העיר שקמה מהחולות

"בתול!" מכריז ה"גריטר", מקבל הפנים, כשאני מגלה לו שזו הפעם הראשונה שלי במידברן, ושלוש בנות בבגד ים מריעות לי. אחר כך אני רוקד עם אחת מהן "עוגה עוגה" ומקיש בגונג המשאלות. הגריטר, שערות החזה שלו מנצנצות בשמש, מקיף אותי בחיבוק. האבסורד והחיבוק יתגלו כמוטיבים חוזרים כאן.

העיר שבלב המדבר נבנית בצורת מעגל, כשהציר המרכזי נקרא "פלאייה" (חוף ים בספרדית), ומכאן שמה. היא נגלית לפתע אחרי נסיעה קטנה בשביל עפר, לא רחוק מהדרך לשדה־בוקר. מתוך המדבר צמח לו כרך שוקק, צפוף, חי, שעד מוצאי שבת ייעלם כלא היה. הזיה מדברית, פאטה מורגנה. בתוך הסכיזופרניה שהיא מדינת ישראל, בין Toy לטראמפ, קם מרחב שפוי. האנשים כאן מסתדרים, מחייכים, הפנייה המקובלת היא "חבר". "זה המקום היחיד שבו לא תיתקל באלימות, בוויכוח", אומר לי "ברנר" (הכינוי לאנשי הקהילה) ותיק.

צילום: עמית שאבי

הפלאייה, מכוסה כולה בשכבה נאה של אבק, היא מופת של פתרונות הצללה ולינה. קקופוניה מתוזמרת של אוהלים, רשתות צל ומחצלות. פרסומת לחברת קמפינג. אנשים שורדים בתוך המדבר על בסיס הדברים שהביאו מהבית, מפנס ראש ועד מקלחת, וכמות הציוד שמוכנסת לעיר עצומה. למרות זאת הכל מסודר, נקי, מאורגן, פועל. האשפה נאספת בקפדנות, הלכלוך העיקרי בשירותים הוא המון המון אבק.

בחזית הפלאייה ממוקמים מרבית מחנות הנושא, ה"קמפים" שעל הקמתם עמלים במשך חודשים וכל אחד מהם מעניק לתושבי העיר מתנה ייחודית. כ־60% ממשתתפי האירוע משתייכים למחנה נושא, והשאר נקראים Free Campers. מחנות נושא יכולים לרכוש מההפקה מבעוד מועד חשמל, מים ואיסוף מים אפורים לשימוש חברי המחנה ולשירות המבקרים. עליהם לעמוד במספר תנאים: להציע בילוי אינטראקטיבי ומזמין, לייצר אווירה ונוכחות ויזואלית, להקצות 80% משטחם לשימוש ציבורי, ולעמוד בתנאי הרישוי. בסיום האירוע מתחייב המחנה שלא להשאיר עקבות בשטח. בנוסף למחנות, כ־10% מתקציב ההפקה מוקדש לאמנות. המשתתפים מוזמנים לתרום מזמנם ותקציבם להקמת מיצגים ומיצבים להנאת המשתתפים, ואלו מפוזרים ברחבי העיר ובכיכר המרכזית. חלקם יישרפו בסוף האירוע.

צילום: עמית שאבי

קופיX: קפה קר וקוף

האוהל שלי התמקם ליד מחנה ה"סטרייט פרנדלי", הקמפ של הקהילה הגאה; ה"אין־הולדת", שבו חוגגים רק למי שאין לו יום הולדת; וה"שיט הול", קמפ שבהפוך על הפוך הקונספט שלו הוא להיות לא נחמד ולא מזמין, באופן מאוד נחמד ומזמין. שמות חלק מהמחנות הם תרגיל מוצלח בקופירייטינג: ה"עדן בן זקמפ", בו תמצאו "אוכל משובח, הופעות חיות ואהבה מזרחית"; ה"מיני גרב", שמבטיח "חפלה בדואית כמו שרק מירי יודעת!"; וה"קופיX", שמציע קפה קר וקוף.

האנשים כאן חביבים. במרחב של המידברן אתה מוזמן להיות מה שאתה רוצה, מה שתמיד רצית להיות. לרקוד כמו פרפר או לעקוץ כמו דבורה. "ברוך הבא הביתה", מבשר השלט בכניסה. כאן תוכל לעשות יוגה זריחה או להישבר כל הלילה. ללבוש קימונו, חוטיני, קרניים. אנשים עפים במידברן, יש סדנה לזה. לונה פארק למבוגרים.

ובאמת נראה שלרוב האנשים טוב ונעים פה, ובזכות זה הם יפים ונחמדים. לא יסחבו לך מהאוהל, יברכו "חבר", יציעו את הענב האחרון באשכול או סדנת נשים מדברות מהרחם. שירה. זה מקום שמעודד מפגשים, מקל עליהם. חברויות חדשות נוצרות וישנות מתהדקות. מרחב נטול ציניות, פוליטיקה וכסף. המוצר היחיד שניתן לרכוש בכסף בזמן האירוע הוא קרח, הזהות היחידה שלך היא אתה עצמך.

בלילה מתגלה הפלאייה על עושרה התרבותי. הכל קורה, זוהר. במו עיניי ראיתי גמל מעופף, את האינסוף, דוכן לעצות רעות ואיש בחצאית רוקד מחוץ ל"סטרייט פרנדלי". הנה ספינת פיראטים באמצע המדבר, הנה קטר. ליד דרקון המתכת אנשים נושפים אש. מפה תצא הנטע ברזילי הבאה, שגרירה מצטיינת של ישראל. יש גם מין וסמים, אבל כנון־אישו, שגרה.

צילום: עמית שאבי

על הבאב אללה

הפלאייה הופכת את תל־אביב לשמרנית. זו עיר פתוחה, מקבלת, מאפשרת. "זו גם כנראה העיר הכי מונגשת בישראל", יאמר לי שחף, אחראי מחלקת הנגשה בפסטיבל. "יש לי רעיון", כתב מישהו בספר שבאוהל הרעיונות, במורד אחת הגבעות. "שאנשים יתנהגו בעולם החיצון כמו שהם מתנהגים בפלאייה".

בשעת צהריים אנחנו פוגשים את גאנש בדרך ל"שטיפל'ה", מחנה שמגיש מקלחת עם טוויסט. גאנש דוהר בשבילים המאובקים של הפלאייה, העיר שקמה השבוע במדבר כחלק מאירוע מידברן החמישי. בפעם הראשונה הגיע לכאן לפני חמש שנים, לא מוכן, "על הבאב אללה", ונשאר במחנה במשך כל השבוע. גאנש, קטוע רגליים, נתקע שם עם כיסא הגלגלים שלו ולא יכול היה לצאת. עכשיו הוא עושה את דרכו ל"שטיפל'ה", כאילו כלום.

היום הוא כבר מתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע בעל גלגל שלישי, קדמי, שמייצב אותו והופך את הנסיעה בשטח לחלקה יחסית. פעם אחת אחז בטמבון של אופנוע־שבלול שמשך אותו קדימה והגיע למהירות של 30 קמ"ש לפחות.

צילום: עמית שאבי

אחרי חוויות השנה הראשונה במידברן הפיק לקחים ושידרג את עצמו. הוא צבר ידע והקים את מחלקת ההנגשה של מידברן ישראל. מאז נודע בתור גאנש המנגיש. בשנה הראשונה להיווסדה זה היה קשה, גם בשנייה, אבל עכשיו הפכה המחלקה לאימפריה. היום היא כוללת 60 מתנדבים שפעילים בה לאורך כל השנה, והיא מעניקה שירות לכ־70 אנשים עם מוגבלויות שמגיעים למידברן. כל מחלקות הפקת המידברן מנוהלות בידי משתתפים מתנדבים הנותנים ממרצם בזמן ההכנות לאירוע ובזמן האירוע כתרומה לקהילה.

עיקר עבודתה של מחלקת ההנגשה נעשית לפני האירוע. אנשיה מעבירים למחנות הנושא, הקמפים, צ'ק ליסט עם הנחיות הנגשה מפורטות: באיזה רוחב לבנות את המעברים וכיצד להימנע ממדרגות. 80% מהמחנות נענים לאתגר. ה"שטיפל'ה" הוא אחד המצטיינים שבהם.

הכניסה למחנה נעשית ממפלס הקרקע של הרחוב, דרך מעבר מקורה, רחב מספיק לכיסא גלגלים. הרבה חפירות נעשו פה כדי לאפשר זאת. המקלחת המונגשת נמצאת גם היא בגובה הקרקע, ורוחבה שלושה מטר. זאת בניגוד לשאר המקלחות, שכדי להיכנס אליהן צריך לטפס במדרגות והן צרות יותר. אנשים מתקלחים כאן בסבבה, חלקם גם עירומים. גאנש עצמו עירום כמובן, מתקלח. אחר כך יעביר למנהל המחנה, בחור רציני שאצבעותיו משוחות בלק, תחקיר עם המלצות לשנה הבאה. בינתיים פרש גאנש מניהול מחלקת ההנגשה, אבל כעת הוא משמש כמעין מומחה חיצוני. אחת ההצעות שלו היא להקים תיבה, אליה יוכלו אנשים לשלשל מכתבים המגוללים סיפורי התמודדות. התמודדות עם נכות ובכלל.

כתבנו איתי אילנאי, משמאל, במהלך הפסטיבל | צילום: עמית שאבי

אחרי המקלחת אנחנו הולכים לבקר את אלעד בקמפ "באובב". בסלון הקמפ עורכים טקס קקאו, במהלכו שותים שוקו ומחכים שמשהו יקרה. אלעד צפני, אקס "האח הגדול" הידוע בכינויו אלעד הגמד, פחות בקטע של קקאו. הוא מארח אותנו לשיחה בגובה העיניים של גמד.

במידה רבה, הוא לקוח של מחלקת ההנגשה. אנשי הקמפ התקינו לו מבעוד מועד מדרגות לדוש ואסלה נמוכה. בעיר הוא מסתובב על טרקטורון קטן. גם אלעד הגיע לכאן בפעם הראשונה על הבאב אללה, לבד עם שק"ש וזהו, ונתקע כל הזמן במחנה. בשנה השנייה כבר התייצב מצויד בחברים, שהרימו אותו בידיים וסחבו אותו מקמפ לקמפ. "זה היה יותר טוב, אבל עדיין הרגשתי תלוי ותלותי", הוא אומר. מאז התאבזר בטרקטורון הקטן, והוא שועט איתו. "לפעמים אני מרגיש פה יותר עצמאי מבבית", הוא אומר, שכמיית פרווה שחורה מכסה את כתפיו. הוא מרגיש פה טוב יותר גם מבחינות אחרות. "מאז שהייתי ב'אח הגדול' אני מרגיש שאנשים שופטים אותי, לא תמיד אני מרשה לעצמי להיות אני. פה אני מרגיש כמו הגמד שתמיד הייתי".

את ניהול מחלקת ההנגשה הוריש גאנש לבחור בשם שחף, ונראה שהפקיד אותה בידיים טובות. כשאנחנו פוגשים את שחף לראשונה, במחנה של מחלקת ההנגשה, אמנם נראה שנקלענו לשעת משבר: שחף, משקפי אבק ושלוקר, רכון עם צוות המתנדבים שלו מעל מפה. מכשיר הקשר שעל כתפו מטרטר. אבל במהרה מיתרגם המשבר ליציאה לסיבוב דאווין בפלאייה, בתוך ברווז.

צילום: עמית שאבי

שני מיולים, רכבי שטח קטנים, מוקצים למחלקת ההנגשה. את העגלה שרתמו למיול כיסו בתחפושת של ברווז, ובה אמורים לשבת אנשים עם מוגבלויות שזקוקים לטרמפ, ולפעמים גם סתם אנשים. העיר גדולה, עצומה. לצידנו יושב אחד ממתנדבי המחלקה, בחור צעיר. "ההנגשה זה המחנה היחיד שהצליח להביא אותי לפה", הוא אומר. "לא התחברתי לרעיון של מחנות הנושא. בהנגשה אני מרגיש שנותנים לי לתת, ושאני נותן בכיף. הפכנו לקומונה".

במחנה הקומונלי של מחלקת ההנגשה כמעט לא תפגשו אנשים עם צורכי הנגשה. "אחד הדברים היותר מבאסים זה להפוך את הקמפ שלנו לגטו של אנשים עם מוגבלויות", מסביר שחף. "כל העניין הוא להשתתף בחוויה, ולכן אנחנו מאוד מעודדים אותם למצוא קמפים אחרים. הקמפ עצמו הוא בעיקר בשביל אנשי המחלקה, המנגישים — לא המונגשים".

העבודה מול באי המידברן הזקוקים להנגשה היא לא רק טכנית, אלא גם רגשית. "לפני האירוע אנחנו עושים איתם מיפוי צרכים", אומר שחף. "הרבה מהם חושבים שהם באים לפסטיבל ויהיה צחוקים. אבל המידברן הוא מקום קשוח, פיזית ומנטלית. יש לו ממד של מסע, עם עליות וירידות. יש הרבה פתיחות ואי־שיפוטיות והרבה דברים שעושים לך טוב ומפרקים לך הגנות שאתה מסתובב איתן ביומיום, ואז אתה נפתח ומוריד הגנות. ואז כל מיני דברים נכנסים פנימה. לכולנו יש דברים שאנחנו מתמודדים איתם, מדחיקים ביומיום. לכולנו יש מגבלה. במקום שבו אתה יותר אותנטי וחסר פילטרים עם עצמך, זה צף".

צילום: עמית שאבי

להתראות בשנה הבאה

המידברן, שמתקיים במשך שבוע אחד בשנה בואך שבועות, הוא רק אירוע השיא של הקהילה המגובשת הזאת. באמצעותו ובאמצעות שאר הפעילויות שלהם, הם מקווים להדהד את העקרונות שלהם, להטמיע אותם טיפין טיפין בחברה שבחוץ. "לפזר אבק של טוב", מנסח זאת אחד מהם. "זו החברה שהיינו יכולים להקים, ולא הקמנו", אומר לי תל־אביבי אחד. "ואולי זו רק פריבילגיה של תרבות השפע", מציע אחר. בשנה האחרונה נשמעו טענות שהמידברן התמסחר. חלק מוותיקי הקהילה מסכימים שהשנה משהו באנרגיה היה מעט דליל. אלו חבלי הגדילה של קהילה מתרחבת. לפני חמש שנים השתתפו בשבוע הזה 3,000 איש. השנה נמכרו 13 אלף כרטיסים.

כמה סמלי שדווקא השנה, אחרי שמחלקת ההנגשה הכתה שורשים ופרחה, עוצב הפסל המרכזי של המידברן, זה שהוצב בראש הגבעה המרכזית, בהשראת סיפור חייל הבדיל בעל הרגל אחת והרקדנית. תמצית של התמודדות עם נכות, של סיפור אהבה. ביום שבת הוא יישרף בטקס מפואר. העיר תיעלם כלא הייתה.

נתראה בשנה הבאה.

פסטיבל המידברן נמשך על מוצ"ש