"אני קצין לוחם לשעבר, מתמודד עם הלם קרב. זה הסיפור שלי. של כולנו", כך נפתח פוסט, שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו קצין ששירת בסיירת מובחרת מאוד בצה"ל, ושזכה לעשרות לייקים ושיתופים ברשת החברתית. בפוסט, שהוא מעין "אני מאשים" נגד מפקדיו, מתאר הקצין סיפור מסמר שיער מפעולה צבאית שהשתבשה, מעבר לקווי האויב, והותירה אותו מצולק ופגוע.
"מבצע ראשון שלי. נשלחנו ליעד מורכב במדינת אויב. כשהגענו ליעד, הבנו שהכוח שלנו התגלה ומהרגע הזה נכנסנו למצב של המתנה", הוא מתאר את הרגעים המפחידים בחייו. "חצי שעה של המתנה שהופכת לסוג של השלמה שאתה הולך ליפול בשבי, הכול סוגר עליך ואתה מבין שהביתה אתה לא חוזר. אתה חושב על אמא ואבא. שאולי הבינו שאתה שם כי היית דרוך כשיצאת הביתה לפני זה, אבל אין להם שמץ של מושג כמה אתה רוצה להיות לידם עכשיו ולא בגיהינום שאתה בו. מוודא שהאקדח זמין - בשבי אני לא אפול, יתהפך העולם. אתאבד לפני".
בהמשך מתאר הקצין את המפגש עם כוחות האויב ואת קרב הפנים אל פנים שניהלו הוא וחבריו: "כשהם הגיעו מרחק נגיעה מאיתנו, צועקים ודורכים נשקים, זה היה או אנחנו או הם. התחיל קרב יריות ממרחק של מטר, אולי שניים. יורה עליי איש זר, אני רואה את הרשף של הקלצ'ניקוב מול הפרצוף שלי, עוצם עין אחת ועם השנייה מנסה לכוון עליו כי זה אני או הוא. הרגנו את כולם".
"התחיל חילוץ תחת אש שלקח בערך שעה וחצי", ממשיך הקצין. "חילוץ קשה. אתה נוסע ומאחוריך העולם עולה בלהבות. את כל שלב החזרה הביתה אני לא זוכר. הגעתי לארץ, חיכה לי שם מפקד היחידה ונתן לי חיבוק. מוזר. למה מפקד היחידה מחבק אותי? ולמה ראש אמ"ן בטלפון אומר לנו תודה לאל שחזרנו? אחרי אותו מבצע היה לי מאוד קשה לצאת שוב למבצעים בשטח עוין. זה לא היה חשש בריא של דריכות לפני מבצע, אלא ממש פחד. תחושה של חוסר שייכות. כי ב'יחידה אין פחד'. הרגשתי אפס. פחדן. לקראת השחרור זה כבר נהיה כבד מדי".
בפוסט נוסף תיאר הקצין את הפוסט־טראומה שממנה הוא סובל מאז אותו לילה. "לפני מספר שנים החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה", כתב. "חוויתי חוויה שידעתי שמהרגע שחוויתי אותה חיי לא יהיו עוד מה שהיו לפניה. אני לא יכול להגיד במדויק מה הרגשתי באותם רגעים, בתוך בליל ההתרחשויות המוטרף שעבר עלי שם, ולא מה הרגשתי בתקופה המיידית שלאחר אותו מקרה. אבל דבר אחד אני יודע להגיד בוודאות שאמרתי לעצמי אז, כי הוא נצרב לי במוח על אותם תאים שבהם נצרבה החוויה – הסיפור הזה ייצא לאור, על גופתי המתה, ייקח כמה שייקח".
הקצין הסביר שהמתין כמה שנים שבהן אף המשיך לשרת בצבא, עד שהחליט שאינו מוכן יותר לשתוק: "המשכתי לשרת את המדינה נאמנה, גם ברגעים שבהם המפלצת כבר עמדה לי בגרון ורק ביקשה להתפוצץ החוצה". לדבריו, פחות מחודש מהשחרור מצה"ל, החלה הטראומה שעבר לתת את אותותיה: "נכנסתי לטיפול, כדורים, סיוטים, ירדתי לתהומות הכי נמוכים שהנפש שלי יכלה לרדת, ולפעמים הייתי משוכנע שכבר אין לי סיכוי. מלבד המשפחה המופלאה שלי, גם הידיעה שלא אשתוק, וביום מן הימים אדרוש דין וחשבון על מה שקרה שם, החזיקה אותי בין החיים".
לדברי הקצין, מצבו היום טוב בהרבה: "אני שמח להגיד שנראה לי שאני רואה את האור. קמתי על הרגליים ואני חי את חיי כפי שאני רוצה לחיות אותם. מתוך חובתי המצפונית, האזרחית והאנושית, ולאחר שהמתנתי שיחלפו כמה שנים מהבנה ומדאגה לביטחון המדינה – החלטתי שהגיע הזמן לפתוח את התיבה הזו. חבריי לכוח – איני תולה בכם אשם, מהסיבה הפשוטה שחונכתם לשתוק, ולא להרים דגל אדום כשצריך. ההחלטה להוציא את הסיפור לאור נובעת מהצורך לקחת אחריות. אני דואג למדינה ולא מוכן לחיות עם המחשבה שמי שכשל כלפיי באותו אירוע ימשיך בדרכו, במערכת הביטחון או בדרך ציבורית כזו או אחרת, מבלי לשאת באחריות. לא ראיתי לקיחת אחריות שכזו, אלא להיפך. בשביל זה אני כאן, כדי לספר את הסיפור".
