאבק של הקורבנות. עם זאת, חשוב לי שהתקשורת תלמד לכבד את הקורבנות ואת המשפחות, מה שלא תמיד קורה. אלה חלק ממטרות הארגון שלנו. מניעת הפשע הבא, חינוך, החמרת הענישה ושינוי באופן שבו התקשורת מסקרת את האסונות שלנו".

     

    ליצירת קשר עם ארגון משפחות נרצחים: טל’: 7688528־09

     


    פרסום ראשון: 16.05.18 , 02:17
    yed660100