"הצד הפלסטיני ניצח בהסברה בנוקאאוט", אמר סא"ל יונתן קונריקוס, דובר צה"ל לתקשורת בינלאומית. בוודאי. זו תוצאת המדיניות של "שב ואל תעשה". חמאס יודע שהוא לא יביס את ישראל בשדה הקרב. אבל הוא ידע מראש שהוא יביס את ישראל בדעת הקהל העולמית. לא רק חמאס ידע. כל מי שעיניו בראשו ידע.
ישראל, כבר מזמן, הייתה אמורה להציע לפלסטינים בעזה, גם לחמאס, הצעה שקשה לסרב לה. חזרתי על הטענה הזו, יורשה לי לומר, כמו קאטו הזקן. אבל ישראל העדיפה את התבוסה הידועה מראש. חמאס הציע הודנה עוד לפני אירועי השבוע האחרון. תנאי הסף של ההצעה, הגיבו גורמים מדיניים בכירים, לא עומדים בדרישות של ישראל. איזו איוולת. לא רק שישראל לא יוזמת כלום, היא גם דוחה הצעה של חמאס. כאשר חמאס מציע – ישראל צריכה, קודם כל, להגיד "כן" גדול, ולהוסיף שהבסיס להודנה הוא תנאי הקהילה הבינלאומית. מה יש לישראל להפסיד? כלום. אבל ישראל, פעם נוספת, מנצחת על גבול עזה, וסופגת תבוסה בתקשורת העולמית. זה מה שחמאס רצה. זה מה שחמאס קיבל. וגם ההודאה של בכיר החמאס, סאלח אל־ברדוויל, ש־50 מתוך 62 הרוגי יום שני הם אנשי חמאס – עוזרת לישראל כמו כוסות רוח למת. את העימות הזה הפסדנו. לא בגלל חמאס. בגלל איוולת ישראלית.
מאז הקמתו ועד היום, מ־1950 עד 2018, הקציבה הקהילה הבינלאומית סכומי עתק לאונר"א, שבקנה מידה של היום עומדים על בין 40 ל־45 מיליארד דולר. בהתייחס למספר הפליטים, כאשר נוצרה הבעיה, ולגודל המשפחות (שבע לידות לאישה), מדובר בכ־500 אלף דולר למשפחה. גם אם היה מדובר בהרבה פחות, רק רבע מיליון דולר, מדובר בסכום עתק. במושגי כוח הקנייה במדינות האזור, לוּ הייתה הקהילה הבינלאומית משקיעה את ההון האדיר בקניית דירה, מכונית וחווה לכל משפחה – היה נותר עודף אדיר לצורך השקעה ביצירת תשתיות, בתעשייה, ברווחה ובחינוך. אבל 70 שנה של פליטות הן 70 שנה של הנצחת הפליטות.
רק לשם השוואה, נציבות האו"ם לפליטים, שהוקמה חמישה ימים לפני הקמת אונר"א, טיפלה ב־50 מיליון פליטים, שאיש מהם אינו פליט היום. אונר"א, לעומת זאת, יצאה לדרך עם 711,000 פליטים והיום היא מטפלת, לדבריה, ב־5.3 מיליון. כדי להבין את גודל הפרדוקס צריך להוסיף שבסוף 1950 החליט האו"ם על הקמת גוף נוסף, UNKRA, לטיפול בשיקום קוריאה, ובעיקר בפליטים, בין מיליון ל־3 מיליון, שהיו חסרי כל. הגוף הזה פעל עד 1958. התקציב היה בין 150 ל־250 מיליון דולר (בין 1.5 ל־2.5 מיליארד דולר בקנה המידה של היום). תרומות הכספים נפסקו, ו"בעיית הפליטים", כמו כל בעיות הפליטים מהעשורים הקודמים – הייתה כלא הייתה. גם המעברות בישראל, ששימשו בעיקר לקליטת פליטי הנכבה היהודית, פעלו שנים בודדות, ורובן התרוקנו עד סוף שנות ה־50. ורק הפלסטינים מונצחים כפליטים.
הפרדוקס המדהים הוא, שככל שהקהילה הבינלאומית השקיעה יותר בפליטי פלשתינה – והיא השקיעה בהם יותר ממה שהיא השקיעה בכל פליט אחר בעולם – הבעיה רק הלכה וצמחה. העולם הערבי סירב בעקשנות לשיקום הפליטים (כמפורט בספרם של עינת וילף ועדי שורץ, "מלחמת זכות השיבה", שהתפרסם רק השבוע). ההתעקשות הייתה רק, ואך ורק, על הנצחת הפליטות. "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון" חושף שוב ושוב את מה שקורה בין כותלי בתי הספר של אונר"א, ובעיקר את שטיפת המוח בנוגע ל"זכות השיבה". אין זכות כזאת. עשרות מיליונים הפכו לפליטים באותן שנים. אף אחד מהם לא קיבל "זכות שיבה". פה ושם היו תביעות, מצד מגורשים ועקורים באירופה, שדרשו החזרת רכוש ושיבה. ביהמ"ש האירופי לזכויות אדם דן בתביעה החשובה ביותר בתחום הזה. פליטים יוונים מהצד הטורקי של קפריסין, בעקבות הפלישה הטורקית ב־1974, דרשו את החזרת הרכוש. המצב השתנה, קבע בית המשפט, ודחה את התביעה. היו עוד תביעות. גם יהודים תבעו את הרכוש שהופקע מהם במצרים. מעשית, אף אחד לא קיבל פיצוי. אבל הפליטים מפלשתינה, שאז היו ערבים, ובהמשך הפכו לפלסטינים, ממשיכים לטפח פנטזיה אחת ויחידה – שיבה.
ישראל יכולה וצריכה ליזום מסלול אחר, שעיקרו שיקום. לא חייבים לחסל את אונר"א מהיום למחר. וממילא, רוב הרשומים באונר"א כבר אינם במחנות פליטים, או שהם רשומים וכלל לא קיימים (רק 177 אלף מ־450 אלף הרשומים בלבנון נמצאים בלבנון). רבים אחרים מהרשומים באונר"א הם אזרחי ירדן או תושבי הרשות הפלסטינית, ועוד אחרים כבר נדדו לאירופה עם מאות אלפי הפליטים מסוריה. הנותרים צריכים לעבור לטיפול נציבות האו"ם לפליטים. זו הזדמנות היסטורית, משום שבניגוד לעבר, חלק ממדינות ערב שינו את עמדתן. גם הממשל האמריקאי שינה כיוון. ופירוק אונר"א, שהיה בלתי אפשרי בעבר, אפשרי יותר היום. זה טוב לפלסטינים, כדי לגמול אותם מהפנטזיות, זה טוב למזרח התיכון, זה טוב לישראל וזה רק יעלה את סיכויי השלום. אבל ישראל חוששת. היא רוצה שקט תעשייתי בטווח הקצר. היא מאפשרת ליצור מפלצת בטווח הארוך.
השבוע הופעתי יחד עם יריב אופנהיימר בתוכנית הבוקר של "רשת". אופנהיימר העניק מסכת הצדקות למפגיני חמאס. הם מסכנים. הם במצוקה. הם רעבים. אין להם ברירה. אין ספק שלאופנהיימר יש רצון טוב. אבל הוא ודומיו מתעקשים לפרש את המפגינים ולא להקשיב להם. אז בואו נקשיב. תושבת עזה, רנה שוביר, כתבה בעברית על "צעדת השיבה הגדולה ליד הגבול עם פלסטין הכבושה (ישראל)", וסיפרה ש"כל האנשים שנאספו שם בירכו זה את זה, 'אינשאללה, כולנו נחזור'". היא המתונה שבחבורה. בשטח יש עפיפוני נפץ, צלבי קרס וקריאות "חייבר, חייבר יא־יאהוד, ג'יש מוחמד סא־יעוד", התאומה של "איטבח אל־יאהוד". אבל מהאופנהיימרים אפשר להבין שהמפגינים הם פעילי מחאה חברתית. והם אפילו לא ידעו שהם כאלה.
אני שייך למחנה שתמך בכל יוזמות השלום, מתנגד להרחבת מפעל ההתנחלויות, מתנגד למדינה אחת גדולה שהימין יוצר, ותומך בהפרדה, לא התנתקות, גם ללא שלום. המפלגה שאין לי תומכת גם בהצעה נדיבה לתושבי הרצועה, ואפילו לחמאס, בתנאי שבמקום לדאוג לחורבן המדינה היהודית יתחילו הפלסטינים לעשות משהו למען עצמם. כאשר אנשי ימין טוענים נגדי שאין דבר כזה שמאל ציוני לעומת שמאל קיצוני – האופנהיימרים מספקים להם הצדקות. אבל זה לא נכון. משום שיש בישראל שמאל ציוני ופטריוטי שלא מתרוצץ בעולם כדי לומר שישראל פושעת ולא מספק הצדקות למפגיני חמאס ולא יוצר את הרושם שחיילי צה"ל הם רוצחים.
השבוע השתתפתי בפאנל עם אורי זכי, שכיהן עד לאחרונה כנשיא ועידת מרצ. הוא הציג עמדות שפויות והגונות. הוא לא הגן על מפגיני חמאס. ימים אחדים לפני כן שמעתי את חה"כ עמר בר־לב, שאמר דברי טעם שהזכירו את תנועת העבודה בימיה הטובים. כך שיש שמאל ציוני. וטוב שיש.
