yed300250
הכי מטוקבקות
    יועז
    המוסף לשבת • 17.05.2018
    חבטה מדויקת
    יועז הנדל

    גברים צריכים מדי פעם לרדת למדבר. זה בריא לנפש ובריא לרכבי השטח. זה טוב לנשים ולילדים, וגם מונע להערכתי הרבה מאוד מלחמות. כך קרה שבשבוע שעבר הצטרפתי לטיול של חברים מהבית במכתש רמון. אחסוך בתיאורים השוביניסטיים, רק אציין שלא הייתה קליטה ולכן כדי להתעדכן אם פרצה מלחמה (אז איראן הייתה המועמדת) היה צורך לטפס מדי פעם על הר ולהרים את הטלפון לשמיים. ביום שישי בצהריים הגיעה "הדילמה". תמיד יש אחת כזאת. מתחת למעלה רמון התפצלו שלושה ג'יפים לנסיעת שטח עוקפת ובטוחה ומולם שלושה ג'יפים של חובבים לעלייה קצרה של כמה קילומטרים, אבל מלאה מדרגות סלע. למטה אין קליטה ולמעלה כנראה יש. מי שספג נזקים גדולים מדי לא התלבט, אבל יושבי הספסלים האחוריים הבינו את כובד האחריות - להיתקע לשבת בלי הנשים והילדים. מכיוון שידעתי שאני נעלם לכמה ימי מילואים מיד לאחר שבת התלבטתי ארוכות – דקה וחצי – עובר מג'יפ לג'יפ. מתרחיש קיצון לתרחיש קיצון. כשמצאתי את עצמי בסוף מתנדנד על איזה סלע במעלה - הבנתי שלא באמת התלבטתי. לפעמים אין באמת דילמה, כי אין חלופות.

     

    זו מסקנה שנכונה לטיפוסים המפוקפקים שאיתם יצאתי לטיול והיא נכונה גם למה שעבר על מדינת ישראל השבוע. הגיע הזמן להפסיק להתבכיין. הנטייה לסיים כל אירוע ביטחוני־מדיני עם חיפוש אחר "הכשל הלאומי" הופכת להרגל חולני. אם כך נוהגים אחרי השבוע שבו אמורה הייתה הארץ לרעוד לפי התחזיות והתכנון הפלסטיני, מה יקרה אחרי המלחמה הבאה?

     

    לפעמים באמת אין ברירה ואין תוצאות טובות יותר. בניגוד לטענות, לראשונה זה שנים המסר שיצא ממדינת ישראל השבוע היה מדויק עד המילימטר האחרון. מקו הגבול הבינלאומי ברצועת עזה ועד העברת השגרירויות של ארצות־הברית וגואטמלה לירושלים.

     

    בשני המקרים כבר לא אמור להיות ויכוח בין ימין לשמאל. לא אמורה להיות דילמה. הגבול בעזה הוא תוצר ההתנתקות, מהלך שאמור היה להקנות לגיטימציה לשמור על מדינת ישראל מגבולה הבינלאומי. כך גם השגרירויות החדשות שנפתחו במערב ירושלים - תוצר של החלטת האו"ם.

     

    לא מרחנו אף אחד על מה שלא יקרה בהסכם שלא ייחתם. לא בנינו התנחלויות חדשות. לא יצאנו למלחמה יזומה נגד מדינות ערביות.

     

    בחרנו במה שאי־אפשר אחרת - שמרנו על הגבול בדרום, חגגנו את נטע ברזילי ושיר התרנגולת ואת יום ירושלים בהכרה מחודשת של שתי מדינות.

     

    מי שמתנגד לפעולות האלה צריך להסביר מה החלופה. נכון שרוב השנה ישראל מתנהגת כמדינה שבורחת מבשורה. מפחדת לגעת בדת ומדינה, מפחדת ממצע מדיני, מדברת על סיפוח ועל הסכם מדיני, תוקפת את הרשות ומחזקת אותה. השבוע היא דיברה בכנות מפתיעה דרך כוונות ודרך דיפלומטיה. הנה האמת: אין מדינה שתדחה נכונות של מדינות אחרות להכיר בבירתה, ואין מדינה שתקבל חציית גבול המונית.

     

    אפילו היחס לטורקים היה השבוע מדויק. לא פתחנו במתקפה דיפלומטית וגם לא התנצלנו או שילמנו פיצויים נוסח איוולת המרמרה. טורקיה של ארדואן כבר מזמן אינה דמוקרטיה שחולקת עם ישראל ערכים משותפים, אלא דיקטטורה מלאה במוטיבים אנטישמיים. לשבוע, הייתה ישראל כנה.

     

    בספר האחרון של מישקה בן־דוד, "הכריש", מופיע תרחיש כמעט אפוקליפטי לגבי מדינת ישראל. ההתחלה בהסכם שלום אזורי שנחתם ואז בהחלטה של חמאס לשלוח המונים לגדרות. מלפנים צועדים נשים וילדים, מאחוריהם מסתתרים חמושים. ההמון הפורץ טובח ביישובים היהודיים, ישראל מגיבה בעוצמה, ומשם (בלי ספוילרים) המזרח התיכון בוער.

     

    הנבואה השחורה הזאת שראתה אור בשנה שעברה היא תוכנית חמאס בהווה. אלא שהתנועה לא הצליחה לדחוף מספיק אזרחים לעבר יישובי הגבול וגם לא להבעיר את המזרח התיכון. ההיערכות וירי הצלפים חסכו חיי אדם. הפוך ממה שעולה ממיצג בבצלאל או מאמר ב"הארץ". מצרים הייתה גורם מרסן כי הבינה את פוטנציאל התבערה. התוצאה מעלה תהייה על האינתיפאדה הראשונה ואם ניתן היה, בגישה דומה, למנוע נהרות של דם.

     

    הדיוק הישראלי השבוע לא סותר את הבעיה האסטרטגית שמונחת לנו מתחת לאף: מדינת אויב חמושה עם שלטון דתי שלקח בשבי שני מיליון איש. מלכוד 22: אם ישראל לא תפקח על מה שנכנס ויוצא, היא תתעצם צבאית. אם ישראל לא תספק חשמל ומים למרות ההתנתקות נמצא עצמנו ליד אסון הומניטרי.

     

    בעולם אחר הייתה עזה הופכת למודל של פריחה. על חוף הים הצהוב שלאורכו רכבתי על סוסים כשביקרתי קרובים בגוש קטיף היו צומחים מלונות ומסעדות. באזור החממות היו הפועלים הפלסטינים שהכירו את שיטות העבודה המתקדמות שלנו מגדלים עגבניות ופרחים.

     

    העולם כולו היה משקיע שם. גם ישראל - למרות טראומת ההתנתקות - הייתה מייצרת קשרי מסחר. מגדלים היו נבנים, נמל היה נפתח, אי מלאכותי היה מוקם, מים היו מותפלים, ומעברי הגבול היו נושמים.

     

    אבל המציאות הפוכה. נתקענו בחזית המאבק בין הציוויליזציות. הנחשלות מול הדמוקרטיה המערבית. פה זה מתחיל ופה נגמר. חמאס עושה הכל למנוע מהרצועה רווחה כלכלית. במקום זאת יש פיתוח אמל"ח וחפירת מנהרות, חינוך לשנאת יהודים והרבה זיהום. זיהום של מי התהום, של החופים, ולאחרונה זיהום האוויר בשריפת צמיגים. אין שום סיכוי לתרבות הדתית־לאומית שצומחת באובך כזה. ואולי המסר הכי מדויק הוא שמעולם לא היה שום סיכוי. מאז תור הזהב, המדינות המוסלמיות־דתיות שוקעות בהזיות דתיות. יש הוזים כאלה בכל מקום. גם בישראל. לפעמים הדילמה היחידה היא איך מצמצמים נזקים.

     

    מקורות יודעי דבר

     

    במושב שבו אני גר יש מסורת של חגיגת שבועות בבית העם. טרקטור שמושך עגלה ועושה סיבוב ארוך לילדים. מאחוריו רצים הורים נטולי אוויר, חלקם תוך כדי תפעול מצלמה בטלפון. פינה עם עז וכבשה. פיתות על טאבון ושירים על ביכורים ותנובת הארץ. החקלאות הולכת ונעלמת מהמושב שלי ושל אחרים, אבל המסורת נשארת. לא רק אצלנו. שבועות הוא חג שיש בו בעיקר נוסטלגיה. תיקוני השבועות לחילונים ולדתיים מזכירים שפעם היה ארון הספרים היהודי נגיש לכולם, בעיקר לחובבי ההשכלה. החקלאות והטרקטורים שפעם היו מקור גאווה למדינה ולא נספח, ואפילו סיפורה של רות המואבייה שהתגיירה בלילה אחד והביאה ליהדות את דוד המלך — אלה מזכירים שחוקים נוקשים, בעיקר בגיור, הם המצאה חדשה. הרבה לפני בית הקלפים, וולטר אמר שהפוליטיקה היא אמצעי של אנשים חסרי עקרונות לשלוט באנשים חסרי זיכרון. לכן הזיכרון של המקור חשוב כל כך. חג שמח.

    yoazhendel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 17.05.18 , 16:45
    yed660100