שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קרן
    זמנים מודרנים  • 22.05.2018
    "מי החליט שלגברים אסור לבכות?"
    עידן יניב, גבר שמחובר לרגשותיו ולא מתבייש בהם, חוזר אחרי הפסקה ארוכה מדי עם שיר חדש באוזניים ומנגינה רומנטית בלב. אז נכון ששתי מערכות יחסים רציניות שלו התרסקו ולא הגיעו לחופה, אבל הוא מודה בכנות אופיינית: "אני רוצה למצוא את האחת והיחידה - ולא מתייאש"
    סמדר שיר | צילום: דנה קרן | סטיילינג: מיטל ברונר

    בית הוא המקום שבו נמצאים הנעליים והבגדים? אצל עידן יניב, בית הוא המקום שבו מונחים התפילין והטלית. הם מחכים לו על הספה, בדירתה של סבתא לובה, בקומה השלישית של בניין אפרורי, בדיוק במקום שבו שכונת יד אליהו אומרת היי וביי לתל־אביב.

     

    "ברוכה הבאה!" הוא מריע בפותחו את הדלת לקודש הקודשים. למרות הקילומטרז' הזוגי שלנו (גילוי נאות: שירו "את יפה" הוא פרי מקלדתי) אני מקמטת את המצח ותוהה למה, לעזאזל, רווק בן 31 ("וחצי!" הוא מדגיש) גר עם סבתא לובה (76), שמשחימה בצל במחבת ומציפה את החלל בניחוח מטעמים.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "נכון, זה לא הכי מקובל", הוא ממלמל במבוכה, "אבל ככה זה אצלי. כולם חושבים שאני תימני, אבל אני בוכרי שמחובר חזק לשורשים. כאן, בדירה של סבתא, התחלתי את החיים. הוריי גרו יחד איתי באחד החדרים. כשהייתי בן שנה וחצי עברתי עם הוריי לדירה אחרת, כמה בניינים מכאן, וכל יום חזרתי מבית הספר לארוחת צהריים אצל סבתא. ערב אחד אבא שלי קפץ לבקר את הוריו, פגש שכן במעלית, שמע שהפטנהאוז עומד למכירה, ועברנו לשם. הוריי יוצאים מוקדם בבוקר לעבודה, יש להם מינימרקט בפתח־תקווה, ואני נע ונד בין שני הבתים".

     

    ציפיתי שבחור מצליח ומבוקש יארח אותי בדירת רווקים מפונפנת עם נוף למגדלים.

     

    "הייתי שם. גרתי לבד, גרתי עם בת זוג, ניסיתי את כל המצבים".

     

    "קודם שימצא בחורה טובה!" קוראת סבתא לובה, "יש לך מישהי להכיר לו?" היא פורצת בצחוק מתגלגל.

     

    איך דמיינת בגיל 15 את החיים שלך בגיל 31?

     

    "מגיל 10 עד 15 שיחקתי כדורסל ואספתי גלויות של עודד קטש ודורון שפר. אגב, לפני שתי עונות חזרתי לחלום הילדות הזה ואני משחק בקבוצת אליצור רמת־גן, ליגה א'. בתיכון למדתי מחשבים, המשכתי לכיתות י"ג־י"ד וראיתי את עצמי כמתכנת. המוזיקה תמיד הייתה ברקע, בגדר תחביב, כי אף אחד לא רצה שאהיה זמר. פחדו מזה. הזהירו אותי שזה עולם של חיי לילה שמתנגש עם חיי משפחה".

     

    וזה נכון?

     

    "אולי זה היה נכון בעבר, כשהיו מועדוני לילה, 'פלקה' ושות', שבהם הזמרים עלו לבמה בשתיים לפנות בוקר וגמרו בזריחה. היום כבר אין מקומות כאלה. אני מניח שאילו עבדתי כמתכנת בחברת היי־טק, אז בגילי הנוכחי, עם לבן בראש ובזקן, כבר הייתי נשוי פלוס שניים, אולי אפילו עם שלושה. אבא שלי, רמי, התחתן בגיל 22, ושנה אחרי זה הפכתי אותו לאבא. אמא שלי, רוזה, התחתנה בגיל 19 וחצי, בגיל 20 וצ'ופצ'יק הפכתי אותה לאמא, ובגיל 29, אחרי בן־בת־בן היא סגרה את הבסטה. אז מה הפלא שמגיל 18 הם אוכלים לי את הראש עם 'מתי תתחתן?' אחותי נויה (27, מנהלת חשבונות) הביאה להם נכדה, דניאל, בת שנתיים, חיים של דוד שלה, אבל הם רוצים עוד. שיהיה רעש בבית, שהתקרה תרעד".

     

    ומה אתה עונה ללחצנים?

     

    "שאין טעם להלחיץ ולהילחץ, בגלל שאני רוצה אפילו יותר מהם".

     

    להתחתן?

     

    "למצוא את האחת והיחידה. אני מאמין גדול באהבה. לדעתי, היא זו שמניעה את העולם ולכן אני לא מתייאש. עד שהיא תגיע אני מתרכז באהבה למוזיקה. בורכתי. כמה אנשים הפכו את התחביב למקצוע שלהם?"

     

    העיר משקרת

     

    בגיל 14 הוא סילסל את "הפרח בגני" בפסטיבל שירי זוהר ארגוב וקטף את המקום הראשון. ארבע שנים לאחר מכן הוא פרץ בבום היסטרי עם "חושב עליה", ושרף את מצעד הפזמונים השנתי. גם שלושת אלבומיו הבאים הניבו להיטים כמו "סרט הודי" (עם דנה אינטרנשיונל) ו"לא מוותר", אבל אחריהם נדמה היה שמשהו השתבש. "נכון", הוא מאשר, "לפני חמש שנים גנזתי אלבום שלם. לא הרגשתי שהוא מחדש משהו, אז עד היום הוא נעול בכספת. כל האנשים סביבי הרימו גבות וחטפו הלם, מבחינה כלכלית זה נזק אדיר, אבל אמרתי לעצמי שאם לשלמה ארצי מותר לגנוז אלבום אז גם אני יכול".

     

    קצת מגלומני להשוות את עצמך לארצי.

     

    "זה בגלל שבעיניי הקריירה שלי דומה למרתון, היא ריצה למרחקים ארוכים. יש בה עליות וירידות, היא רכבת הרים משוגעת, והשאיפה שלי היא בעיקר לחדש לעצמי. השיר האחרון שהקלטתי היה 'מי', והוא לא הפך את העולם. ברור שזה עשה לי צביטה בלב, זה מבאס, אבל ממשיכים הלאה".

     

    גם מבחינה רומנטית הוא ידע עליות וירידות. בגיל 22 הוא נצמד חזק לליאן פישביין זהובת השיער, מעצבת אופנה שעקרה לאחרונה ללוס־אנג'לס, ובמשך ארבע שנים הם היו זוג פוטוגני שהתייצב בכל האירועים. "גרנו ביחד", הוא מספר, "שנה בנוף ים ושנתיים ברמת אביב, זה היה החלום שלי, לגור מול הים. יכולתי להמשיך לשרוף כסף על שכירויות, אבל הבנתי שמשנה לשנה יהיה לי הרבה יותר קשה להגיע לנכס משלי, והחלטתי לעצור. לפעמים חייבים לקחת חמישה צעדים אחורה כדי לבצע צעד אחד קדימה. זו הראייה הכלכלית שלי".

     

    מאיפה היא באה?

     

    "אף פעם לא הייתי מהאמנים האלה שמפקידים את כל החיים שלהם בידי סוכנים. תמיד דרשתי להיות בעניינים עד אחרון הפרטים, וככה למדתי כמה ולמה, ולא עבדו עליי בכספים. לפני שש שנים זיהיתי הזדמנות כלכלית, קניתי דירה ביפו, באמצע החול, והשקעתי בה את כל החסכונות. היא עדיין לא מוכנה. כדי לעמוד במשכנתא חזרתי לגור אצל סבתא, ובדיעבד זו הייתה השנה הכי מאושרת בחיי, מפני שליוויתי את סבא משה, שנפטר לפני עשרה חודשים. יצאנו להליכות, וסבא השתקן התחיל לדבר. הוא אמר לי, לדוגמה, שגבר אמיתי חושף רק 70%, ואת היתר משאיר לעצמו".

     

    יישמת את זה?

     

    "לא. אם יש משהו שלמדתי מכל הקשרים הרומנטיים שהיו לי זה שהכי חשוב לבוא לזוגיות בלי מסכות, שקוף וחשוף. להניח את הלב שלך בידיים אחרות ולסמוך עליהן שיידעו להחזיק אותו, שלא יישבר ולא ייפול".

     

    וליאן?

     

    "היא הייתה הקשר הכי ארוך בחיים שלי, ארבע שנים. נפרדנו מפני שלא היינו בשלים לקחת את זה צעד אחד קדימה. עשינו את מה שהיה נכון לנו, אז אין על מה להצטער. אפשר רק ללמוד מהטעויות ולנסות להשתפר. בחורות בנות גילי, פלוס מינוס, הן כמוני".

     

    באיזה מובן?

     

    "אנחנו כבר לא ילדים, יש לנו הסתכלות יותר בוגרת על החיים. אהבה היא כבר לא רק רומנטיקה ושקיעות ופרחים. הלבבות של רובנו כבר נשרטו ונסדקו ונשברו כמה וכמה פעמים. זה קצת עצוב, במיוחד כשאני נזכר כמה הייתי תמים. לא מזמן נקלעתי לאיזו מסיבה וחטפתי הלם. בחורות בגילי דיברו על הקפאת ביציות שצריך לעשות עכשיו, כי אחר כך אולי יהיו להן בעיות. אני מבין אותן, יש בזה היגיון, אבל הלוואי שיכולנו לחזור לדור של הוריי שבו המסלול היה ברור וידוע מראש: תיכון, צבא, חתונה. זה היה הרבה יותר פשוט, לא?"

     

    גם הזוגיות האחרונה שלו, שארכה קרוב לשנה, הפילה אותו לקרשים, אלא שהפעם היא הפכה לשיר "מוצאי שבת" שכתב והלחין דור דניאל. "נפגשנו במסיבה", הוא משחזר. "עמדתי עם חבר שלי שיודע לקרוא שפתיים. היא וחברה שלה התקדמו לכיוון שלנו, הוא קלט על מה הן מדברות, וכשהן התקרבו אלינו הוא השתלב בשיחה שלהן והן הופתעו מאוד. ההתחלה הייתה יפה, כמו כל ההתחלות, נקשרנו זה לזו, אבל די מהר הרגשתי שזה לא מסתדר".

     

    אז למה משכת את זה שנה?

     

    "האהבה שואבת אותך, וכשאתה בתוך הסחף קשה מאוד לעצור. באותה תקופה גם סבא התחיל להרגיש לא טוב, הייתי המון איתו והתחלנו להתרחק. ערב אחד חברים הכריחו אותי לצאת למסיבה, היא הייתה שם ופתאום הרגשתי שאנחנו מנותקים כמו שני זרים. באותו הערב קפצתי לדור, שהוא חבר טוב שלי, וסיפרתי לו מה קרה ומה זה עושה לי בלב. דיברתי ודיברתי והוא כתב וכתב. חשבתי שזה סתם, אבל יצא מזה שיר מדהים שמתאר את ההוויה התל־אביבית, שנראית נוצצת ורק מי שחי אותה יודע עד כמה היא לא. המשפט שסוגר את הפזמון הוא 'תדעי, העיר משקרת, כוכבים נופלים כל מוצאי שבת' וזה אשכרה נכון. במוצאי שבת אנשים מתחילים להתפכח ולחזור לשגרה".

     

    קצת מוזר שאתה שר על איך שהלב שלך נשבר. לא עדיף לבכות ולשחרר?

     

    "אני בוכה המון. לפעמים חברים אומרים לי, 'תפסיק, דמעות זה לא גברי', אבל מי החליט שלגברים אסור לבכות? בסצנה התל־אביבית יש משהו שמפייד את הרגשות ואוסר עליך להביע רגשות, אבל אני מאמין שגם הגברים הכי קשוחים, מתחת לכל הקליפות, מחפשים את המישהי שתתפוס להם את הלב".

     

    שיר החופה

     

    הסינגל החדש שלו מגיע אחרי דממה ממושכת. "עברה שנה מאז שהוצאתי שיר לרדיו, אבל אני כל הזמן באולפן ובהופעות. יש קטעים מדהימים. אני בא לחתונה, בעיניי אין דבר יותר מרגש מהידיעה שמכל הזמרים במדינה, בני הזוג בחרו דווקא בי להכניס אותם לחופה. אני שר לכלה את 'את יפה', ואחרי הטקס היא מגלה לי שזה השיר ששרתי לה לפני שנים, כשהופעתי בבת מצווה שלה. הנה", הוא משפשף את עיניו, "גם זה מביא לי דמעות".

     

    ואם השיר החדש לא יצליח?

     

    "שום דבר לא יפיל אותי לדיכאון. חתכתי את הפסיכולוגית מאז שהתקרבתי לדת. גדלתי בבית מסורתי, עם קידוש ופלטה של שבת, אבל הייתי לייט, הדלקתי טלוויזיה. לפני שנה וחצי, מאז שהמצב של סבא הידרדר, הבנתי שיש משהו שיותר חזק מאיתנו. כשסבתא התקשרה אליי בשש וחצי בבוקר ואמרה, 'הוא נפל ואני לא מצליחה להרים אותו', תוך עשר שניות רצתי מהדירה של הוריי אליה, לא חיכיתי למעלית, דילגתי מקומה לקומה וחטפתי זעזוע, למרות שסבא היה בן 80 פלוס וזו דרכו של עולם. חבר הכיר לי את הרב חיים דוד קובלסקי מבני־ברק, למדנו פרק אחד של גמרא, לקחתי את הספר הביתה, ומאז אני מכור לדף היומי 'ותן חלקנו'. כל בוקר, בשמונה וחצי, אני מניח תפילין, ומרגיש שמישהו שומר עליי. בשבת אני יורד לבית הכנסת, ובדרך להופעה אני עוצר כדי להתפלל מנחה וערבית".

     

    אז המאושרת שתעמוד לצידך מתחת לחופה תהיה דתייה?

     

    "רצוי שהיא תבוא מבית מסורתי, שיהיה לה את הבסיס. אני לא רואה את היהדות כשחור ולבן. שכל אחד ייקח על עצמו את המצוות שהוא יכול לעמוד בהן. העיקר זה ההשתדלות".

     

    אתה משתדל לשמור על עצמך?

     

    "קוסמטיקאית וכאלה? פעם באף פעם. אני היפוכונדר, יש לי את כל בית המרקחת בבית, אבל אני לא לוקח אף כדור".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 22.05.18 , 20:14