ישראל היא וילה בג'ונגל, היום יותר מאי פעם. לא משנה אם אתה שמאל או ימין, לא משנה אם את יהודייה או ערבייה, לא משנה אם אתם מסתכלים על זה מתל אביב, מעזה, מלונדון, מירושלים, מטהרן, מדמשק, מברלין או מיוהנסבורג – דבר אחד ברור לחלוטין, ולא ניתן לברוח ממנו: החיים בישראל שונים איכותית, שונים באופן תהומי, מהחיים בכל המרחב הענק שסביבה. זה לא סתם ששונאים אותנו ומקנאים בנו כל כך.
אני לא מדבר רק על עזה ועל סוריה ועל לבנון. אני מדבר על כל המרחב האדיר שמשתרע מפקיסטן במזרח ועד מרוקו במערב, ומדרום אפריקה בדרום ועד סיביר בצפון. ההבדלים כל כך גדולים שהם זועקים, ורואים אותם מכל מקום. זה כל כך פשוט: מדינת ישראל היא בית צמוד קרקע עם גג רעפים וגינה מטופחת, שעומד בלב שכונת עוני נוראה. זה לא מתחיל ולא נגמר בעזה. אנחנו חיים כאן בכיף, כמעט כולנו, בארץ זבת חלב ודבש וטכנולוגיה עילית, בזמן שהחיים ברדיוס של אלפי קילומטרים סביבנו הם גירסאות שונות של גיהינום.
אפילו בנסיכויות הנפט המושחתות של המפרץ הפרסי, שהן עשירות הרבה יותר מאיתנו, לא תמצאו איכות חיים שמתחילה להתקרב לזאת שיש לנו כאן. כי אני מדבר לא רק על הכנסה לאומית ממוצעת לגולגולת, אלא גם על חופש דיבור, על תוחלת חיים, על תחושת ביטחון אישי, על רפואה ציבורית מעולה ונגישה לכולם, על דמוקרטיה אמיתית ומתפקדת, על מערכת משפט ישרה ושקופה, ומה שהכי חשוב, ונובע מכל אלה וממדדים אחרים – על הברכה הגדולה מכולן, על האושר.
ישראל נמצאת במקום ה-11 במדד האושר העולמי, זו השנה השנייה ברציפות. וההישג הזה נוצץ שבעתיים אם מביאים בחשבון מי הן עשר המדינות שלפנינו: חמש ארצות סקנדינביה, שוויץ, הולנד, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. וזהו. ואחריהן -- אנחנו. אתם קולטים את זה? ישראל לפני ארצות הברית ואנגליה, לפני גרמניה ואוסטריה, לפני יפן וסין ורוסיה, והרבה הרבה לפני כל העולם הערבי והמוסלמי שמקיף אותנו מכל הכיוונים, מטהרן ואיסטנבול ועד ביירות וקהיר. במילה אחת: הללויה. אני רציני לגמרי.
**
אל תבינו אותי לא נכון. יש לי הרבה ביקורת על מה שקורה כאן. אני חושב שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב – החל מפערים בין עשירון עליון ותחתון, עבור דרך השחיתות הגסה והעירומה של נבחרי הציבור, והכי חשוב -- היחס המרושע והמתנשא שלנו לאחר, לשונה ולזר – למזרחי, לאתיופי, לערבי. אבל כל הדברים האלה מתגמדים מול אמת ענקית, נפלאה, אמת שכמעט לא תאומן: טוב לנו כאן, ומסביב רע. אפילו רע מאוד. תשאלו את ערביי ישראל, שסיוט הבלהות שלהם הוא שנכריח אותם לוותר על תעודות הזהות הכחולות והיקרות שלהם.
כי בין רצועת עזה לאשקלון לא מפרידים עשרה קילומטר, אלא מיליון שנות אור. וגדר אחת, גדר בין שני עולמות, פשוטו כמשמעו. מי שלא רואה את זה, לא רואה כלום ולא מבין כלום. ולכן, השאלה שצריך לשאול על צעדות המוות לעבר הגדר שהתלקחו השבוע, צעדות שמבשרות על עידן חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא לא מדוע זה קורה ומי אחראי. השאלה הזועקת היא אחרת לגמרי: מדוע זה קורה רק עכשיו?
רשות הדיבור לרמטכ"ל משה דיין, בהספד המפורסם שלו על רועי רוטברג, שנפל לפני 62 שנים קצרות, בדיוק על תוואי הגדר (אז זה היה רק תלם חרוש באדמה) שבין עזה לנחל עוז, בדיוק על אותו קו תפר בין שני עולמות, שלאורכו נהרגו כל כך הרבה צעירים ערבים השבוע: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם."
זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום, רק הרבה יותר. זאת האמת, והיא לא הולכת לשום מקום. אני לא מקנא ברמטכ"ל, באלוף פיקוד הדרום, במגד"ים עם המשקפות והדילמות המוסריות הבלתי אפשריות שעל כתפיהם, וגם לא בצלפים הצעירים ששוכבים לידם על סוללות העפר ומחכים לאישור פתיחה באש. אנחנו שלחנו אותם אל הגדר של הווילה, עם פקודה ברורה אחת: לא לאפשר כניסה לגינה שלנו, בשום מקרה ובכל תנאי, לאלה שבאים מן העולם האחר -- לאלה שהולכים לא רק אל הגדר ואל המוות, אלא גם אל "האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
**
מה שקרה השבוע בגבול עזה, ומה שלדעתי עוד יקרה, הוא פועל יוצא הגיוני, כמעט מחויב המציאות, של שתי עובדות: שהווילה שלנו עומדת בשכונה נוראה, ומה שחשוב אף יותר – שהיא לא נבנתה על מגרש ריק. משה דיין היה הרבה פחות צבוע מחלק מדוברי הימין של היום, שמכחישים ומכחישים את העובדה שאלה שעומדים מאחורי הגדר, ואלה שנהרגו לאורכה השבוע, הם היורשים החוקיים של אלה שישבו כאן עד לפני שבעים שנה.
אז מה אני מציע? שנסגור את הבאסטה? שנפתח את שער הגינה וניתן להם להיכנס? לא. אני פטריוט ציוני, ואני רוצה לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כאן, על האדמה האהובה והמדממת הזאת. גם אני יורש חוקי, והווילה הזאת היא שלי. אין לי פתרונות מתוחכמים, אנושיים, אכזריים או צבועים לשאלה באיזה אמצעים צריך להשתמש כדי לעצור את אלה שעוד יעלו ויגיעו מן הגיהנום אל גדר הווילה שלנו בזמן הקרוב.
אני רוצה להציע משהו אחר לגמרי. אני רוצה להציע שכל אחת ואחד מאיתנו, כל יהודי שגר כאן, ולא משנה אם את שמאל או ימין, ישאל את עצמו שאלה הרבה יותר גדולה, ויחשוב עליה חמש דקות, לא פחות: אם יום אחד – ואני מאמין שהיום הזה קרוב, אני רואה אותו מעבר לעשן הצמיגים והשרפות – יתקרבו אל הגדר שלנו חמישים אלף נשים עם ילדיהן, בלי גבר אחד לרפואה, בלי אבן אחת ובלי רובה אחד, והן ילכו בשקט-בשקט, והן יגידו שהן הולכות הביתה, מה נעשה אז? ומה שהרבה יותר חשוב, מה נגיד להן? ולעצמנו?
