שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צלף על גבול רצועת עזה, השבוע. "אתה עולה לעמדה, נכנס למארב ויורה. לא צריך לירות? יושב בשקט, אוכל חטיפים"
    המוסף לשבת • 17.05.2018
    בעיניים של צלף
    הם נבחרו לתפקיד התובעני בזכות הסבלנות, כישורי הקליעה והיכולת לעשות חישובים מתמטיים תחת לחץ, עברו קורס מיוחד וצוידו ברובים המדויקים ביותר | אבל כל אחד מהם רואה דברים אחרים דרך הכוונות | ארבעה צלפים ששירתו בגזרות החמות מתארים מה עובר עכשיו על הקולגות שלהם בגבול הרצועה ואיך מרגישים אחרי שהורגים בפעם הראשונה | "62 מתוך עשרות אלפים? שיגידו תודה שפגענו רק באלה שעשו בלגן", אומר ק' | חברו מדגיש דווקא את המחיר האישי: "קיבלתי פקודה לירות ברגליים לנער שהתקרב לגדר. המקרה לא עזב אותי. מקווה שהוא חי"
    אתי אברמוב | צילום: חיים הרונשטיין

    "כשמישהו עולה לך בכוונת, אתה מרחם עליו. אתה אומר לו בלב: 'שמע, אחי, אל תתקדם'. וכשהוא ממשיך ממש בא לך לצעוק עליו: 'מה אתה עושה? קח אחורה, עדיף לך'. אבל הוא שם עליך זין ואתה פשוט עושה מה שאומרים לך. אתה חייל ואמרו לך לירות בו".

     

    ק', צלף בשירותו הסדיר, ממשיך לשרת כצלף גם במילואים. לפני כארבע שנים השתחרר מצה"ל, ומאז הוא מגיע לאימון אחת לכמה חודשים. את אחיו לנשק, הצלפים שמוצבים עכשיו בגבול רצועת עזה, אמנם הוא לא מכיר באופן אישי, אבל הוא יודע היטב מה עובר עליהם. לכן מספיק שמזכירים לו את הביקורת על הרג הפלסטינים כדי להוציא ממנו מטען רגשי.

     

    "הצלפים בעזה של היום עובדים מדהים", הוא יורה ללא היסוס מעומק הלב. "הרי באו המון אנשים לגדר, שחטו את הגדר, עשו שם בית זונות. בתקופה שלי, כל מי שהתקרב לגדר חטף כדור. אתמול שאלתי את בת הזוג שלי: 'תגידי, כמה הרוגים היו על הגדר?' היא ענתה: 62. אני אומר לה: 'זהו? 62 מתוך עשרות אלפים?' מדינה אחרת הייתה מרססת אותם על הגדר. שיגידו תודה שירינו רק באלו שעשו בלגן. אני חושב שזה היה צריך להיות יותר אגרסיבי. אי־אפשר שיהיה גבול של המדינה ומישהו ייגע בו. חוץ מזה, בעזה יש את חוק קו ה־300. אם מישהו חוצה את קו ה־300 מטר מהגדר מיד מקפיצים לנקודה כוחות. ואז הוא מוגדר כחשוד. מתחילים עם ירי באוויר, אם הוא לא עוצר יורים לידו, ואם זה לא עוזר, יורים בו ברגליים. לא ישר יורים כדי להרוג. הרי הוא לא נכנס כדי לחלק לנו פרחים ובונבונריות".

     

    יש כאלה שחושבים שאתם נהנים להרוג.

     

    אחד מהמרואיינים בכתבה. "צלפים לא עובדים על דעת עצמם. אם לא נותנים אישור ירי, אתה לא יכול לעשות כלום"
    אחד מהמרואיינים בכתבה. "צלפים לא עובדים על דעת עצמם. אם לא נותנים אישור ירי, אתה לא יכול לעשות כלום"

     

     

    "צלף לא מחפש להרוג. זה לא עובד ככה. הוא יהרוג רק את מי שצריך. אנשים בולטים, בכירים שאתה מזהה סביבם התקהלות. אם יש חמישה אנשים ואחד עם מגפון או אחד שמדליק בקבוק תבערה, אז סביר להניח שיירו להם ברגליים. אם הם כבר על הגדר, זה אומר שהתבצע לפני זה נוהל מעצר חשוד. כרזו להם בערבית: 'מי שנוגע בגדר, ייפגע'. ואני בטוח שכל ההרוגים ניסו לטפס על הגדר, ונהרגו לא מירי ישיר אלא מכדור שפוצץ להם את הרגל. כדור צלפים יכול לקטוע רגל, ואתה גם יכול למות מאיבוד דם אם לא מפנים אותך בזמן. צלפים לא עובדים על דעת עצמם. אם לא נותנים אישור ירי, הם לא יכולים לעשות כלום. אפילו אם צלף רואה שזורקים בקבוקי תבערה על ג'יפ עם חיילים, בלי אישור לא יורים. זה יכול להיות קצת מתסכל".

     

    לפגוע בכדור הראשון

     

    צלף זה לא מקצוע צבאי שמבקשים במנילה. כדי להיות צלף צריך קודם כל להתגייס לאחת מחטיבות החי"ר, ובמהלך הטירונות המפקדים מאתרים את המועמדים לקורס צלפים על פי תכונות. "שילוב של סבלנות, יכולת מתמטית ולהיות קלעי טוב", מסכם את הדברים נ', קצין צלפים בכיר ביחידת חי"ר בעל ותק של עשרות שנים. "צלף מוגדר על ידי שלושה מ"מים: משמעת, משמעת ומשמעת. משמעת עצמית, משמעת מפקדים ומשמעת ירי. הצלף מגיע לקורס אחרי שכבר עבר הכשרה בסיסית כלוחם חי"ר, ולימדו אותו לירות ברובה סער אם־16, אם־4 או תבור. אם אתה יורה טוב בנשק האישי, סביר להניח שתירה היטב בנשק הצלפים, למרות ההבדלים המהותיים.

     

    "לנשק צלפים למשל, יש טלסקופ. הנשק הרגיל הוא חצי אוטומטי בדרך כלל, ואילו הצלף יורה בכל פעם כדור אחד. לכן מלמדים את הצלף לחשב כל כדור. אם לחייל יש 30 כדורים, והוא לא פגע אחד, זה לא נורא. הוא יורה עוד עשרה ובצרורות. לצלף יש רק כדור אחד בקנה ועוד ארבעה עד שישה בשחלה (המחסנית של רובי הצלפים הישנים מדגם אם־24 – א"א), וגם הטעינה לוקחת זמן. לכן צלפים רוצים לפגוע כבר בכדור הראשון. מה גם שהמטרה יכולה לזוז, להיבהל, להתחבא. גם הטווחים והקליברים שונים. הנשק הרגיל הוא בקוטר 5.56 מ"מ, ונשק הצלפים הוא 7.62 מ"מ ומעלה. חייל לא יירה למרחקים שעולים על 250 מטר, צלפים יורים לטווח של 1,000 מטר ואפילו יותר.

     

    אחד מהמרואיינים בכתבה. "צלפים לא עובדים על דעת עצמם. אם לא נותנים אישור ירי, אתה לא יכול לעשות כלום"
    אחד מהמרואיינים בכתבה. "צלפים לא עובדים על דעת עצמם. אם לא נותנים אישור ירי, אתה לא יכול לעשות כלום"

     

     

    נ', בוגר מלחמת לבנון הראשונה, שתי אינתיפאדות, אירועי מנהרת הכותל ומבצע חומת מגן, אומר שאמצעי הלחימה השתנו במהלך השנים, אבל ההכשרה הטכנית והכישורים המקצועיים שנדרשים מצלף לא השתנו: "איך לפגוע במטרה, איך לאפס את הנשק, איך לירות, איך לעקוב אחר קשת בליסטית, ירי ביום ובלילה".

     

    אחרי קורס בסיסי בן שמונה שבועות בבית הספר ללוט"ר במתקן אדם נשלחים הצלפים בחזרה ליחידותיהם. "לכל יחידה יש דרישות אחרות מהצלף, בהתאם לאופי הפעילות שלה", מסביר נ'. "בדובדבן, שעוסקת בלחימה בטרור, שמים דגש על פגיעה במטרות בטווחים קרובים. בחטיבות חי"ר כמו גולני וגבעתי הצלף מחפה על החברים שלו, ואז הדגשים שונים. הם גם מתאמנים יותר על ירי בסבך. צריך לזכור שהצלף גם לא יורה על האויב תוך כדי הסתערות. זה לא להט הרגע. הוא שוכב בעמדה, קר רוח, ומכוון את הנשק. ההוראות הן מאוד ספציפיות. יש לו מפקד, קצין, ורק בסמכותו לתת לצלף הוראה לירות. במהומות על הגדר בעזה, למשל, ירי צלף מחייב אישור של מג"ד ומעלה, אלא אם החיילים בסכנת חיים. הקצין מכווין את הצלף: 'רואה את האדם הזה והזה, שרץ עם חולצה אדומה ובקבוק תבערה? תפגע לו ברגל'. ואם פגעת לו בעורק של הרגל, והוא לא קיבל טיפול בזמן, הוא יכול למות מאיבוד דם. הכדור גם לא תמיד פוגע במקום שאליו כיוונו. אם ירית לאדמה וזה ניתז על הבן אדם, זה יכול להרוג אותו. לקליע לוקח זמן להגיע מהקנה של הרובה למטרה, משהו כמו 2־3 שניות, ואם באותו זמן הבן אדם נפל, עשה תנועה או זז, הגיוני שהכדור פגע איפה שלא רצינו".

     

    ק', 25, בן למשפחה של מפוני גוש קטיף, התגייס לצה"ל ב־2010 ושובץ בנח"ל. אחרי שהמפקדים התרשמו מיכולות הירי שלו הוא נשלח לקורס צלפים, סיים אותו בהצטיינות וחזר לחטיבה. "בקורס", הוא מספר, "יש המון שיעורים עיוניים במתמטיקה. חישובי נוסחאות שעוזרות עם הרוח, זוויות, אם אתה בירידה, אם אתה בעלייה. אין קשר בין החישובים ליחידות גבוהות במתמטיקה בתיכון, כי בשטח אתה צריך לעשות את זה בשניות, ויש תבניות של נוסחאות שאיתן אתה עובד. לחשב גודל של בן אדם ממוצע, מה הגובה שלו ומה המרחק ממנו. אני זוכר שהייתי יוצא לשבתות ומחשב גובה ומשקל של אנשים. אני לא מכיר צלף שלא עושה את זה. עד היום, בתור אזרח, אני מסתכל על כל המרחב. סורק את השטח כל הזמן. אולי יכול להיות שם משהו".

     

    הקו הראשון שבו נדרש להפגין את יכולותיו היה בגזרת כיסופים שבגבול הרצועה בשנים 2011־2012. בהמשך שירותו השתתף בפעילויות רבות של ביטחון שוטף ובמבצעים שונים. "הפעילות היום בעזה", אומר ק', "היא כמו באיו"ש (יהודה ושומרון) – פיזור הפגנות. מה שהצלפים שם עושים זה בעיקר ירי לעבר המסיתים שמובילים את ההפגנה. אלה עם המגפון, שרואים אותם מזרימים אנשים לכיוון הגדר. בתור צלף אתה חלק מצוות. יש מאתר, הוא אחראי להגיד לצלף מה הטווח, מה מהירות הרוח, המרחק מהמטרה, והוא מספק לו את כל הנתונים כדי לפגוע כדור ראשון. המאתר והצלף הם זוג, צוות, כשמעליהם יש מפקד. יכול להיות צוות של כמה צלפים, לכל אחד יש מאתר, אבל תמיד מפקד אחד לכולם. הוא זה שנותן אישור לירי. אתה לא יכול לירות מתי שבא לך ולאן שבא לך. לא יכול להיות שיגידו לך ירי לברכיים ומטה, ואתה תירה לו בראש. על כזה דבר אתה נכנס לכלא. יש לך אחריות, או לפצוע או להרוג, ואם אתה מפשל זה על אחריותך".

     

    איך אתה מרגיש כשמישהו נהרג מהירי שלך?

     

    "הרגשות לא מעניינים. מי שהחליט לירות בו זה המפקד בשטח. הצלף הוא הכלי שאיתו הוא עובד, והמפקד סומך עליו שיידע לתת לו את המידע. ואם משהו לא נראה לצלפים, הם אומרים. בקו עזה, למשל, מגיעות הרבה חוליות, מתקרבות לגדר, ויש צלפים במארב. לפעמים בא המג"ד ואומר: 'אף אחד לא יורה', מעלה טנק ושולח פגז. אם הוא רוצה להעלים את החוליה בשקט, אז הצלפים יורים. אני מעדיף כמובן לעשות את זה בעצמי, כי זו העבודה שלי. בשביל זה אני מתאמן".

     

    "העבודה היום בעזה שונה ממה שהיה לנו. אז היינו צריכים לפוצץ מטענים, לירות על מי שמקרב מטענים לגדר. היום זה הפרות סדר. אצלנו זה היה יותר חוליות ומחבלים בודדים, ולא היו משפחות על הגדר. לצלפים שנמצאים היום בגבול עזה יש יותר דילמות. הם רואים בכוונת הרבה יותר אנשים. הם בטח ראו ילדים שמחזיקים נשקים. החמאסניקים האלו משוגעים".

     

    ומה אתה חושבים על התפקוד שלהם?

     

    "אני חושב שהם עושים עבודה טובה מאוד. 62 הרוגים זה יחס של כמעט אחד לאלף לעומת כמות המתפרעים שהייתה על הגדר. אני לא מתרגש מזה שבשמאל יש כאלה שקוראים להם רוצחים. צלף ימשיך לירות במי שצריך, לא משנה מה יגידו לו. בדרך כלל צה"ל לא יורה בילדים, נערים ונשים. אבל כשאתה על הכוונת אתה לא יודע אם הוא בן 16 או 18. מה שקובע זה אם הוא מנסה לפגוע בנו. באחד הקווים ילדים גילגלו עלינו מטען צינור מתוך סמטה, וזה התפוצץ מתחת לג'יפ וכל הרסיסים עפו עלינו. כצלף, אם אני רואה מישהו שזורק בקבוק תבערה ויש לי אישור לירי, הוא יקבל כדור.

     

    "אנשים בתל־אביב צריכים להבין ששם זה אחרת. אני חושב ש־90 ומשהו אחוז ממי שמת, אם זה לא מגז, זה אנשים שטיפסו על הגדר או ניסו לחתוך אותה. מה הם רוצים שנעשה? שניתן להמון לעלות על ג'יפ של צה"ל ולנער אותו? לעשות לינץ' בחיילים?"

     

    אפקט אזריה

     

    גם נ' לא מתרגש מהמספר הגבוה של ההרוגים הפלסטינים. "60 איש שנהרגו זה לאורך יום שלם, ב־12 מוקדים לאורך הגדר. זה לא שלקחו 60 איש וירו בכולם בבת אחת. אני חושב שהאיפוק של הצלפים שלנו מרשים. אנחנו, צלפי המילואים, כבר היינו משאירים ערימת גופות. אנחנו פחות ממושמעים מהסדירים. הבעיה של החבר'ה בעזה זה שלא רואים טוב, יש עשן וגז מדמיע, שמפריעים לצלפים. אם עשרים איש חותכים את הגדר ויורים עליהם, יכול להיות שבמקום גבר בן 30 ימות נער בן 14. זה לא סטרילי כמו מטווח. אני דווקא אומר הפוך. במהומה כזו, איך לא נהרגו 600? אם זה היה קורה בגבול הרצועה עם מצרים היו נהרגים מאות, כי למצרים לא אכפת. אנחנו היחידים שאכפת להם. הרמטכ"ל האמריקאי כבר אמר שהצבא הישראלי גורם לו בעיות, כי אצלנו מנסים לא להרוג, בזמן שהם באפגניסטן הורגים בלי חשבון".

     

    א', 32, עובד היום בתחום הצגות הילדים. הכי רחוק ממה שקורה בגבול עזה. אבל בשירותו הסדיר, ועכשיו גם במילואים, הוא נחשב לצלף מקצוען, ומפקד על צלפים בעצמו. האהבה לכלי נשק החלה אצלו בילדות, כשאביו חובב הציד לקח אותו עימו למסעות ציד בסיביר. אחרי שעלה לארץ בגיל 13 ניתב את כישרונו לענף הקליעה הספורטיבית, ומכאן ועד קורס הצלפים הדרך הייתה קצרה. "הרבה רוסים הם בנים של ציידים", הוא מסביר את המספר הגבוה של דוברי רוסית בקורס. "וזה כמובן חוץ מאלמנט המשמעת וקור הרוח שהצלפים נדרשים לו".

     

    מה מרגיש הצלף כשהוא יורה?

     

    "תכלס, רוב הצלפים יגידו שאתה חושב טכנית, רק על הפגיעות. לא כמו בסרטים, שם פשוט מסתכלים בכוונת ולוחצים על ההדק. כאן, מרגע שאתה מזהה מטרה, אתה מחשב רוח ומרחק, בודק לאן הוא נע, מודד טווח. אתה צריך לחשוב. צלף זה מקצוע. אתה לא יורה כי בא לך או כי אתה רוצה להרוג בן אדם. רוב הצלפים עסוקים במשימה. גם טייס לא חושב שהוא הוריד עכשיו טיל על בית. אם צריך, עושים.

     

    "שירתתי בצבא בשנים לא קלות, אבל אני כמו כל חייל. אף פעם לא חשבתי על האויב, מי זה האיש שאני צריך לירות בו. אבל לא פגעתי בילדים. ותדעי לך שילד, אם יש לו מטען, יכול לפרק מחלקה שלמה. מכל המשימות שעשיתי, באיו"ש ובעזה, אני יודע שגם ילד בן שמונה יכול להיות אויב".

     

    עד כמה הביקורת הציבורית משפיעה על הצלפים?

     

    "היא משפיעה. ואני משוכנע שאלו שירו בגדר על 60 איש, הרבה מהם חשבו כמה פעמים לפני. הלחץ קיים. אנשים אומרים: עדיף שאני לא אירה, ולא אשב בכלא כמו אלאור אזריה".

     

    לפני חודש התפרסם סרטון של צלף שירה על מישהו וצעק "יש!" מה אתה חושב על זה?

     

    "לחייל יש משימה. הוא סוג של נשק. אם הוא פוגע, מה הוא אמור להגיד חוץ מ'יש'? יש פגיעה. הוא השלים את המשימה. מה רוצים, שהוא יהיה באבל? עוד בסדיר ראיתי שיש כאלה שמציגים אותנו כרוצחים, חושבים שאנחנו באים להרוג בשביל הכיף שלנו. אם הייתי לוקח את זה אישית, כבר הייתי באברבנאל".

     

    "כשאתה הורג מישהו זה לא עושה כלום. אין זמן לחשוב על זה", אומר נ'. "פעם אמרתי לפסיכולוג: 'למה הידיים לא רועדות לי כמו בסרטים? למה אין לי תגובות רגשיות? בסרטים הצלף בוכה ומתייסר, ואני לא. והפסיכולוג ענה: 'ככה זה בסרטים. אתה עשית את העבודה שלך. בדיוק כמו שטנקיסט פוגע בטנק אויב'. עם זאת, כשראיתי השבוע את המודעה של שוברים שתיקה (חורים של קליעי כדורים והכיתוב "אפשר גם אחרת"), רציתי להיכנס בהם. אני יודע כמה הצבא משקיע בלא להרוג אנשים. אבל לפעמים אין ברירה. כשהייתי בחברון נהרג בנימין מייסנר מאבן שהפילו עליו מגג, ואז הכניסו לפעולה צלפים, הרגו שמונה אנשים וזה נפסק. אז אולי זו הדרך גם עכשיו".

     

    יורים ולא בוכים

     

    ז', 24, הוא צלף בחטיבת צנחנים במילואים. "בפעם הראשונה, השנייה, השלישית שאת יורה על בן אדם, הלב דופק פעם מהר ופעם לאט. כל הגוף רועד מהלחץ, הידיים רועדות. זה לא קל לירות על בן אדם. אנחנו מתאמנים על מטרות, אבל פה זה בן אדם. זה שונה לגמרי. פעם קיבלתי פקודה לירות על מישהו שהתקרב לגדר ויריתי עליו ברגליים, ואחר כך המקרה לא עזב אותי. הוא היה בן 16 או 17, ראיתי את הפנים שלו ואחר כך ראיתי שפינו אותו. אני מקווה שהוא חי. הוא היה הראשון שלי. הפעם הראשונה שיריתי על בן אדם. אחר כך יצא לי לירות הרבה, ואחרי עשרה מקרים מתחילים להתרגל. או שמדחיקים או שפשוט לא חושבים על זה יותר מדי. בסופו של דבר אני אמור לעשות את העבודה שלי והוא בא לפגוע, לחבל. אתה מוצא סיבות הגיוניות לירי. שזה עניין של חיים ומוות; שאם הוא עובר אותנו הוא יהרוג משפחות. לא פתחתי את זה מול אף אחד. רק מול חברים מהבית, שמבינים אותי ומכירים אותי. לא עם החברים מהצבא. אני מניח שהם היו מסתכלים עליי מוזר".

     

    מניסיונך, מה עובר בראש לצלפים שיושבים כרגע על הגבול בעזה?

     

    "אלה דברים שמשפיעים יותר מאוחר, לא במיידי. עכשיו יש להם את המוטיבציה ואת הרצון להגן על המדינה והם עושים את זה. יש אדרנלין. הם אפילו מתרגשים ועושים דברים שהתאמנו עליהם. ואין הרבה מאוד זמן. אני מאמין שאין להם רגשות אשם".

     

    הצבא, כך מתברר, אינו מעניק לצלפים סיוע פסיכולוגי מיוחד. בכל אופן, לא יותר מאשר ללוחמים אחרים. "זה לא מענין אף אחד, הרגשות", פוסק ק'. "אתה עולה עם הנשק לעמדה, נכנס למארב יורה. לא צריך לירות? יושב בשקט, אוכל חטיפים, זהו. גם אם אתה הורג מישהו, זה נעלם. כאילו לא היה כלום. אחרי יומיים הצלף הולך לעוד מארב. אתה מתנתק מרגש בצורה מוחלטת. אתה מתרגל לירות. פשוט לירות, לשחרר כדור. כי בסוף אתה יודע שאתה עושה את הדבר הנכון. אם לא היית שם והוא היה חודר, כנראה משפחה הייתה נרצחת או משהו היה קורה לחיילים. זה מאוד פשוט".

     

    גם אצל א' לא התעסקו יותר מדי ברגשות. "אני לא זוכר שהיה חלק פסיכולוגי בהכשרה. אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן הגיעו למסקנה שהרבה חיילים נכנסו להלם קרב, והיום במילואים אני כן רואה עזרה ראשונה נפשית. לי זה אף פעם לא היה חסר. עד היום אני מורעל. כשאני קורא על החבר'ה שנמצאים עכשיו על הגבול, הכי הייתי רוצה להיות איתם, במשימה הזו. כי זה משהו לא שגרתי. זה מדליק אותי מקצועית. 40 אלף איש, לא כל חייל חווה את זה. וכצלף אני חושב שזה יכול לתרום לי בעתיד. הייתי בהפגנות של 500 איש ושל אלף איש בשטחים, אבל אף פעם לא הייתי בסיטואציה ש־40 אלף איש על הגדרות רצים אליך".

     

    מה הדבר שהכי מפחיד צלף?

     

    "צלף בצד של האויב".

     

    לפגוע לזבוב בעין

     

    שלא כמו בוגרי 8200, שנחטפים על ידי חברות היי־טק מיד עם שחרורם, בתחום הצליפה אין הרבה הצעות עבודה באזרחות. "ארגוני פשיעה לא מתקשרים אלינו", צוחק נ', "כי לא מחסלים מישהו ברובה צלפים. הרבה יותר נגיש וקל לגנוב חמרי חבלה ולהעיף את המטרה בפיצוץ מכונית. מה גם שיש היום בישראל רק מאתיים איש שמחזיקים ברישיון לרובה צלפים, והרובה יסגיר אותם. יש לו מספר ומישהו חתום עליו".

     

    ק': "אם אתה מתגייס ליחידה ביטחונית, צבא, משטרה, זה נותן לך כמה נקודות. אזרח רגיל, אין לו מה לעשות עם זה וחבל, כי צלף זה מקצוע. כשאתה אומר מה עשית בצבא אומרים לך: 'צלף? וואו!' מתלהבים מזה שאתה יכול להרוג. לא מבינים שמארב יכול להיות שבוע שלם בלי לעשות שום דבר, ורק להיות בשטח. חושבים שאתה שוכב ומכוון על אנשים. זה לא עובד בדיוק ככה. עשינו מארבים מתגלגלים בעזה. זה אומר שבמשך חודש או חודשיים מוציאים מארבים לנקודות שונות בשטח, כל מארב נמשך כמה ימים, וכל הזמן הזה מחכים שמישהו יבוא ויניח את המטען".

     

    איך באמת מחזיקים מעמד?

     

    "יש שק משען שאתה נשען עליו. במארבים לא תמיד אתה שוכב, אבל יכול להגיע מצב שאתה צריך לעלות לעמדה וזה מתעכב ואתה שוכב בכוונת עד שאומרים. איך שומרים על ערנות? צריך להיות חזק ולא להירדם. אין מצב שאתה עוצם עיניים והוא יגיע ונעלם".

     

    נ': "השיא שלי היה שחיכיתי למישהו בלי לזוז 14 שעות. אם צריך להשתין, עושים במכנסיים. כדי לייצב את הנשק אני לוקח איתי 'אוזני ארנבת'. מין חתיכת עור שמלאה בחול. אחרים לוקחים גרב מגולגלת שמלאה באורז כדי לייצב את הנשק, שלא יהיה צריך להחזיק אותו באוויר".

     

    הם אוהבים לצפות בסרטי קולנוע על צלפים, אבל לא מתייחסים אליהם ברצינות. "בסרטים את רואה אדם שלא ירה מעולם לוקח רובה שפגש לפני רגע, לא מאפס אותו, יורה מאלף מטר ופוגע לזבוב בעין", אומר נ'. "לכן רוב סרטי הצלפים הם בשבילנו קומדיות. הכניסו אלמנטים שלא קשורים למציאות כדי שהצופים יתלהבו, ולנו זה נראה מגוחך".

     

    מה, למשל, עם סרטים ששיחזרו את רצח קנדי?

     

    "זה שהרג את קנדי היה צלף טוב שעבר קורס צלפים במארינס. הוא ירה מהר ופגע שניים מתוך שלושה במטרה שנעה. זה היה חתיכת ירי מעולה ועוד על מטרה בתנועה, עם רובה ישן. יגאל עמיר, אגב, היה חייל שלי תקופה קצרה במילואים, ואחרי הרצח התקשרו אליי עיתונאים ושאלו עליו. יגאל עמיר לא היה צלף. בשביל לפגוע לאדם בגב מטווח של מטר לא צריך להיות מומחה גדול".

     


    פרסום ראשון: 17.05.18 , 16:51