שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    7 ימים • 23.05.2018
    סרט בורקס!
    מכבי יפו היה אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי, עם חולצות של סמי בורקס, רב על וספה שהתיר לאוהדים הבולגרים להגיע למשחקים בשבתות ואגדות כמו מוצי ליאון, משה אוננה והרצל קביליו ז"ל. ליאור בן עמי, אוהד שרוף מילדות, תיעד בשנה האחרונה את מסעה המטלטל של הקבוצה בניסיונה לחזור מליגה א' לבמה הראשית של הכדורגל הישראלי. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים
    ליאור בן עמי | צילומים: יובל חן

    11 במאי 2018

    "11 הם המלכים ואנחנו נסיכים / הם שלנו הם כל החיים / הכל ניתן רק בשבילם, את הלב ואת הדם / היידה יפו לך קוראים כולם / היידה יפו, היידה יפו"

     

    צילום ועריכה: מדיה מכבי קביליו יפו

    צילום ועריכה: מדיה מכבי קביליו יפו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    רק שלא ייכנס, שלא ייכנס, שלא ייכנס.

     

    זו הדקה ה־93 של המשחק בין מכבי יפו למכבי יבנה. המפסידה עפה, המנצחת ממשיכה להיאבק על העלייה ללאומית, ליגת הכדורגל השנייה בישראל. המשחק הזה הוא בסך הכל על גול אחד יותר, אבל בעצם על חלומות של חיים שלמים: על תקווה של מועדון בולגרי מפואר, עם היסטוריה אדירה ומפעל חברתי מרגש שקרס ונעלם לפני 18 שנה. ואז, כשאלפי אוהדיו הנאמנים הבינו שהם לא יכולים עם הריק שנשאר להם בלב – הוא קם מהעפר. וגם על מורשת אדירה, שייצרה אגדות דשא כמו משה אוננה, מוצי ליאון ובוחוס ג'וג'וסיאן, ואיימה להישטף אל באר הזיכרונות של הכדורגל הישראלי, כי לא נמצא לה מקום בכסף הגדול של הספורט החדש. ואז לפתע היא פקחה עיניים והחלה לייצר המשכיות.

     

    כוכבי העבר, בימים היפים. מימין: משה אוננה, יצחק בלום, הרצל קביליו ז"ל ושמעון לוק
    כוכבי העבר, בימים היפים. מימין: משה אוננה, יצחק בלום, הרצל קביליו ז"ל ושמעון לוק

     

    אבל עכשיו התוצאה היא 1:1. תכף המשחק ייגמר ונלך להארכה ואז לבעיטות הכרעה. ופתאום פנדל לטובת יבנה. ביציע היפואי שֶרק לפני רגע געש כמו כיכר ביום עצמאות – דגלים וצעיפים בכחול־לבן, חולצות "סמי בורקס" וסמלי בולגריה, שירי "היידה יפו" ו"יאללה יפו, עם הלב" ושלטי "יפו חודרת כמו יין לדם" ו"אהבה כזו יש רק פעם בחיים" – היקום מתהפך.

     

    נכון. ההוא תפס את ההוא בתוך הרחבה, משך לו חזק בחולצה ובעוונותיו נתפס על חם, כי עשה את זה ליד השופט. אבל מי שורק לפנדל בדקה ה־93, ולוקח אחריות על תקוות של כל כך הרבה אנשים? "אל תפסיקו לחלום", נכתב על בד הקנבס הלבן שמתחו ישי ויסיד ובנו יהב מעל לחומת האבן האפורה שבמגרש ביבנה. אבל אם הכדור הזה ייכנס, הכל נגמר.

     

    תחושת שליחות. האוהד ישי ויסיד עם בנו יהב
    תחושת שליחות. האוהד ישי ויסיד עם בנו יהב

     

    אם היה פה אברהם (אברמיקו) בכר, הרב המיתולוגי של הקבוצה והקהילה הבולגרית, שנתן הכשר ללכת למשחקי יפו בשבת, דחה בריתות כדי לא לפספס גולים, ונפטר לפני 14 שנה - אולי היה אפשר לסגור עוד דיל אחד עם ההוא שם למעלה.

     

    הרב אברהם בכר
    הרב אברהם בכר

     

    אלוהים רק שלא ייכנס, שלא ייכנס, שלא ייכנס.

     

    את הפלא שמתרחש אחר כך רבים מהאוהדים רואים עם ידיים על הפנים. הכדור משוגר אל הפינה הימנית של השער, בחצי גובה, ועושה דרכו פנימה. ואז, משום מקום שוער יפו, בן וולובלסקי, מתעופף, ועם שתי ידיים ארוכות – הודף את הכדור!

     

    אבל זה היה הנס האחרון שקרה למכבי יפו העונה. בשבוע שעבר סיימה הקבוצה הבולגרית, שמציינת עשור לקיומה בגלגולה החדש, מסע מופלא עם סוף עצוב. טרגי. שובר לב.

     

    צילום: יובל חן
    צילום: יובל חן

     

    וזה מסע שהוא הרבה יותר מכדורגל, המוליך בין שבילי נוסטלגיה מפוארים, ערכי ערבות ודו־קיום מרגשים, ובעיקר געגועים לימי ילדות וזיכרונות רחוקים. מסע שהוביל וימשיך להוביל את אוהדי יפו הגאים, ואני בהם, בעקבות סמל ישן ו־11 כדורגלנים בין ערי ספר רחוקות ומגרשים מוזנחים – עד שנגיע לארץ המובטחת: הבמה הראשית של הכדורגל הישראלי.

     

    נובמבר 2007

    יאללה יפו עם הלב/ יאללה יפו, כי רק אותך אוהב/ הווווו הווווו

     

    במכשיר הפקס, במקום עבודת אמו של ערן כהן אמין, בן 18, נפלטים שישה דפים. בכתב יד מפורט בהם חזון מופרך: הקמת מכבי יפו. כלומר, החייאת הקבוצה שנוסדה ב־1949, ולאחר 50 שנה נקלעה לקשיים כלכליים והתפרקה.

     

    על קומץ הדפים חתום בר כהן, בעל חנויות בגדים. "סיפור מוזר לגמרי", נזכר כהן אמין, היום מנהיג הקומץ של אוהדי יפו, והאיש שעל התופים. "באותם ימים ניהלתי את אתר הקבוצה, שהייתה בו בעיקר נוסטלגיה. בקושי מאה כניסות בחודש. בר כתב שהוא רוצה להקים מחדש את יפו. לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא אמר: 'שתפרסם באתר שלך'. העליתי את העמודים ששלח וזהו, תפס תאוצה".

     

    מיד נקבעה פגישה במועדון "רוסו בר" בראשל"צ, והוכרז על הקמת מכבי "קביליו" יפו, על שם השוער־זמר המנוח, הרצל קביליו ז"ל. זכויות על הקבוצה החלו להימכר, תרומות נאספו, ומשבוע לשבוע הצטרפו אוהדים נוספים. למשחק עליית הליגה הראשון של יפו בבלומפילד, מליגה ג' ל־ב', הגיעו כ־7,000 אנשים. אחר כך טיפסה הקבוצה לליגה א', שם היא משחקת עד היום, שוב ושוב מנסה להעפיל לליגה גבוהה יותר.

     

    קבוצות אוהדים הפכו בשנים האחרונות לתופעה חברתית; הפועל קטמון ירושלים, אדומים אשדוד, נורדיה ירושלים, רובי שפירא חיפה. בזה אחר זה צצו קבוצות שמתוקצבות ומנוהלות בידי אלפי אוהדיהן. רובן קמו כדי להיפטר מרעות חולות, כמו אלימות וגזענות וניהול קלוקל, ולהביא תרבות ספורט אחרת. אצל אוהדי יפו המטרה הייתה שונה: להחזיר אהובה שנעלמה.

     

    "זה כמו להחזיק קבוצה עם מכונת החייאה", אומר השחקן מוני מושונוב, "יפה שיש את זה, אבל תרומות אוהדים זה לא גב שקבוצה יכולה להישען עליה לאורך זמן. תסתכל מה קורה בכל העולם, קבוצות פאר קטנות שאין מאחוריהן חברה גדולה או מיליונר – נעלמות".

     

    מוני מושונוב
    מוני מושונוב

     

    מושונוב, יוצא העדה הבולגרית, נזכר איך היה נוסע כילד עם אביו על אופניים מרמלה ליפו. "זו הייתה וואחד נסיעה, אבל ראיתי שם את גיבורי הילדות שלי: בובי קלמי, בוחוס, צ'וצ'קו לוי. אחר כך היו סדרינה, צ'יפרוט, בוטיפיקה. לשחקני יפו תמיד היו השמות הכי מקוריים. היום הבולגרים קצת נעלמו וחלקם הלכו לעולמם. אבל היופי של יפו הוא שהיא ייצגה ערבים, אשכנזים ומזרחים. קבוצה שעשתה הרבה לקירוב הלבבות ויצאו ממנה גיבורים גדולים".

     

    "אהדה ליפו זה חלק מהזהות", מוסיף איש הטלוויזיה אורי לוי, בן 66, אוהד הקבוצה. "כילד היו משחקים שמרוב מתח הייתי יוצא החוצה, לא יכולתי לראות. לא היו לה תארים, ובכל זאת מכבי יפו אף פעם לא העציבה אותי. גם היום, למרות שאני בירושלים, מדברים איתי ברחוב על הקבוצה".

     

    אורי לוי
    אורי לוי

     

    19 בספטמבר 2017 

    יום שישי לובש לבן / בשבילי זה יום חג לבוא לראות אותך / עולה אל המגרש / כשתשחקי לא משנה מה שיהיה / תמיד אשיר מכבי יפו עולה

     

    ישי ויסיד, בן 44 מנס־ציונה, מגיע למשחק נגד הכח רמת־גן עם רכב מלא ציוד. יחד עם בנו יהב הם מטפסים על החומה, תולים דגלים, קושרים סרטים, מקשטים בבלונים. כבר עשר שנים, מאז שיהב בן חמש, הם עושים את זה. אחר כך צועקים ומעודדים מכל הלב; אחר כך אוספים ציוד וסוחבים חזרה. אם צריך, גם מסיעים אוהדים.

     

    הם אנשים בשליחות. סבו וסבתו של ישי עלו ארצה ב־1947, כשאביו יוסי היה בן שנה. הם היו חלק מהבולגרים של יפו ששתלו את הדשא במגרש והקימו את הקבוצה. הוא זוכר משחקים שראה כילד כשטיפס על חומות בתים ביפו. "מכבי יפו הייתה בשולחן המשפחתי, משהו שנצרב", הוא מספר, "תמיד צחקנו שאם אתה נולד בולגרי, שמים עליך חותמת, וזהו – אוהד יפו. אי־אפשר לצאת מזה".

     

    אוהדי יפו במשחק הגורלי נגד טבריה. רגעי שמחה שהתחלפו בעצב
    אוהדי יפו במשחק הגורלי נגד טבריה. רגעי שמחה שהתחלפו בעצב

     

    ואז הקבוצה התפרקה. ובין לבין הסבא והסבתא והאבא הלכו לעולמם. וכשהקבוצה קמה מחדש, ישי הבין שיש לו משימה. "אני מרגיש שהקבוצה היא משהו שלא ידענו לשמור עליו בעידן החדש. עכשיו זה בידיים שלי להחזיר למה שהיה פעם. חלק מהשליחות זה להדליק את הילד שלי בשיגעון. זה זמן איכות עם הבן וזה זיכרונות שלי מאבא".

     

    לא פשוט להיות אוהד של קבוצה כמו מכבי יפו. קבוצה שלא זכתה מעולם בתואר, ורבים מסיפורי תהילתה הם כיצד נחלצה בדקה ה־99 ובשארית כוחותיה מירידת ליגה. זו קבוצה שמצריכה כוחות נפש מאוהדיה.

     

    "פעם אחרונה שאנחנו באים", היה אומר לי אבא כילד בכל פעם שהיינו יוצאים בריצה מהאצטדיון עשר דקות לסוף, כדי לא להיתקע בפקקים, אחרי עוד אכזבה על הדשא. שבוע אחר כך היה מתייצב כרגיל. "גדול", אומר כהן אמין, "גם אבא שלי היה אומר אותו הדבר".

     

    רבים מאוהדי יפו באים בגלל הגעגועים לשאון הרוכלים ולעשן הקבבים המיתמר מחוץ לאצטדיון "גאון", לשירת ה"היידה בי היידה בו, היידה מכבי יפו" מחרישת האוזניים, לבדיחת הקרש הקבועה, "תזרוק את מה שיש לך ביד", שנאמרה לכל אוהד שעצר להטיל את מימיו בשטח החולי שבין היציעים, לשעה וחצי השבועית שבילו במגרש עם אדם אהוב שאיננו עוד.

     

    אתה מסתכל ביציע, ולצד דור המשך תוסס שמרבה לעודד, רואה הרבה מבוגרים מימי גאון ומגרש הפחים הישן. פניהם חרושי קמטים, לובשים את צעיפי או חולצות יפו הישנה, בעיניהם מבט שמבקש תקופות אחרות. ואלה לא מתרבים, אחת לכמה שבועות מבשרים בקבוצה על אוהד נוסף שנפטר.

     

    אז אני הילד שמתגעגע לשעה וחצי השבועית שהרוויח בכדורגל עם אבא, איש צבא עסוק, ומסביבי ביציע אנשים שאוהדים את יפו מכל הסיבות שבעולם, ואף אחת לא קשורה להישגים ספורטיביים. אליפויות? גביעים? ליגת אלופות? לא פה, במגרש בשכונת התקווה, שבו מתנהל המשחק מול הכח רמת־גן. יפו יורדת מהדשא עם 1:3 מאכזב, הפסד שני בשלושת משחקי פתיחת העונה. "על הזין כל משבר, מיום ליום אוהב יותר", שרים האוהדים. ובכל זאת יש ביקורת. הקבוצה נבנתה בכמה מאות אלפי שקלים, מהתקציבים הנמוכים בליגה, וזה לא מספיק להרבה.

     

    "מה יהיה כשנשחק נגד הקבוצות החזקות?" שואל בחשש דודי גרטי, אוהד יפו מילדות, הפרטנר שלי לכל משחק. רצה הגורל ושיבץ אותנו, שני אוהדי יפו, מרפסת מול מרפסת. הוא בן 44, נולד ביפו, ובמהלך חייו מעריך שהפסיד לא יותר מעשרה משחקים. "רק שלא ידרסו אותנו השנה", הוא אומר.

     

    לא מפסיד משחק. האוהד דודי גרטי עם דגל הקבוצה
    לא מפסיד משחק. האוהד דודי גרטי עם דגל הקבוצה

     

    1 בדצמבר 2017

    קיבלת ת'צ'אנס / זה תלוי רק בך / אז תילחם ותביא גאווה / סאן טוריאל עולה עולה / טוריאל עולה עולה

     

    טם־טם־טם – שאון תופי האוהדים נשמע קרוב. מעט האנשים שאנחנו פוגשים ברחובות קריית־גת של צהרי שישי מתקשים לכוון אותנו למגרש. ובכל זאת, נראה שהצלחנו. כשאנחנו מגיעים ליציע, שני לובשי לבן, בין מאות אוהדים בכתום של קריית־מלאכי, שמסתקרנים אם באנו לחפש צרות, נופל האסימון: אנחנו במגרש הלא נכון.

     

    ברוכים הבאים לליגה א', מחוז דרום. מסעה הארוך של האימפריה היפואית חזרה לתודעה הישראלית עובר במגרשים הנידחים בארץ, חלקם הגדול ללא אצטדיון בנוי או מקומות ישיבה מסודרים: את המשחק נגד הוד־השרון אנחנו רואים בכיסאות נוח על גבעה חשופה לשמש, שמתחתיה עובר כביש ראשי. למגרש של שעריים עוברים בחולות וקוצים, ועוד לא דיברנו על אזור ודימונה ובקעת הירדן.

     

    ובכל זאת, אוהדי יפו לא מפונקים. אלון בן נון, 41, מגיע לכל משחק בהרכב של שלושה דורות. לצידו אביו יצחק, בנו אנדי, והאחיינים עידן ועילי. יצחק, 70, יליד ימבול שבבולגריה, היה הולך למשחקי יפו עם אביו יהודה ז"ל במגרש הפחים הישן.
     

    שלושה דורות של משפחת בן נון במגרש. מימין, הסבא יצחק, האבא אלון, הנכד אנדי, והאחיינים עילי ועידן
    שלושה דורות של משפחת בן נון במגרש. מימין, הסבא יצחק, האבא אלון, הנכד אנדי, והאחיינים עילי ועידן

     

    הם יושבים סבא־בן־נכד, תמיד באותה שורה. "היינו בכל מגרש, מאילת עד קריית־שמונה", אומר אלון. "בכל מקום יש אנשים שאוהבים את קבוצת הכדורגל שלהם, אבל אין כמונו. אהבה ללא גבולות שלא תלויה בתוצאות. זה כמו בבית שלך, גם אם לילד הולך פחות, אתה אוהב אותו באותה מידה".

     

    לבן נון זיכרון מצוין. הוא משחזר את המשחק הראשון שראה כשהיה בן חמש, ב־81', כיצד נפעם מהניצחון 2:1 על רמת עמידר; או כיצד ב־91' חזר עם חום גבוה מהמשחק שבו יפו הובסה 7:0 על ידי בית"ר ירושלים. הוא מספר כיצד סבו יהודה ז"ל תלש את האינפוזיה וברח מבית החולים כדי לראות משחק.

     

    "כשהבן שלי נולד, מכבי יפו לא הייתה", הוא אומר, "הצטערתי שאין לי קבוצה להעביר לו. ואז כשהמועדון חזר, הבנו שאנחנו שומרי הסף. האחריות עלינו והיא כבדה: ליצור המשכיות, להעביר את המקל. לא סקסי לאהוד קבוצה מליגה א', אבל בשבילנו אין דבר גדול מזה. אם נמשיך בדרך הזו נגיע למקום שראוי לנו".

     

    בינתיים, על הדשא בקריית־גת, חגיגה. הקבוצה נקלעת לפיגור. מהספסל מוזנק גלעד עוזיאל, חיזוק ממחלקת הנוער, שכובש, מבשל וחותם מהפך.

     

    נלחם עד הסוף. מימין: שחקן מכבי יפו גלעד עוזיאל
    נלחם עד הסוף. מימין: שחקן מכבי יפו גלעד עוזיאל

     

    כשנוסד המועדון לפני עשור, היה חשוב לאוהדים שיקומו גם קבוצות נוער, שישמשו מסגרת לילדי יפו. יהודים, ערבים, עולים, ילדים עם קשיים כלכליים. מחלקת הנוער, שאימוניה בנווה־גולן, היא גאוות האוהדים, החיבור ליפו המרגשת של פעם. מהנערים דורשים תרומה לקהילה, אבל גם נותנים: כשלאחד הילדים אין כסף לצאת לטורניר בחו"ל, האוהדים עורכים מגבית.

     

    והנה עכשיו, כשהקבוצה חנוקה ואי־אפשר לגייס שחקנים בעלי שם, קורה פלא: הנערים שבגרו מוזנקים לקבוצה הבוגרת – מייקל צ'ילאקה, ספיר דניאל, עוזיאל ועוד קודם סאן טוריאל.

     

    בשבועות שיבואו אחר כך, אורי קרגולה, אלכימאי שהוא מאמן, יהפוך את הילדים שבגרו, יחד עם מתן בית־יעקב, מוחמד ג'אברין, יוסי סולליך, עומר כהן, פיליפ חאיכ ועדן אולירי – לקבוצה שמשאירה הכל על הדשא. השחקנים לא יפסיקו לרוץ למען הקהל שיקרא בשמותיהם; למרבית השחקנים יהיה זה השיר הראשון בחייהם.

     

    מסורת של דו־קיום. שחקן יפו מוחמד ג'אברין (אבו־שאקר) עם דגל הקבוצה | צילום: דליה שטייגמן
    מסורת של דו־קיום. שחקן יפו מוחמד ג'אברין (אבו־שאקר) עם דגל הקבוצה | צילום: דליה שטייגמן

     

    עד סיום העונה תעפיל הקבוצה למקום השלישי, תסגור 15 משחקים ללא הפסד ותבטיח מקום בפלייאוף, שלב הנוק־אאוט המחייב לנצח ארבע קבוצות ברצף, כדי להעפיל סוף־סוף ללאומית. כן, הארץ המובטחת.

     

    4 במאי 2018 

    אנחנו משפחה / אני אוהב אותך / תיתן את כל הלב ואת הנשמה / יאללה קרגולה, יאללה קרגולה

     

    "מכבי יפו הייתה הנשמה של אבא שלי", נאנחת עדנה דקלו, בת 84, בדירתה שבדיור המוגן בחולון. "סמי בורקס", אימפריית המאפים שהקים בשנות ה־50 אביה, סמי אלקולומברי, יוצא העיר פלובדיב שבבולגריה, היה המותג שזוהה יותר מכל עם המועדון, והופיע על חולצות השחקנים.

     

    "את הבעיטה הראשונה בכל משחק אבא שלי היה נותן", היא נזכרת, "ולפני משחקים השחקנים היו עוברים דרך החנות בשדרות ירושלים, אוכלים בורקס ושותים 'איירן', לבן עם מים וקצת מלח.

     

    הרב אברמיקו היה מגיע אל אבא על וספה ומבקש עזרה בשביל אלמנות ויתומים. אבא היה פותח את הקופה, אומר קח: יש בשבילי, שיהיה בשבילם. לא אשכח את המילים האלה".

     

    אימפריית הבורקסים נקלעה לקשיים כלכליים ונסגרה לפני 22 שנה. ועכשיו, ביציעי האבן האפורים הצבועים באוהדי יפו, כשמשחקי הפלייאוף מתחילים, מחזה מוזר: מאות אוהדים נרגשים לובשים חולצות רטרו פסים בכחול־לבן, כשמלפנים רשום "סמי". חודשים חיפשו האוהדים בר כהן ושלומי שקוף את סוג הבד המתאים, ועכשיו הגשימו חלום: לשחזר את חולצת יפו המיתולוגית.

     

    מצידן השני של החולצות שמות כוכבי עבר: ליאון, אוננה, דגמי. "זה מראה לך כמה הם מתגעגעים", אומר מוצי ליאון, בן 74, מקשוחי המגינים שידע הכדורגל הישראלי, שמגיע למשחקים. "רוב האוהדים היו ששים לחזור לשנות ה־60. יפו אז הייתה בין שתיים־שלוש הטובות בארץ. לשחק אצלנו היה גיהינום. כל הבולגרים באו, אווירה מחשמלת. היום צריך הרבה כסף להעמיד קבוצה. בזמני גלידה או קפה אחרי ניצחונות הספיקו".

     

    אימת החלוצים בשנות ה 70-. המגן מוצי ליאון ננזף על ידי השופט עובדיה בן יצחק
    אימת החלוצים בשנות ה 70-. המגן מוצי ליאון ננזף על ידי השופט עובדיה בן יצחק

     

    בינתיים במגרש, יפו פותחת פלייאוף בשני ניסים: היא מנצחת את נורדיה ירושלים 2:1, עם שני שערי מהפך דרמתיים של נתי ארז'ואן כמה דקות לסיום, לאחר שנורדיה נמצאת כפסע בפני ניצחון. אחר כך בא הפלא ביבנה. השוער וולובלסקי עוצר פנדל בדקה ה־93, ומוביל את הקבוצה לניצחון דרמתי בבעיטות הכרעה. "השוער מספר אחת", שרים לו האוהדים. עכשיו צריך לנצח את טבריה.

     

    אוהדי יפו במשחק הגורלי נגד טבריה. רגעי שמחה שהתחלפו בעצב
    אוהדי יפו במשחק הגורלי נגד טבריה. רגעי שמחה שהתחלפו בעצב

     

    18 במאי 2018 

    אביחי ממן, אתה הנשמה של הקבוצה / אני אוהב אותך, אביחי ממן, עולה עולה

     

    סינמה סיטי נתניה. עוברי האורח של צהרי שישי משתוממים מול קומץ לובשי הלבן, הלומי בירות, שמהדהדים את תקרת הקניון בריקודים ושירה אדירה. "בבקשה", מתחננת הצעירה מאחורי הבר בפאב הבאיירן שליד, "אני לא מצליחה לשמוע".

     

    בתוך החבורה המשולהבת עומד מרוגש שבתאי סלומון, בן 55, ושומע כיצד קוראים בשמו. כשהיה בן 13 רצה להיות כדורגלן ביפו. הוא זוכר איך למרות שנולד עם לקות ראייה קשה, תחילה ראה רק צלליות ועצמים גדולים, ולפני 11 שנה התעוור לחלוטין, ביקש מאביו שיקנה לו בגדי כדורגל. בשביל מה לך, אמר האב, לא תהיה שחקן.

     

    לא צריך לראות כדי להבין את תמונת המשחק. שבתאי סלומון, האוהד העיוור
    לא צריך לראות כדי להבין את תמונת המשחק. שבתאי סלומון, האוהד העיוור

     

    "בסוף שיכנעתי אותו", הוא נזכר, "קנו לי מכנסיים, גרביים, נעליים. את החולצה אפשר היה לקנות רק בחנות הבגדים של השוער קביליו. הגעתי, הוא היה שם. אמרתי: 'חולצה בבקשה, אני רוצה להיות שחקן ביפו'. הוא אמר: 'אתה יכול להירשם אצלי'. אמרתי: 'אבל אני לא רואה טוב'. הוא קם מהכיסא, חצה את הדלפק, חיבק אותי ואמר: אוהדים כמוך אנחנו צריכים".

     

    מאז שבתאי אוהד מחובר. "אני מבין שזה נראה מטורף שאדם שלא רואה בא לכדורגל, אבל אני מנצל את שאר החושים להשלים את התמונה", הוא מסביר, "אני שומע את משרוקית השופט, את רעש הקורות אם כדור פוגע, אם הקהל קופץ אתה מבין שהבקעת, אם זה היריב – חטפת. אני צריך רק אלפית שנייה יותר, כדי להרכיב תמונה. פעם מישהו שאל אותי מה לעיוור ולכדורגל, אמרתי לו, 'אתאר לך את ההתקפה הבאה ותבין'. וכשהקהל צועק לשופט, 'עיוור, אתה לא רואה', אני נעלב בשביל השופט ובשביל עצמי, אבל מזכיר לעצמי שעיוור זה לא קללה, זה מצב נתון".

     

    הוא מתגורר בחולון, שר בצדיקוב, מקהלת הבולגרים המפורסמת, וחושב שצריך לשמור על מכבי יפו שלו מכל משמר. "אישה, חברה, בית עוזבים – קבוצה לא".

     

    בינתיים, באצטדיון בנתניה, המשחק חורץ הגורלות נגד טבריה מתחיל. כ־2,000 אוהדים אחוזי שיגעון צועקים לשחקנים, מטריפים אותם קדימה, מדמיינים את יפו שלהם חוזרת לקדמת הבמה אחרי עשרים שנה. טבריה עולה ליתרון, אבל שתי דקות לסוף, כשנדמה שהכל אבוד, הקפטן אביחי ממן נוגח מכל הלב את השוויון. אחר כך באה הארכה בלי גולים, ואז בעיטות הכרעה. ואז יפו מחטיאה ומחטיאה ומחטיאה, וטבריה צריכה רק לשים פנדל אחד כדי לנצח. לבבות של אלפי יפואים שוב פועמים בעוצמה. שוב מכסים את העיניים. שוב קוראים לאברמיקו. "אי־אפשר ככה", אומר גרטי, "בקצב הזה נמות עוד שנתיים".

     

    אוהדי יפו במשחק הגורלי נגד טבריה. רגעי שמחה שהתחלפו בעצב
    אוהדי יפו במשחק הגורלי נגד טבריה. רגעי שמחה שהתחלפו בעצב

     

    "לעוד עצירה אחת התפללתי, בשבילי ובשביל הקבוצה", יתאר אחר כך השוער וולובלסקי. "אבל כשהכדור פגש את הרשת הכל נעצר. שקט! דממה! וזה רק בראש שלי השקט, כי מהיציעים היו צעקות שהגיעו לפחות עד המגרש בנווה גולן. אני מתכנס בתוך עצמי ומבין שזהו, נעצרה לנו העונה הכי מדהימה שיכולנו לדמיין".

     

    באוטו, בדרך הביתה, אני מפר את השתיקה ואומר לגרטי שאולי זה לא כל כך טוב לאהוב קבוצה יותר מדי, והלוואי שלסיפור הזה היה סוף אחר. ורק הלב עוד ממשיך להתחנן: אלוהים רק שלא ייכנס, שלא ייכנס, שלא ייכנס.

     


    פרסום ראשון: 23.05.18 , 23:35