קודם תלמדו מה זה אפרטהייד

בסוף שנות ה־50, בטיסה מפריס לבריסל, הכרתי צעיר יהודי שהגיע מרודזיה, שכיום נקראת זימבבווה. התיידדנו, וכשהגענו לבירה הבלגית החלטנו לצאת באותו ערב למועדון הלילה במלון הפאר שבו הוא התארח. התיישבנו במועדון, הזמנו משקה ולפתע הבחנתי שהידיד החדש שלי התאבן. הוא הביט על הבמה ולא זז, ממש כמו פסל.

כששאלתי אותו מה קרה לו פתאום, הוא השיב בגמגום: "אתה רואה את מה שאני רואה, שלושה שחורים על הבמה לבושים בטוקסידו?". "כן", אמרתי, "מה הבעיה?". הוא הביט בי והשיב: "במדינה שלי שחורים לא רק שלא לובשים חליפות, הם בוודאי לא מופיעים על במה בפני קהל לבן" (השלושה, אגב, היו "האחים מילס", אחת מהלהקות המפורסמות ביותר בעולם באותה תקופה). זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "אפרטהייד", שפירושה בהולנדית הוא "הפרדה".

והנה השבוע שבה המילה לכותרות. נשיא טורקיה ארדואן, המנהיג שהפך את עצמו לדיקטטור ושחולם להפוך את ארצו לחאליפות, כפי שהייתה לפני שלטונו של מייסד הרפובליקה הטורקית אטאטורק, כינה השבוע את ישראל "מדינת אפרטהייד". בכך הוא חוזר על דברים שאמרו בעבר "ידידי ישראל" אחרים - ולמרבה הצער והבושה, גם כמה ישראלים. לכן אני מבקש לשאול את ארדואן ואת מפריחי האשמת־השווא האחרים איפה בדיוק הם רואים אפרטהייד. מדינה שבה מתקיים חופש לימודים מוחלט, מדינה שבה מכהנים שרים ערבים וחברי כנסת ערבים, מדינה שמטפחת פרופסורים ערבים, רופאים ערבים, רוקחים ערבים ומורים ערבים, מדינה עם אוניברסיטאות שבהן יש אחוז גבוה של סטודנטים ערבים - איננה יכולה להיקרא "מדינת אפרטהייד", אלא על ידי אנשים שסובלים מבורות או מרשעות. ובוודאי שהאחרון שיכול להפריח את ההאשמה הזו הוא שליט, שפוגע בחופש הביטוי ובתקשורת החופשית בארצו.

הרי כל מי שעיניו בראשו רואה מיד שהמדינה היחידה במזרח־התיכון, שבה ערבים נהנים מזכויות מלאות ומחיים מסודרים היא ישראל. תשאלו את תושבי אום אל־פחם, או טייבה, או סחנין, אם הם יסכימו שעריהם יעברו לתחומי המדינה הפלסטינית, כשזו תקום באחד הימים. "מה פתאום", יזדעקו כולם, "אנחנו רוצים להישאר בישראל".

מדינת אפרטהייד? כמה חוצפה וכמה בורות.