כמו טייזר
ראש המודיעין המצרי, עבאס כמאל, עשה השבוע לאיסמעיל הנייה את מה שאריק שרון היה מכנה "תרגיל מנהיגות בדואי". כששייח' בדואי רצה ללמד מישהו לקח, הוא היה מזמין אותו לאוהלו. כבר בכניסה הוא נאלץ להרכין את הראש בגלל הפתח הנמוך של האוהל. השייח' היה יושב בקצה השני, וקורבנו המתין ליד הפתח בעודו רואה אורחים אחרים חולפים על פניו בדרך למנהיג. כשכבר היה מגיע אל השייח', הוא היה כנוע וצייתן, ראשו מורכן, כולו בשל לנזיפה.
במקום האוהל היה מסוק. ביום שני, בזמן שהעזתים צובאים על הגדר ונהרגים בסיטונות, נשלח מסוק ממצרים, והנייה הובהל אל לשכתו של ראש המודיעין המצרי. אחרי שיובש כדבעי בפתח הלשכה, הוא הוכנס פנימה רק כדי לשמוע נזיפות וצעקות מראש המודיעין כמאל. אנחנו יודעים בדיוק מה אתם עושים, נאמר לו. יש לנו תיעוד שמוכיח שאנשי חמאס משלמים לצעירים, בודדים או משפחות, ושולחים אותם למות על הגדרות. את התיעוד, יש לומר, קיבלו המצרים מגורמי ביטחון ישראליים.
הנייה נשלח בחזרה עם האיום הכי נורא שיש: אם האלימות בגדר תביא את ישראל לבצע חיסולים ממוקדים בראשי חמאס - מצרים לא תתערב.
תוך דקות קופלו האוהלים, ואלפי הצעירים נעלמו מהגדרות. איך אמר רבין לאחר הסכם אוסלו? בלי בג"ץ ובלי בצלם. הוא התכוון שהמשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה. זה מה שעושים עכשיו המצרים: הם מטפלים בחמאס בשפה שהם מבינים.
אם שואלים את שר הביטחון, זה לא המצרים שקיפלו את חמאס. זה צה"ל. אין שום שיחות, אומר ליברמן. חמאס חטף בומבה מאיתנו, ועכשיו הם מנסים לעצור ולחשוב איך ממשיכים הלאה.
לדברי ליברמן, מה שעוד עשה את העבודה אלה הרשתות החברתיות הערביות והביקורת הנוקבת בקרב הפלסטינים עצמם על חמאס, שהביאו להידרדרות כזאת של המצב ולמספר בלתי נסבל של הרוגים ופצועים.
כשאני שואלת את ליברמן, איך באמת הגענו למספר כזה של נפגעים, הוא כועס. לא באנו לכבוש את עזה, הוא אומר. זה הם שמנסים לפרוץ לשטח שלנו. רק תדמייני שהם היו מצליחים ומגיעים לנחל עוז או לנתיב העשרה, מה היה קורה אז. וכל זה, הוא אומר, תחת איזו סיסמה? לא דו־קיום, לא תקציבים, לא פרנסה. הם קוראים להשמדת ישראל ולהחזרת הפליטים ליפו, חיפה וצפת.
מי זה הם, אני אומרת. הרי מדובר בתושבי עזה. אנשים צעירים, נואשים, בלי עתיד, שהמצוקה הוציאה אותם לגדרות.
זו הטעות, אומר שר הביטחון. לא מדובר בעמך. מי שהיו שם אלה בני משפחה של מקבלי שכר מחמאס, שקיבלו הוראה להתאבד על הגדרות. כולם פעילי חמאס. הרי בשיא ההפגנות היו שם 40, 45 אלף איש. איפה כל המיליונים, תושבי עזה? ואיזה טענות יש להם - שאנחנו לא מאפשרים להם להרוג אותנו? פינינו 21 יישובים. 10,000 יהודים. הטלנו עליהם מצור רק אחרי שחמאס תפס את השלטון. יש מצוקה? שיפנו את 260 מיליון הדולר שהם מקבלים לרווחה, לבריאות, למים, במקום לחפירת מנהרות ולייצור טילים.
הייתה הצעה שלהם להודנה, אני אומרת. הפסקת אש ארוכת טווח. התעלמתם ממנה.
הודנה? אומר ליברמן, הרי זה טירוף. הם מבקשים הפסקה לעשר שנים, שלא נתקוף אותם ושהם יוכלו להתעצם. זה כמו חיזבאללה: לא נגענו בהם מאז 2006, וב־2016 קיבלנו ארגון עם 70 אלף טילים ועם הנשק הכי מתקדם.
הזכרתי לליברמן את הביקורת החריפה בעולם למתרחש בעזה. את התגובות הקשות מאירופה.
עידון זה לא הצד החזק של ליברמן. אירופה זה צביעות, הוא אומר. היא הסגירה אותנו לנאצים אחרי שכולם ידעו שהם משמידים יהודים. הם לא הפציצו מחנות ריכוז ולא באו לעזרתנו. לא הייתה אף מדינה באירופה שמיהרה להציל אותנו. עכשיו הם ממשיכים באותה צביעות. לא אומרים מילה על 600 אלף הרוגים בסוריה, אבל עלינו, שחזרנו לקווי 67', שאין לנו שום כוונות לכבוש או להרוג - הם משתוללים.
אנחנו הפסקנו את העברת הכספים לרצועה? מצד אחד אבו־מאזן מפסיק להעביר כסף, מצד שני חמאס משקיע כל גרוש במנהרות וברקטות, ואלינו באים בטענות. מפגן הטרור הזה עלה לחמאס 25 מיליון דולר. במקום לקנות תרופות, אומר ליברמן, הם משסים את ההמון נגדנו תחת הסיסמה "להחזיר את הפליטים לפלסטין".
המילה אבו־מאזן עובדת על ליברמן כמו טייזר שמקפיץ אותו. מי שדירדר את המצב, הוא אומר, זה ללא ספק אבו־מאזן, שהפסיק להעביר כסף לרצועה. לא יכול להיות שאנחנו נתחיל לסבסד את תושבי עזה, כשהרשות הפלסטינית לא מעבירה להם כספים, העולם הערבי לא נותן להם גרוש והאירופאים לא עושים כלום. יש קהילה בינלאומית. יש ליגה ערבית. יש אבו־מאזן. הרי אפילו כשהאירופאים קיבלו אחריות על מעבר רפיח, הם ברחו משם והשאירו אותנו עם הבעיות. עכשיו הם באים בטענות שאנחנו מפריעים לחמאס להבריח נשק לרצועת עזה ולבנות מחדש את הארסנל שלהם.
שאלתי אותו, האם נעשה מצידנו משהו כדי למנוע את האירועים ליד הגדר? הרי ידענו שזה יגיע, אמרתי לו. דיברנו עם כולם, אומר ליברמן. עם מדינות ערב. עם כל גורם ערבי אפשרי. הם לא נקפו אצבע.
והיד, אמרתי, היד אצלנו לא קלה על ההדק?
רק מי שניסה לחתוך גדר, להטמין מטענים, להתקרב עם קלצ'ניקוב - נפגע. אבל הם הרי הסתתרו מאחורי נשים וילדים. הם השתמשו בהם כמגן חי. אם זה לא פשע מלחמה, אני לא יודע מה זה פשע מלחמה.
מה אתה רוצה, שאלתי את ליברמן, מה אתה מצפה מהאנשים האומללים האלה, תושבי עזה שהמצוקה שלהם משוועת?
שיפילו את שלטון חמאס, הוא אומר. שיכירו בזכותנו להתקיים כמו שאנחנו מכירים בזכותם. וכשזה יקרה — נתחיל לבנות.
טורקי ולנוח
לעיתים אנחנו שוכחים כמה שהזיכרון שלנו קצר. כמעט שכחנו שהסכם הפיוס עם טורקיה, שנחתם לפני שנתיים באנקרה ובירושלים, אושר על ידי הקבינט של נתניהו. נכון, זה נעשה בפרופיל תקשורתי נמוך וללא נוכחות של עיתונאים, אבל מי שהוביל את המהלך היה נתניהו באישור של שרי הליכוד, השר דרעי, והשרים כחלון וגלנט. במעמד החתימה אמר ארדואן במפורש ש"טורקיה תמשיך להתנגד למעשיה הלא־חוקיים של ישראל בירושלים ובמסגד אל־אקצה" וכי "נפעל בכל הצעדים הדרושים לטיפול בעוולות שנעשו לעם הפלסטיני".
מצד שני אמר נתניהו, ובצדק, שהאחריות שלו היא לדאוג לאינטרסים הלאומיים. "עלינו לייצר מוקדים של יציבות באזור הסוער הזה", הוא אמר. "ישראל וטורקיה הן מעצמות גדולות באזור, והמצב מונע מאיתנו לשתף פעולה במקרים שבהם התבקש השיתוף".
הסכם הפיוס לא היה טעות. להפך. היה מקום לעשות אותו, ואפילו נשאלה אז השאלה, למה זה לקח שש שנים — אם ממילא שילמנו לבסוף פיצוי כספי של 20 מיליון דולר למשפחות נפגעי המרמרה. למה היה צריך גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם להיזרק מהעיר.
והנה, אנחנו שוב שם, עם אותם הגיבורים כמו בסיבוב הקודם. רק שהפעם, יש לנתניהו רוח גבית חזקה מהבית הלבן, שמאפשרת לו להקצין את הרטוריקה כלפי ארדואן, מה שלא התאפשר כשאובמה ישב בבית הלבן.
ביום רביעי חזרנו לימי ההשפלות ההדדיות. הפעם זה לא היה הכיסא הנמוך שעליו הושיב לפני שמונה שנים סגן שר החוץ לשעבר, דני אילון, את אחמט אוגוז צ'ליקול, שגריר טורקיה בישראל, רק כדי להשפיל אותו. הפעם זה היה חיפוש בבגדיו של שגריר ישראל באנקרה, איתן נאה, שעבר בידוק ביטחוני קפדני, עד כדי חליצת נעליו, מול התקשורת הטורקית בשדה התעופה באנקרה. נאה התבקש לעזוב את טורקיה לזמן מה בעקבות הרג הפלסטינים ברצועת עזה. בתגובה — איך לא — הוזמן סגן השגריר הטורקי למשרד החוץ והתבקש, שומו שמיים, להציג תעודה מזהה בכניסה. הנה לכם תגובה ציונית הולמת.
כשיש פרטנר כמו ארדואן, לא קשה להיכנס למלחמות של כבוד. אבל הסיסמה "אל תהיה צודק, תהיה חכם", נכונה גם לגבי מדינאות. בסדר, בסדר, צריך גאווה לאומית. ונורא קשה לספוג את ההשפלה הנוראית של השגריר שלנו שפושט את מעילו וחולץ את נעליו כאחד האדם. אבל מכיוון שיש לצד ההשפלה גם הרבה אינטרסים משותפים וחשיבות עליונה ליחסים עם טורקיה — אפשר לסגור על זה שכדאי להיות גם צודק וגם חכם.
במילים אחרות: אפשר לענות לארדואן בלי לשתק את היחסים בין שתי המדינות. ולא רק בגלל מבצעי הכל־כלול באנטליה, אלא בגלל סיבות הרבה יותר רציניות. כמו, למשל, שרוב הטיסות שלנו עוברות מעל טורקיה. ובגלל הקשרים הכלכליים הענפים בין שתי המדינות. ובסך הכל, טורקיה בחיי היומיום לא מתנהגת כאויבת שלנו, ומכיוון שחשיבותה רבה, אפשר להתייחס להחזרת השגריר לישראל ולהשפלה שעבר, כמו גם להצהרות של ארדואן – על רקע הבחירות המתקרבות בטורקיה – כמו לאירוע שצריך לספוג ולהמשיך הלאה.
ממש כמו אצלנו, גם לארדואן יש פוליטיקה פנימית. גם לו יש בייס שאליו הוא פונה. נדמה לי שבזה נתניהו מבין.
סטטיסטים במחזה
אין מתנות חינם, בכך ניתן היה להיווכח בטקס העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.
רצינו הכרה בירושלים כבירת ישראל? קיבלנו את זה מנשיא ארצות־הברית, עטוף בסרט אדום ומוגש לנו באחד הטקסים ההזויים שנראו פה אי פעם, וכפי שאנחנו יודעים, לא חסרים לנו טקסים כאלה.
למי שלא הבין מה עושה על הבמה הכומר הבפטיסטי רוברט ג'פרס, גזען דתי שנשא תפילה לצידו של רב חב"ד, זלמן וולוביק, או תמה איך ייתכן שג'ון הייגי, מטיף אוונגליסטי מוכר, שבין דרשותיו נשמעו לא מעט אמירות מופרכות, בהן גם כלפי העם היהודי — אפשר רק לומר: רציתם, קיבלתם.
חברי הקונגרס הרפובליקנים, שישבו לצד שפע של מטיפים אוונגליסטים — זה הבייס של הנשיא האמריקאי, הידיד הכי טוב שהיה אי פעם לישראל, כפי שאמר ראש הממשלה שלנו. חלק גדול מהקהילה הנוצרית בארה"ב היא אוונגליסטית, והעברת השגרירות לירושלים היא מחווה שטראמפ עשה בשבילם.
נדמה שלשרים שישבו שם לא הפריע החיזיון שבו ישבו כסטטיסטים. הרבה יותר העסיקה אותם השאלה, איפה בחרה השגרירות האמריקאית להושיב אותם. האם יש משמעות לכך שבשורה הכי קדמית של השרים, מאחורי ראש הממשלה, ישבו יריב לוין, יעקב ליצמן ואיוב קרא? ולמה שורה אחריהם, במקום טוב באמצע, הושבו דרעי, אלקין ורגב? והאם בשגרירות האמריקאית קיבלו בקשה לדחוק את ישראל כץ וגלעד ארדן לקצה ממש, וכך גם את בנט ושקד? האם כך קוראים האמריקאים את המפה הישראלית, או שזה לגמרי מקרי?
לטובת קוראינו אציין, שבפוליטיקה הישראלית אף אחד, אף פעם, לא חושב שדברים הם מקריים. נותרה רק השאלה אם אלה האמריקאים, או שזו הייתה בקשה מפורשת מפיגורה ישראלית מסוימת.
נדמה לי שיש משהו הרבה יותר חשוב שהשרים צריכים לתת עליו את הדעת. ממשל טראמפ לא יישאר לנצח. וההיעדרות של דמוקרטים בולטים מהטקס צריכה להדאיג.
ידידי ישראל מובהקים לא הגיעו - או שלא הוזמנו, או שבחרו לא לבוא. אם יש משהו שבישראל דאגו במהלך השנים זה לשמור על תמיכה דו־מפלגתית, של רפובליקנים ודמוקרטים, ולא להעדיף בצורה בולטת וקטגורית אחת מהמפלגות.
ויש עוד משהו שצריך לזכור. בתחילת הקדנציה של טראמפ, כשסטיב באנון, האסטרטג הראשי של הנשיא, המליץ לטראמפ להעביר את השגרירות לירושלים וישראל נדרשה לעמדתה — נתניהו המליץ בפני האמריקאים לא לעשות את זה. העובדה הזאת הוכחשה במרץ, אבל יש מספיק אינדיקציות שכך היה.
ובכל זאת, לפני כמה שבועות החליט טראמפ לעשות את זה. למה? קודם כל, כי הוא דונלד טראמפ. הבטחתי ועל כן אקיים. והסיבה היותר חזקה — האוונגליסטים.
וכך, נגד כל העולם, ואולי אפילו נגד עמדתה (הסודית) של ישראל, קיבלנו את השגרירות בירושלים. הרווחנו את ירושלים וחידדנו את הבעיה עם הדמוקרטים.
כמו יתר האירועים שקורים לנתניהו בשבועיים האחרונים: הניצחונות מוחלטים. השאלה היא, מה עושים איתם.
אז זהו, שכנראה יש מי שעושה. גורם פוליטי בכיר אמר לי השבוע, שבביקורו כאן כבר הציג ג'ארד קושנר בפני נתניהו את ה"דיל"- התוכנית המדינית שארה"ב מתכוונת להציב בפני הישראלים והפלסטינים, ושבישראל כל כך חוששים ממנה.
על פי אותו גורם, כוללת התוכנית ויתור על השכונות הערביות בירושלים. שימי לב, הוא אמר, שבשום נאום או ברכה, לא נאמר על ידי האמריקאים "ירושלים מאוחדת".
לו הייתי פוקצ'ה
השף שגב משה הוא איש נחמד. בלי להכיר אותו, רק על פי חזות פניו והופעותיו הטלוויזיוניות, הוא נראה אדם טוב. גלוי לב. אפילו קצת ילדותי, במובן הטוב של המילה. לכן, כשלפני שבועיים הגיש בארוחה החגיגית לראש ממשלת יפן ורעייתו קינוח בתוך נעל ממתכת — זה יוחס לתמימותו. לבורותו. איך לומר בעדינות: זה נראה כמקרה נעל.
השבוע, כשבבית ראש הממשלה התארחו איוונקה טראמפ וג'ארד קושנר ואיתם בכירי המשלחת האמריקאית, הגיש להם שגב משה מנה יצירתית נוספת: פוקצ'ה עטופה בשער העיתון "ידיעות אחרונות", שעליו מופיעה נטע ברזילי בתמונת הניצחון שלה.
וכך, על שולחנו של ראש הממשלה הופיעו זה לצד זה גיליונות של העיתון מקופלים לקונוס, כשהלוגו של "ידיעות אחרונות" מתנוסס עליו.
האם גם כאן מדובר במקרה נעל? האם גם זה נעשה מתוך בורות או חוסר התמצאות? או שאולי בכלל היה פה רמז מתוחכם שלא ברור מה עומד מאחוריו? ואם זה נעשה בתמימות, איך זה עבר את "העורך", כלומר את עיניהם של מי שצריכים לשים לב לפרטים הקטנים, בעיקר אחרי תקרית הנעל.
איך נדע אם זה היה תחכום או טעות? פשוט נמתין לראות אם שגב משה יהיה השף של המשפחה גם בארוחה החגיגית הבאה של הזוג נתניהו. בינתיים נותר לנו להתענג על הסיטואציה. מי לא היה רוצה להיות פוקצ'ה, רק כדי לראות את פניה של שרה נתניהו, כשעל שולחנה מונחים עשרות שערים של העיתון השנוא עליה.
