שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חנן וברוך ממן, השבוע. "שנינו רצים עם יד שמאל מתנדנדת"
    המוסף לשבת • 17.05.2018
    חנן: "תמיד הייתי גאה שמשווים אותי לאבא שלי. היום כולם רואים שאני שחקן יותר טוב ממנו". ברוך: "מקובל עליי"
    בגיל 28, עם אליפות ראשונה, תואר "כדורגלן העונה" ומקום בנבחרת ישראל, חנן ממן משתחרר מהצל שליווה אותו בתור הבן של ברוך ממן, כוכב העבר של מכבי חיפה | בראיון משותף הם מספרים על הדמיון והשוני ביניהם במרכז המגרש, ההתמודדות המשפחתית עם מחלת הסרטן של האחות, והמעבר הדרמטי של חנן מהפועל חיפה, קבוצת נעוריו, לאלופה בבאר–שבע בעידודו של אבא: "אמרתי לו, אל תעשה חשבון, אנשים מחליפים ביןיס להוט בשביל 20 שקל"
    ליאור בן-עמי

    חנן ממן, אולי השם הכי חם בכדורגל הישראלי, זכה עם הפועל באר־שבע באליפות הראשונה בקריירה שלו. זה חלום שקורה למעטים. וזה טרי, קרה רק בשבוע שעבר. אצל ממן זה גם בא עם תואר "כדורגלן העונה".

     

    רק מה, הוא לא לגמרי נראה מתלהב. "אני עדיין לא מפנים", הוא אומר בפנים חתומות, ידיו שלובות והוא נשען לאחור, "גם כשהובלנו בשמונה נקודות והאליפות נראתה סגורה, המשכתי לחכות. אמרתי, רגע, שלא תהיה פה סנסציה בדרך. עכשיו אני יכול להתחיל לעכל".

     

    למען האמת, יש לממן הרבה מה לעכל מהעונה הזו. לא רק את הדומיננטיות על המגרש והמספרים המרשימים (13 שערים ו־8 בישולים בסך הכל), אלא גם את העובדה שבחודש ינואר החליף קבוצה, שמע מהיציעים גם קללות וגם קריאות עידוד, כשברקע חווה מקרוב את התמודדותה האמיצה של אחותו הגדולה עם סרטן.

     

    ליד חנן, במרפסת הבית ביקנעם, יושב אבא ברוך, שם גדול בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, מהנדס במרכז המגרש של מכבי חיפה, אי שם בשנות ה־80. לו אין שום קושי להפליג בסיפורים על האליפויות שזכה בהן. "היו שתיים", הוא משחזר, "ב־84' הייתה הראשונה אי פעם של מכבי חיפה עם שלמה שרף. זה היה טירוף. חיפה השתגעה. מסעדות, פאבים. איפה שלא הלכנו, הכל בחינם. זה לא להאמין, היה שבוע שלם של שיגעון בעיר. אני לא אשכח, אחד האוהדים בא אליי מאחורה באמצע הרחוב, הרים אותי והתחיל לרוץ כשאני עליו. כמעט התנגש בנו אוטובוס, הוא בלם ברגע האחרון. רק מי שעבר את זה יכול להבין".

     

    צילום: עוז מועלם
    צילום: עוז מועלם

     

     

    תשמע ברוך, אתה מספר את זה כל כך יפה, וחנן מאופק, כאילו כל יומיים הוא זוכה באליפות.

     

    "אני לא מעכל", חוזר הבן, "גם מה אני צריך לעשות כדי להראות שאני מאושר? איך מתנהגים?"

     

    לברוך ממן, בן 62, קרתה תקלה. דווקא לו, השחקן עם החיבה לכִדרורים ועם הפה הגדול, שנהג להרגיז מעת לעת מאמנים והנהלות, נולד ילד טוב. מנומס, צנוע, כזה שסופר את כולם, וגם במגרש לא נוגע בכדור יותר ממה שצריך, או לפחות לא כמו שהאבא היה רוצה.

     

    "יש מעט מאוד אנשים שרוצים לפגוע בי", אומר חנן. אבא שלו, לעומת זאת, מודה שהשאיר נפגעים לאורך הדרך. אפילו מתגאה בזה. "הייתי מתעלל בשוערים אצלנו באימונים, גם כדי להמריץ. הייתי מקפיץ כדור, בועט לו מפה וצוחק לו משם, זורק מילה. לפעמים זה עזר, לפעמים זה עזר לקבל בוקס".

     

    חנן במדי הפועל חיפה מול קורהוט מבאר־שבע, לפני שהחליף צד. "אני עכשיו בשיא שלי"
    חנן במדי הפועל חיפה מול קורהוט מבאר־שבע, לפני שהחליף צד. "אני עכשיו בשיא שלי"

     

     

    וכשאתה רואה את חנן משחק, מה אתה מזהה בו שהוא שלך?

     

    "חוכמת משחק. בשאר הדברים אנחנו לא... שנינו מנהיגים. אני כריזמטי וקשוח, הוא מנהיג שקט, וטוב שכך. הוא מבקיע שערים, אני יותר בישלתי. משחק הראש שלו יותר טוב משלי. הבעיטה שלו בימין יותר טובה משלי, השמאל שלי יותר טובה. אבל אני לקחתי יותר אליפויות".

     

    חנן: "בינתיים".

     

    יש דמיון ביניכם, נגיד בהליכה על המגרש?

     

    ברוך במדי מכבי חיפה. "איימתי לפרק את הנבחרת"
    ברוך במדי מכבי חיפה. "איימתי לפרק את הנבחרת"

     

     

    חנן: "יש לנו קיפול דומה כזה עם היד".

     

    ברוך: "שנינו רצים עם יד שמאל ככה מתנדנדת. וגם האצבעות של הרגליים".

     

    מה איתן?

     

    חנן: "בוא נגיד שאנחנו משתדלים ללכת עם כפכפים".

     

    חנן ממן ואביו ברוך | צילום: אלעד גרשגורן
    חנן ממן ואביו ברוך | צילום: אלעד גרשגורן

     

     

     

    הקפצות בין הדמעות

     

    חנן ממן, בן 28, נולד קצת אחרי שאביו פרש מכדורגל. האב רצה בן, אבל באה בת, ואז עוד בת ועוד אחת. בכל הפעמים האלה נשאר מחוץ לחדר הלידה. רק כשהרופאים הצביעו על סימנים לבן, הסכים להיכנס. "כשחנן נולד הייתי בטירוף", הוא מספר, "אחר כך ירדתי למטה. האישה בקבלה שאלה אותי, 'איך קוראים לה?' אמרתי, 'מה? מהר תרשמי בן. שלא יהיו פה טעויות'".

     

    בנוסף לקרוהן, נאבקה אורית גם במחלת הסרטן. "חשבתי שאני הולכת למות"
    בנוסף לקרוהן, נאבקה אורית גם במחלת הסרטן. "חשבתי שאני הולכת למות"

     

     

    "אתה יכול להגיד שבכית", מעירה אשתו דליה, שמקשיבה מהצד. "בכיתי, נו אז מה, בכיתי מאושר. סוף־סוף יעמוד איתי מישהו ונשתין ביחד. גם לחנן בטח ירדו דמעות בלידה שלו", אומר ברוך.

     

    "לא בכיתי", מגיב חנן, שחגג בת ראשונה רק לפני שלושה שבועות, "התרגשתי מאוד".

     

    הילד חנן לא הספיק ממש לראות את אביו משחק. בעצם רק פעם, בטורניר של ותיקים. "היה פנדל מכריע, ואבא הבקיע", הוא נזכר, "ואני מתרגש ובוכה עם דמעות. בשבילי זה היה משהו מטורף".

     

    על ימיו הגדולים של אביו למד מקלטות או מסיפורים. "גם היום אנשים תופסים אותי. מאמן הכושר של באר־שבע, דרור שמשון, אומר לי, 'היו לי פוסטרים של אבא שלך'. אוהדים של בית"ר, באר־שבע, מכבי והפועל חיפה, אנשים זוכרים".

     

    ברוך: "לכולם הזקתי. ספורטיבית".

     

    חנן: "היה משחק נגד בית"ר ירושלים, בגשם מטורף, שהוא נתן גול מהקרן. עד היום מספרים לי על זה".

     

    ברוך: "זה היה ליוסי מזרחי".

     

    אני שואל את חנן על הצל של האבא. "תמיד אמרתי שאני גאה שמשווים אותי אליו, ושיש לי לאן לשאוף. היום אני חושב שכולם רואים שאני שחקן יותר טוב מאבא שלי".

     

    ברוך: "אני לא שמעתי ממנו את זה אף פעם. כן שמעתי שהוא אמר, 'אני לא אהיה שחקן בינוני'. זה מוצא חן בעיניי. אם הוא אומר, מקובל עליי. כבר היום אומרים, 'זה אבא של חנן', וזה מחמיא לי. אני מעריך שהוא יהיה עוד יותר טוב".

     

    בתחילת הדרך, מספר ברוך, לא היו סימנים שהילד בכיוון של כדורגל. "בגיל שנתיים היינו בבריכה בבית אורן", הוא משחזר, "ופתאום חנן ניסה להקפיץ כדור. אני וחבר שלי אמרנו לו, 'מה זה, אתה לא יודע להקפיץ?' והוא התעצבן, רצה להראות שהוא יודע. הקפיץ שלוש־ארבע, הכדור נופל. והוא מתעצבן ובוכה, אבל לא מפסיק לנסות. אני חושב ששם זה התחיל להיתפס. הבנתי שהוא עקשן ולומד מהר. כשהוא היה בן שמונה הבאתי אותו להפועל חיפה. המגרש היה ליד הבית. הוא היה שם מלך השערים. ואז מכבי חיפה אמרו לי, 'אתה מכבי, תביא אותו אלינו'".

     

    במכבי חיפה זה לא הסתדר. "פיזית, ההתפתחות שלי לא הייתה שווה לאחרים", אומר חנן. "לא הייתי בתוכניות שלהם. אני זוכר שחזרתי הביתה, מבואס, עם הראש למטה".

     

    "הוא היה ילד נמוך, רזה, רגליים עקומות, לא מספיק טוב", מחדד ברוך, "ולא הייתה להם סבלנות אליו. אמרתי להם, 'חבר'ה, הוא טכני ומבקיע שערים?' אמרו כן. אמרתי, 'חכו, הוא יגדל'. אמרו לא. אז העברתי אותו להפועל חיפה, בדיוק אימנתי שם".

     

    נפגעת.

     

    "כן, אבל אני מתאר לעצמי שיש הרבה אבות שנפגעים כשמראים לילדים שלהם את הדרך החוצה".

     

    אתה לא עוד אבא, אתה הסמל של מכבי חיפה. ומה ביקשת, סבלנות.

     

    "לא הייתה סבלנות, מכל מיני סיבות. התאכזבתי, ועוד איך התאכזבתי. מכבי חיפה זה הבית שלנו".

     

    הילד נמוך הקומה שמכבי לא רצתה טיפס ל־1.80 מטר, חצי ראש מעל אבא שלו. כשהיה בגיל נוער, ברוך הרים טלפון לזאב זלצר, מאמן נבחרת הנוער של ישראל דאז. "הוא ראה אותו אימון אחד בווינגייט, ואמר לי, 'אני רוצה שהוא ייסע איתי לטורניר בחו"ל".

     

    חנן: "עומר דמארי נפצע, לא הייתי אמור לנסוע".

     

    ברוך: "היית נוסע בלי זה. מה שחנן לא מספר זה שאחרי האימון הראשון הוא כל כך התרגש, אמר לי, 'אבא, תראה איזה שחקנים גדולים. אמרתי לו, אל תתרגש, הם אותם שחקנים, רק גרים בתל־אביב'".

     

    ב־2008 החל לשחק במקביל בנוער ובבוגרים של הפועל חיפה, אז בליגה השנייה, והבקיע שבעה שערים בשתי המסגרות.

     

     

    "תודה וגוד לאק"

     

     

    אחרי ארבע עונות רצופות בחיפה, החל לנדוד: שנה בהפועל תל־אביב, שנה בבוורן הבלגית, שנה בבית"ר ירושלים ואז שוב שנתיים וחצי בהפועל חיפה. למעט בלגיה, בכל מקום היה דומיננטי והבקיע, אבל לא התפוצץ.

     

    ואז הגיעה העונה הנוכחית: להפועל חיפה המדשדשת קרה הפלא שקורה לקבוצות קטנות אחת לחצי דור. היא התחברה, פתחה מבערים ומצאה עצמה נאבקת על הקצפת מול העשירות של הכדורגל הישראלי. לממן הקפטן היה חלק משמעותי בדהירה הזו, כולל חמישה שערים ושישה בישולים, אבל דווקא בנקודה הזו התגלה שהוא מנהל מו"מ על מעבר עתידי להפועל באר־שבע. התוצאה הייתה גל עכור של כעסים סביבו ששטף אותו מיד, גם בלי שתיכנן זאת, לזרועות האלופה מהנגב.

     

    "זה לא היה מעבר פשוט", חנן מודה, "בתחילת השנה הרגשנו שהפועל חיפה הולכת לעשות משהו שיזכרו. זה היה חשוב לי כקפטן, כאחד שיודע שלחיפה לא היו שנים טובות. מצד שני, תמיד רציתי לעבור לבאר־שבע. לא הייתי בטוח שזו ההחלטה הנכונה לעבור מיד. זה היה או לעבור עכשיו או להישאר בחיפה ולהתמודד עם קריאות בוז, ושאולי בכלל לא אשחק. באיזשהו שלב בחיפה השלימו עם המעבר שלי. החלטתי לנסוע לבאר־שבע ולסגור עכשיו את הסיפור".

     

    ברוך: "בוא נקרא לילד בשמו, אני דחפתי אותו. אמרתי לו, 'אתה מפסיד פה כסף, תפסיד. אתה תחזיר בבאר־שבע. אתה לא יכול שקהל יתייחס אליך ככה'. אמרתי לו, 'לך, אל תעשה לאף אחד חשבון'. היום אנשים מחליפים בין יס להוט בשביל 20 שקל, אז בשביל מאות אלפים לא תעבור? כדי שהוא יעבור ויתרנו על כספים שהפועל חיפה היו צריכים לשלם, 150 אלף שקל".

     

    ברוך, אתה העברת חיים שלמים במכבי חיפה. המהלך של חנן היה יכול לקרות בזמנך?

     

    "לא. פחדת אז מהקהל שיהרוג אותך. אני אחרי האליפות עם חיפה ניסיתי לעבור להפועל תל־אביב, אבל לא נתנו לי. היום יש ועדה למעמד השחקן, בוררות. אז, כדי לעבור היית צריך להביא בורר מהעולם התחתון. היו כמה שזה היה עוזר, הרוב לא".

     

    את אוהדי הפועל חיפה הסיפור הזה הטריף. קריאות גנאי, שריקות. השבוע, למשל, כשחנן עלה לשחק נגד הפועל חיפה כמה דקות לסיום, הוא התקבל בבוז צורם. על טקס מכובד ופרחים אין מה לדבר.

     

    הבנת את האוהדים האלה?

     

    "אני יכול להבין אותם באיזשהו מקום. חשבתי שגם הקהל יבין אותי, כי אף פעם לא הסתרתי את השאיפה לעבור לקבוצה גדולה. יצא השנה שהפועל חיפה רצה בצמרת מול באר־שבע, אז נהיה עליהום. אבא דיבר על כסף, אבל זה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו. ראיתי הזדמנות לבוא לידי ביטוי בקבוצה גדולה. הרצון לזכות בתואר היה המניע שלי".

     

    ברוך: "הרגשתי שלחנן כואב שכאילו הפכו אותו לבוגד או משהו. הלו, קצת פרופורציות. אבל אנחנו לא כועסים, סולחים לכולם".

     

    חנן, לפני שעברת, אוהדי חיפה אמרו לך, 'תוריד את החולצה האדומה, אתה לא ראוי ללבוש אותה'. שמעת את זה?

     

    "שמעתי. אני שומע הרבה דברים, זה לא מעניין אותי".

     

    כשעזבת פורסם שהבעלים של חיפה, יואב כץ, אמר לך, 'תודה וגוד לאק'. ככה נפרדים?

     

    "יואב כאב את העזיבה שלי. הוא אוהב אותי כאדם וכשחקן. אני חושב שזה בא מאהבה".

     

    המאמן ניר קלינגר אמר אחרי הזכייה בגביע, שחיפה התחזקה אחרי שעזבת. הפריע לך?

     

    "לא. בסוף, ניר עשה מה שהוא חושב שטוב לקבוצה. הוא הרגיש שהאוהדים נגדי וזה יכול להפריע, והוא הביא במקומי את גילי ורמוט. זה הוכיח את עצמו. אנחנו בקשר טוב. ניר שלח לי הודעת מברוק על האליפות וגם אני שלחתי לו, על הזכייה הגביע".

     

    טיימינג של אלופים

     

    המעבר לבאר־שבע, קבוצה עם סגל רחב ונוצץ שאפשר ללכת בתוכו לאיבוד, היה הימור. אבל הטיימינג, באופן אירוני, היה מעולה. ממן הגיע בתקופה שבה כמה משחקני המפתח הישראלים נעדרו בגלל פציעות והשעיות, וחלק מהזרים נשלחו מהמגרש אל הספסל. יומיים אחרי שהצטרף, כבר זכה לשחק. מהר מאוד הפך לחלק מרכזי מהסיפור של באר־שבע.

     

    "מזל זה מרכיב חשוב בחיי כדורגלן", הוא מסכים, "עזבתי קבוצה שהייתי בה קפטן ובאנקר בהרכב, לקבוצה עם כוכבים ואגו. בתוכי ידעתי שאני מתאים. הייתי רק צריך להוכיח שאני עשוי מהחומר של קבוצה גדולה".

     

    חששת לאכזב?

     

    "היה לחץ והיה חשש. אם אני עוזב קבוצה שרצה לטובת קבוצה אחרת כדי לקחת תואר, ובסוף לא עשיתי את זה, אז בשביל מה המעבר הזה?"

     

    החלפת מאמנים, מקלינגר עברת לברק בכר. תשווה ביניהם.

     

    "לא נכון להיכנס להשוואות. משניהם למדתי המון, כל אחד ייחודי בדרך שלו. החוזק של ברק בשקט שלו. הוא קילר שקט כזה. והוא שומר על דיסטנס, משהו שהוא מאוד חשוב לכדורגלן הישראלי. השחקן הישראלי לפעמים מתבלבל כשדמות סמכותית משחררת. הוא נתן לי המון רוח גבית השנה".

     

    הפרשה הכי מדוברת בבאר־שבע השנה הייתה זו של שיר צדק, הבלם שהסתבך בשערורייה של שימוש בחומר אסור והושעה לשמונה חודשים, תוך שהקבוצה סופגת ביקורת קשה. צדק כבר סיפר על המשבר שחווה, לא רק בעצם ההיעדרות מהמגרשים, אלא גם ובעיקר בצד המנטלי: "אתה מבין שזו פציעה. לא בגוף, בנפש". ממן, שהגיע אל תוך הסיטואציה הזו, טוען שהיא לא השפיעה על השחקנים לרעה. "באר־שבע עברה אין־ספור פרשיות השנה. זה אף פעם לא חילחל לחדר ההלבשה. אלונה ברקת (הבעלים) לא נתנה לזה להיכנס, וברק לא שידר את זה בשפת גוף. העבודה הייתה כרגיל".

     

    זו חתיכת פרשה, לא עוד אחת.

     

    "מבחינת השחקנים, לא התעסקנו בזה יותר מדי. מי שהיה צריך להתמודד, התמודד. מי שהיה צריך להפיק לקחים, הפיק. כן חיכינו ששיר יחזור להתאמן, ושיסיים עם זה. אנחנו ניהנה ממנו בעונה הבאה".

     

    העונה של ממן הפכה להתפוצצות. 13 שערים (בחיפה ובבאר־שבע), חלקם ברגעים קריטיים, אליפות שלישית ברציפות לבאר־שבע, ותואר כדורגלן העונה מטעם מינהלת הליגה. "זה משהו שבחיים לא האמנתי שיקרה השנה, משהו שאתה חולם עליו בתור ילד", הוא אומר על הבחירה בו, "גם לא רדפתי אחרי זה, זה פשוט בא. זה הבונוס שלי. הדובדבן שבקצפת לשנה המטורפת שעברה עליי".

     

    מתי הבנת שהאליפות שלכם?

     

    "כשניצחנו 0:1 את מכבי תל־אביב בעשרה שחקנים, ידעתי שאין סיכוי שנאבד את זה. האליפות הזו הגיעה מבחינתי בגיל מאוחר יחסית, כל כך חיכיתי לרגע הזה".

     

    מי שרוצה, יכול לחשב לחנן הישג נוסף השנה: גביע המדינה שבו זכתה הפועל חיפה, ולשקלל את זה לסוג של דאבל.

     

    אתה מרגיש שותף להישג של חיפה?

     

    חנן: "לא".

     

    ברוך זע באי־נוחות. "אני מרגיש", הוא קוטע אותו, "למה אתה לא מרגיש?"

     

    חנן: "אמנם כבשתי בסיבוב הראשון אבל הם עברו כל כך הרבה מאז. זה נטו שלהם. שמחתי בשבילם, לראות אותם קופצים ושמחים".

     

    "אתה מבין את הצניעות", ברוך שוב קוטע אותו. "הוא הבקיע שער ובישל שער בגביע. מה, אפשר למחוק את זה? אני לא רוצה להתעסק ב'אם', אבל אם הוא לא היה, ואם הוא לא היה מבקיע, אז אולי הם לא היו מגיעים".

     

    חנן, מה לגבי אירופה. הניסיון בבלגיה כיבה לך את החלום?

     

    "אני אף פעם לא פוסל, אבל פחות חושב בכיוון. אני חושב איך משיגים עוד תארים בשנה הבאה ואיך מגיעים לליגת האלופות. המטרה היא להיות בבאר־שבע לטווח רחוק, חד וחלק. חתמתי לארבע שנים".

     

    טל בנין השווה אותך לזהבי.

     

    "זה החמיא לי. אם משווים אותי אליו, אז אני נמצא במקום טוב. אבל זהבי יש רק אחד. אני רואה משחקים שלו בליגה הסינית, מנסה ללמוד מהתנועות שהוא עושה".

     

    ממן כבש השנה גבעה נוספת: הוא זומן לנבחרת ישראל, ושותף במשחק הידידות נגד רומניה. גם אבא שלו זומן לנבחרת רק כשהיה בן 28.

     

    יש פה איזה אלמנט של פריחה מאוחרת שעבר בירושה?

     

    "אני עכשיו בשיא שלי", עונה חנן, "אבל זה לא שבאתי משום מקום. תמיד הייתי בתודעה ושחקן לגיטימי בליגת העל. תמיד הייתי טוב ודומיננטי. השנה זה באמת התפוצץ, אם אתה רוצה לקרוא לזה ככה".

     

    ברוך: "כשאני זומנתי לנבחרת בגיל 28, די הופתעתי. שיחקתי שלושה או ארבעה משחקים, לא יותר. די ניפיתי את עצמי. היו אז אורי מלמיליאן ומשה סיני, שחקנים גדולים. חשבתי שאם אני לא נכנס במקום אחד מהם, עדיף שייקחו ילד במקומי. המאמן יוסל'ה מירמוביץ' איים להעמיד אותי לוועדת משמעת. אמרתי לו, אני אפרק לך את הנבחרת. היו שם הרבה שחקנים מחיפה".

     

    ברוך בטוח שבניגוד אליו, בנו יכול להגיע רחוק בנבחרת. "זה הזמן של חנן, דיא סבע, ערן זהבי כשיחזור - שחקני הכרעה שיכולים לנצח משחקים, אין הרבה כאלה", הוא מנתח.

     

    חנן: "אני לא מתבייש להגיד שאני רוצה להיות חלק משמעותי מהנבחרת: להתחיל קמפיין חדש, ולנסות להגיע להישגים. זה החלום. הצבתי לי שני יעדים: לקחת אליפות עם באר־שבע, ולהיות בנבחרת. גם להשתתף במשחק נגד ארגנטינה".

     

    תחליף חולצה עם מסי?

     

    "לא נראה לי, אני ביישן מדי".

     

    ברוך מסתכל על הכדורגל של היום וקשה לו למצוא קווי דמיון לתקופתו על המגרש. הוא שיחק במכבי חיפה מילדות, כמעט 20 שנה. כשהיה בן 19 הוריו החולים נפטרו תוך שבועיים, והוא נשאר עם שני אחים צעירים. הקבוצה קיימה עבורו משחק הוקרה והעבירה לו את ההכנסות. "תקופה קשה. המזל שאשתי נכנסה אז לחיי", הוא אומר.

     

    לצידו במכבי חיפה הגדולה של שנות ה־80 שיחקו כוכבים כמו זאהי ארמלי, רוני רוזנטל, משה סלקטר והשוער אבי רן ז"ל. לאורך השנים כבש כ־50 שערים, ובישל הרבה יותר. "עם חיפה של אז, היינו מנצחים כמעט כל קבוצה היום. בלי זרים. מכבי תל־אביב, באר־שבע, בית"ר ירושלים. אם מוסיפים זרים, אנחנו לוקחים כל שנה אליפות. חיפה יצרה אז המון שחקנים מהנוער, שמונה־תשעה שחקנים עלו לבוגרים, מה שלא קורה היום וכנראה גם לא יקרה".

     

    "בכלל, זו הייתה תקופה אחרת. הרמה הייתה אמנם גבוהה, אבל הייתה פחות אינטנסיביות, המגרשים היו פחות טובים, האימונים. גם כל המסביב: פיזיולוגיה, מזון, ויטמינים. אז לא היה שום כלום. איזה ויטמינים, אוכלים חריף לפני משחק".

     

    לאפות חופשי?

     

    "גם שעה לפני משחק. חלק עישנו, אפילו במחצית. אני לא".

     

    הסיפורים שלו הם בעיקר מהברדק שעשה. הוא נזכר איך שלמה שרף זרק אותו ממשחק, ואיך המאמן לפניו, ג'ק מנסל, סילק אותו ממשחק אחר. "מנסל היה מדבר שעה באנגלית, ואז העוזר שהיה מתרגם אותו היה מדבר דקה", הוא מסביר, "לא היינו מבינים כלום. היה לי ויכוח על זה עם העוזר באספת שחקנים, ומנסל רצה להוכיח שהוא לויאלי לעוזר וזרק אותי. אחר כך הוא הלך הביתה בעצמו".

     

    בשלהי הקריירה, כשסוף־סוף ניסה מועדון אחר, בני יהודה, שבר רגל במחזור השני, ועוד נגד האקסית מחיפה. אחר־כך הספיק לעשות מחנה אימונים עם הפועל חיפה ולרדת ליגה, עם הפועל טבריה.

     

    סיום קצת טרגי לקריירה?

     

    "לא סיום שהייתי בוחר. רציתי לסיים בקבוצה שלי, אבל לא התאפשר. אני לא שונא את מכבי חיפה אבל עד היום אני לא שם, אז כל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה".

     

    הכי רחוק מהבוזגלו'ס

     

    למרות הצבעוניות של ברוך, הם לא הבוזגלו'ס. כלומר, לא הדגם של בן כוכב ואבא שמנווט את הקריירה של הילד בתוך גלים סוערים שהוא עצמו יוצר. גם אם ברוך ממן היה רוצה להיכנס לנעליים של יעקב בוזגלו, חנן לא היה נותן לו. הוא לא הטיפוס שיכול להכיל אבא בלגניסט שעושה בשבילו מהומות. הוא גם לא היה מוכן שאבא שלו יהפוך לדמות נלעגת ב"בובה של לילה". "אבא שלי הוא בן אדם מכובד בעיניי", אומר חנן כשאביו לא בסביבה, "בן אדם שעבר משהו בקריירה שלו. מגיע לו הכבוד שלו".

     

    הוא באמת ילד טוב, לפעמים אפילו נוגע ללב. הוא נזכר איך כשהיה ילד, למשל, אבא שלו נתן לו "כאפות של התעוררות" כי תפס אותו ואת בן דוד שלו לוקחים כסף שלא היה שלהם כשעשו בייביסיטר. "עזוב את הכדורגל", הוא אומר, "אני חושב שהם גידלו אותי כראוי, ושאני כמו שאני בזכותם, מחונך. אם הייתי מביא תעודה לא טובה או מורה מתקשרת, לא היה אימון. ואני פחדתי, כי אני חייב להיות כדורגלן".

     

    אז אין מה לבנות עליכם לריאליטי.

     

    "גם אם יעשו עלינו תוכנית, לא ימכרו קלטת אחת", אומר ברוך. "אני גם אף פעם לא דיברתי עם מאמן".

     

    חוץ מזלצר.

     

    "זה לא לדבר. יש הורים שהולכים לריב עם כולם כדי שהילדים ישחקו. אני לא במקום הזה. כן הלכתי לאימונים כשראיתי שהוא לא משחק ובחנתי אותו מול אחרים. בעין מקצועית, עליי אי־אפשר לעבוד. ואז, אם הייתי צריך להגיד משהו, אמרתי".

     

    חנן: "אבל זה היה בגיל נוער. בבוגרים אני לא חושב".

     

    ברוך: "היה איזה מאמן בוגרים אחד שאמרתי לו את זה, אבל בצורה חיובית".

     

    חנן: "בוא נגיד שהייתי מספיק בוגר, גם בתור שחקן צעיר, לדפוק בעצמי למאמן על הדלת ולהגיד לו מה שאני חושב. עשיתי את זה בבלגיה. אחרי 11 משחקים שלא הייתי אפילו בסגל, והקבוצה לא הפסיקה להפסיד, נכנסתי למאמן ובאנגלית של שלוש יחידות ביקשתי צ'אנס. ובאמת הוא רצה לתת לי לשחק אבל פיטרו אותו".

     

    ברוך, מתי בפעם האחרונה התקשרת לחנן להעיר לו על המשחק?

     

    "לפני כמה חודשים. אמרתי לו שהוא צריך לשחק יותר לעומק, לקחת יותר אחריות, לגעת יותר בכדור. קלעי שזורק לשלוש, אם יש לו משחק רע והוא קולע אחד מעשר, במשחק הבא הוא יפסיק לזרוק לשלוש? לא! גם פה אני אומר, לך ל־16, תיכנס, תחזור על זה עוד פעם ועוד פעם".

     

    במילים אחרות, אתה אומר לו אל תספור אף אחד.

     

    "לא. תספור את כולם, אבל תספור את עצמך. אל תחשוש".

     

    חנן, אתה לא מספיק חוצפן על המגרש?

     

    "לא צריך להיות חוצפן כדי להיות גולר. החוצפה שלי לא צריכה לבוא על חשבון מישהו אחר".

     

    "בחרה לחיות ולנצח"

     

    לפני שנה הוא התחתן. אשתו בר והוא הכירו כשהיו נערים. הם למדו באותו בית ספר במעגן מיכאל. אחרי 11 שנה נפגשו שוב, באינסטגרם. "מאז שאני איתה החיים שלי בגרף של עלייה", הוא אומר ומשרטט על השולחן קו דמיוני.

     

    לפני שלושה שבועות נולדה גל, בתם הראשונה. "חוויה מטורפת", הוא משחזר, "היינו בבית חולים ביום שישי, עשר בלילה, עד תשע בבוקר. חוויתי מבפנים את הלידה. היו לי משחקים גדולים, התרגשות, אבל זה לא משהו שאפשר להשוות.

     

    "לא ישנתי כל הלילה. ובשבת היה לנו משחק נגד בני יהודה. מבית החולים נסעתי למלון שבו הייתה הקבוצה. ברק שאל אותי, 'אתה יכול לשחק עשר דקות?' אמרתי, 'אני יכול 120 דקות'. הוא היה מבסוט מהתשובה, ושיחקתי כמעט משחק שלם. כבשתי שער וחגגתי עם תנועה של עריסה. זה היה יום שהייתי כולי באופוריה, ריחפתי".

     

    לצד המאבק על המגרש, בשנתיים האחרונות מצאה עצמה משפחת ממן מתמודדת במגרש נוסף. גם שם היא ייצרה אלופה. אורית (40), אחותו הבכורה של חנן, חלתה בגיל 26 בקרוהן, מחלת מעיים דלקתית קשה. בינואר 2016 גילתה במקרה שחלתה גם בסרטן בשלפוחית השתן. "היינו חודשיים לפני טיול ענק", היא מספרת, "הלכתי לבדיקה ונשארתי לניתוח. כמו כל חולה סרטן חשבתי שאני הולכת למות".

     

    "חשבו שהסרטן הוא בגלל התרופה של הקרוהן. אז הפסקתי אותה, ונשארתי עם סרטן, וקרוהן לא מטופל. הבנתי שאני ברשות עצמי, וחיפשתי פתרונות בעולם האלטרנטיבי. לא הלכתי בדרך המקובלת, לא הסכמתי לכימותרפיה. החלטתי לשנות את החיים, שינוי תזונתי, תודעתי. שינוי של כל האמונות, המחשבות. סימנתי חלומות שאני רוצה להגשים: לראות את הבנות שלי גדלות, להיות בחתונה של חנן. כל מה שעשיתי מאותו רגע היה ליהנות, לשמוח, לתת משמעות לחיים".

     

    ביוני 2016, היא מספרת, כבר הייתה נקייה מהסרטן, אבל אז התגלה סרטן נוסף. גם ממנו החלימה. על המסע שעברה החליטה לכתוב ספר, "יומן בריאות". בימים אלה היא מגייסת כספים ב"הדסטארט" כדי להוציא אותו לאור. "לא עשיתי שום שינוי מסביב, אלא בי, באיך שאני רואה וחווה ומפרשת את המציאות. ואת זה אני רוצה להעביר הלאה".

     

    "אחותי גיבורה", אומר חנן ממן, "היא עברה שנים לא קלות, אבל החליטה שהיא מבריאה ומרפאת את עצמה. ראיתי את ההתמודדות שלה ואת מה ששידרה. היא בחרה לחיות ולנצח. הסיפור שלה זה החיים האמיתיים. הנחישות והחוזק שלה חיזקו אותי גם בכדורגל ונתנו לי כוח במגרש".

     


    פרסום ראשון: 17.05.18 , 18:16