ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, כפרה
מיד עם זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון, עלה הצוות המנצח אל הפודיום. חתן המסיבה האמיתי, יוצר השיר דורון מדלי, לא התאפק וצהל מול המצלמות: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה!" מורשת רבין, עכשיו עם חוטיני בבריכה. התודעה ההיסטורית לא עצרה שם. בראיון הניצחון החל מדלי קורא מיצירתו הקודמת, התנ"ך. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", זעק, "ויאמר אלוהים יהי אור – ויהי אור! אמרנו שאנחנו זוכים באירוויזיון – אז אנחנו זוכים באירוויזיון! אנחנו מחליטים על החיים שלנו! ישראל! שנה שלמה של חגיגות – מתחילים עכשיו!"
מדלי לא היה על איזה חומר מעורר. להפך, האיש הזה צריך קוק כדי להוריד את האופוריה הטבעית. מדלי הוא מודל החיקוי של הישראלי המצליחן, מין משה קלוגהפט־אסף גרניט־רני רהב, האליטה החדשה של גברים מאוהבים בעצמם, ומאוד אגרסיביים. נדחף אל הפריים ואל במת התחרות עם הסמארטפון שלו שמתעד, כי כידוע, אלוהים רואה הכל. והוא רואה: למשל סלבדור סובראל, זוכה השנה שעברה מפורטוגל, שהעז להגיד שהוא לא מת על הטראש־פופ של נטע. "שלא יתפלא שיש לו בעיות לב קשות", חרץ מדלי את גורלו.
אני מאריך בתיאורים האלה ובעצם רק ממעיט. הרי זה מה שהעסיק את עולמנו השבוע, וכמובטח גם בהמשך השנה. "הם המשיכו לפמפם לי בראש שאנחנו זוכים, כי מחשבה יוצרת מציאות", אמרה בהתרגשות נטע ברזילי, בחורה מוכשרת וסימפטית להפליא וקצת מעופפת - כי כאלה הם האמנים. כשמאחוריה או בעצם על חשבונה אינספור גוזרי קופון, האחד "הינדס את השיר", השני "אילץ אותה לבצע", ושיחת הטלפון עם הגוזר הראשי, נתניהו, ואתה כבר שומע מקילומטרים את הוויץ שלו, "יש לי שתי מילים: כפרה עלייך". בחיי, האיש מדבר אל נתיניו כמו למטומטמים, ואיך בכלל ביבי ומירי חוגגים על התאגיד, שהם כל כך רצו להרוג, ומה פתאום אירוויזיון בעיר שנסגרת בשבת ורוצחת במצעד הגאווה, ומיליון פרשנויות וטורים ממחולל הפוליטיקלי־קורקט האוטומטי, שהמילים "העצמה", "קבלת השונה" ו"שמנופוביה" יככבו בהן. שנה שלמה של העצמה, שנה שלמה של חגיגות – מתחילים עכשיו.
אז איתן הבר, המודיעה־בתדהמה ההוא, כנראה לא הגיע לכיכר בקוקיות. רבים אחרים כן. ובצדק, צעירים חיים על יוטיובים ישנים ומתים לשחזר את רגע הקפיצה לבריכה ש־ל־ה־ם. ולמה לא לשמוח, מוכרחים להיות שמח, זה משתלב בקרנבל השבועי מסביב, בין התרסת דגלי יום ירושלים שנתקעים בעין של הרובע המוסלמי, לבין הרוח המשיחית־אוונגליסטית המנשבת על פתיחת השגרירות האמריקאית. כל זה - ומנגד הדיווחים המנג'סים, הכמעט מיותרים, על מה שקורה בעזה.
מי שהאשים את נטע בהמשך קיום החגיגות חוטא עבורה אישית, וחשוב מכך - פשוט לא מבין איפה אנחנו חיים. 62 הרוגים וכ־2,400 פצועים ביום, "מספרים מבהילים ומזעזעים" בשיח הישן, כבר לא מבהילים ולא מזעזעים היום. אתם פטורים גם מחובת הצקצוק. עזה מבחינתנו היא אפילו לא "האחר" – עזה היא פשוט לא. נקודה. רק שמועה על אסון מעבר להרי החושך, ואיזה מסכנים הפריפריאליים האלה, שלא רק נתקעו בפריפריה, הם גם חוטפים.
ישראל - קיר, קיר - ישראל
רצועת עזה היא בית כלא לשני מיליון איש. ומתאים לנו מאוד שהכלא נשלט על ידי סוהריו, הפושעים האמיתיים. המשך שלטון חמאס חופף את האינטרסים הישראליים. משטר אימים טרוריסטי, פונדמנטליסטי, רע בתכלית, שמטפח אלימות ומעודד ייאוש ומוות. ככזה, המשך קיומו הוא ה"אין פרטנר" הגורף, פתרון הקסם שהימין שואף לו: הפרד ומשול בין הרצועה לגדה, למחוק את הרעיון של מדינה פלסטינית, לקיים את מדינת הרווחה בהתנחלויות, ולנהל את הסכסוך לנצח. כמו הפטנט ההוא, "סוכה לנצח". גם בשבועות.
ומטופש לבוא, לפחות עכשיו, בטענה עקרונית נגד צה"ל. רק חסר אחריות ימהר בביקורת בטרם בירור העובדות. ועל פניו, צה"ל עשה את הנדרש בהגנה על הגבול, פשוטו כמשמעו. קווים אדומים של איש שמאל הם לא רק התנגדות לאפליה או שמירה על גבולותינו המוסריים. הם גם שמירה על הגבול ממש, קודם כל קו הגבול, זה שאנחנו מעוניינים לכונן עם מדינת פלסטין. ולא לשכוח: הדבר היחיד שעובד עבורנו במזרח התיכון, הוא הסכם שלום מול מדינה עצמאית.
אז ככה זה נראה כשאנחנו מתמודדים צבאית בצורה נאותה. עשרות הרוגים ואלפי פצועים ביום אחד. אלוהים ישמור מה יקרה אם היד תמעד על ההדק. או אם לחלופין, חלילה, הגדר תיפרץ, כי צריך רק פעם אחת קטנה עבור אסון ענק, בתרחישים שלא נעים לפרט. כי הנחשול רק בדרך. מצב התושבים־אסירים בכלא עזה רק מחמיר. אסון הומניטרי ממדרגה ראשונה. עד 2020 הרצועה לא תהיה ראויה יותר למגורים ולמחיה, אם למה שקורה כרגע ניתן לקרוא חיים. שני מיליון איש בלי מים נקיים, בלי מקורות אנרגיה, שכר יומי ממוצע של 60 שקל וזה עוד למי שעובד, כי כמחצית מהצעירים מובטלים, ומחצית מהאוכלוסייה רעבה, ואין שירותי בריאות בסיסיים, חנוקים בלי יכולת תנועה, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. ממש חממה אידילית לפריחת תרבות מוות רצחנית.
האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא לעצור את המשך האסון שנקרא עזה. לא כי אנחנו כאלה רחמנים וליבנו חומל על עניי עירם. אל תצחיקו. רק מסיבות אנוכיות. כמו כאב שיניים מוזנח, סליחה על הדימוי, הכאב יתעורר שוב ושוב, בכל פעם יותר חזק, וחשבון שרק יאמיר. מי שמצפה שתושבי עזה עצמם יתקוממו - כמעט האשמת הקורבן - משחק רולטה על הראש של תושבי הדרום. כי העזתים נאבקים במלחמת הישרדות יומיומית על לחם צר ומים לחץ. והלחץ יתפרץ לכיוון אחד בלבד. אז לא, עזה לא תלך לשום מקום. הרי שלחנו אותם מזמן, "תלכו לעזה", והנה, זה מה שקרה. הגענו אל הקיר. תכירו: ישראל – קיר, קיר – ישראל. אפשר להמשיך לחבוט בו את ראשיהם, חמאס רק ישמח, רק שמהר מאוד זה יהיה גם הראש שלנו.
כשם שמדינה מחויבת להגן על ביטחון אזרחיה, היא גם צריכה לנקוט אמצעים מיידיים לסיוע עבור מוכי אסון. אבל זו רק טקטיקה. כמעצמה אזורית, ישראל חייבת, זה ממש בנפשנו־אנו, לחתור לפתרון, כלשהו, במקום שב ואל תעשה. יוזמה שאולי תערער את שלטון חמאס, שבה יהיו מעורבות גם המדינות המתונות (תודה לאל על מצרים), הקהילה הבינלאומית, ובסופו של דבר, ואין דרך לעקוף את זה: הצעת פתרון כולל לבעיה הפלסטינית.
או שאפשר להמשיך להכחיש את המציאות, לפמפם לנו בראש שאנחנו רק זוכים, כי "מחשבה יוצרת מציאות". ובינתיים, ליהנות מהחיים. ישראל! שנה שלמה של חגיגות – מתחילים עכשיו!
לפנייה לכתב/ת 
