גם כשהוא בצד השני של העולם, מרחק 5,600 קילומטרים ממולדתו לבנון, הבמאי זיאד דוויירי נמצא תחת מתקפה של פעילי ה־BDS בארצו. "קיבלתי עכשיו הודעה על כך שהתחדש הקמפיין נגדי בלבנון, זה לא נגמר", הוא אומר בזעם כבוש. הבמאי שלפני שש שנים העז לצלם בישראל את סרטו 'הפיגוע', נרדף עד היום על ידי פעילי תנועת החרם בלבנון. ב־2011 יצא בחשאי לישראל כדי להוביל את הפקת הסרט, בהשתתפות צוות מקומי, ובכיכובו של שחקנים ישראלים כמו דביר בנדק, אורי גבריאל, יבגניה דודינה, ריימונד אמסלם ואחרים. הסרט הוחרם בבתי הקולנוע במדינה ובכל העולם הערבי. עכשיו, כשהוא מקדם את סרטו החדש 'העלבון' בארצות־הברית, פעילים אנטי־ישראלים יוצאים שוב למתקפה פרועה וחסרת פשרות נגדו.

"שילמתי מחיר כבד מאוד", הוא מסביר, "חטפתי הרבה על כך שהעזתי לצלם בישראל. זה קרב אבוד, והפסדתי בו. הם ממש נגדי, ויש להם יותר כוח ממה שנדמה לנו". הכוח שבו מחזיקים פעילי ה־BDS בא לידי ביטוי בספטמבר האחרון בתקרית בשדה התעופה בביירות, לשם חזר דוויירי אחרי הצגת הבכורה של 'העלבון' בפסטיבל ונציה. הוא נעצר על ידי רשויות הביטחון מיד עם נחיתתו ושוחרר אחרי חקירה קצרה, אך דרכונו נלקח. חופש התנועה שלו הושב לו רק לאחר שעמד לדין על בגידה בפני בית דין צבאי ונמצא זכאי. הוא שוחרר בהתערבות ראש הממשלה. "אני חושב שהעבירה הכי גדולה שלי היא להראות את הישראלים מתוך גישה של הבנה", הסביר. "הציפייה היא שסרט מהאיזור שלנו בהכרח יכפיש את ישראל ולא עשיתי זאת".

צחוק הגורל: 'העלבון' ייצג את לבנון במרוץ לאוסקר הזר (אך הפסיד את הפסלון). הוא זוכה להצלחה גדולה בפסטיבלים באירופה, אבל לא מוקרן במדינות ערב, ונפלט מתוכנית פסטיבל הסרטים ברמאללה.

× × ×

עלילת 'העלבון' מתרחשת בביירות. עימות מקרי מתודלק טסטוסטרון בין אזרח לבנוני נוצרי לפליט פלסטיני מסלים והופך מעניין פרטי למאבק לאומי בראש סדר היום הציבורי. כשטוני הנוצרי ויאסר הפלסטיני מטיחים עלבונות אחד בשני, ונוהגים אחד בשני בחשדנות הנטועה בדעות הקדומות שלהם, צצה תחושה מוכרת, מוכרת מדי, מן החוויה הישראלית.

דוויירי מדווח כי הקרנה של 'העלבון' שהתקיימה בואיאדוליד שבספרד עוררה הדים כשברקע הקרע בין מדריד וברצלונה, "הדברים הללו קורים בכל החברות האנושיות שלא קידמו הידברות. מאז מלחמת האזרחים בלבנון לא היה אצלנו ניסיון אמיתי לפיוס לאומי. אמנם המלחמה הפסיקה, אבל המתיחות נשארה. קשה לאנשים להכיר בכך שאף אחד לא יכול לתבוע בלעדיות על הסבל. הפלסטינים טוענים שוב ושוב שהם היחידים שסובלים, ובאותה מידה גם היהודים לא מפסיקים להתקרבן, וכך הצוענים או הארמנים. כל אדם חושב שהטרגדיה שלו גדולה משל האחרים, אבל זו טעות. אף אחד לא חייב לך שום דבר בגלל שהעם שלך סבל. זה מסר מרכזי בסרט, וזה ממש לא רק עניין לבנוני".

"גם הפלסטינים ביצעו טבח", הסביר. "סברה ושתילה הוא לא אם כל מעשי הטבח. הפלסטינים פשעו והרבה, אף אחד לא מעז לדבר על זה כי תמיד עליך לגלות אמפתיה כלפיהם. בסרט הזה השתמשתי בתמונות של טבח שביצעו פלסטינים בלבנונים נוצרים. אלו חומרי ארכיון אמינים כמו כל תיעוד של סברה ושתילה או על אושוויץ או טרבלינקה".

אחת ההפתעות הגדולות בסרט, בוודאי עבור צופים ישראלים, היא נוכחות שמו של אריאל שרון בדיאלוגים. למעשה, העלבון שב'העלבון' הוא משפט שאומר טוני ליאסר: "הלוואי ואריאל שרון היה מחסל את כולכם". מדובר בתזכורת כואבת לטבח הפלנגות הנוצריות בפליטים הפלסטינים ממחנות סברה ושתילה ב־1982, וכן תקריות אחרות שבהן היו מעורבים צה"ל וצד"ל בהובלת שר הביטחון הישראלי דאז שרון. דוויירי מגלה כי בשלב גיבוש התסריט קדמו לעלבון גרסאות אחרות, מכלילות יותר.

"בהתחלה נכתב בתסריט 'הלוואי והיהודים היו מחסלים את כולכם', אבל אז חשבנו לעצמנו שזה לא נכון להגיד, הרי יש מיליוני יהודים. אמנם רוב הלבנונים לא ממש מבחינים בהבדל בין היהודים לישראלים, אבל בשנים האחרונות יש הקפדה על הצורך להפריד בין אלה לבין אלה. כיום היהדות היא דת שזוכה להכרה בלבנון, שבאופן מוצהר עוינת רק את הציונים.

"לכן חשבנו על האפשרות שהעלבון יהיה 'הלוואי והישראלים היו מחסלים את כולכם', אבל גם זה היה מכליל מדי", אומר הבמאי, "ואז מצאנו את הפתרון בדמות אריאל שרון. עבור ערבים, לבנונים וגם פלסטינים, השם הזה נוגע בעצבים חשופים. הוא כל כך שנוא. אם אתה אומר למישהו 'הלוואי שאריאל שרון היה מחסל את כולכם', זה כואב יותר מאשר להתייחס ליהודים או לישראלים כמכלול. כשמצביעים על אדם אחד זה כמו להגיד ליהודים ש'הלוואי והיטלר או יוזף גבלס היו משמידים אתכם'. כשנותנים שם ופנים לעוולות, זה מכאיב יותר. אריאל שרון נחרת בראשם של האנשים. אתה מזכיר את שמו וכולם מגיבים אליו באותה הדרך".

דווירי, כמו שהבנתם, לא מפחד מביקורת כלפי העולם הערבי. "הקרב שלי הוא פנימה, בתוך האיסלם: האיסלם הקיצוני, מנטליות גברית, שחרור האישה", הסביר. "לפני שאתה יוצא למאבק גדול, אתה חייב לנקות את הבית ולהיות כן עם עצמך. אני חושב שהבית הערבי מאוד מלוכלך אם לומר את האמת".

דוויירי, שנולד ב־1963, גדל בחיק משפחתו המוסלמית בביירות וחזה מקרוב בקרבות הרחוב בעירו במהלך מלחמת האזרחים. בתחילת שנות ה־80 למד קולנוע בארצות־הברית, עבד כעוזר צלם בסרטיו של קוונטין טרנטינו ואז השתקע בצרפת. למרות שזה מאוד טרנדי באיזורי המחייה שלו, הוא מתנגד לחרם על היוצרים הישראלים, ובמהלך הראיון הוא חולק שבחים רבים לסרטים שמופקים בארץ.

"אהבתי את 'פוקסטרוט', זו יצירה נהדרת", אומר דוויירי, "אני לא מבין למה הפוליטיקאים הישראלים התייחסו אליו ככה. שרת התרבות שלכם אמרה שהסרט הוא בושה והוא אינו מייצג את המדינה או מה שלא יהיה. היא יכולה להגיד מה שבא לה, אבל הסרט פשוט מצוין".