חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יוסי דהאן
    חדשות • 24.05.2018
    עזרה מהילדים היא לא הכנסה
    יוסי דהאן

    ישראל מתעללת בענייה. עובדה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בעובדה שבמדרג המדינות המפותחות - ה־OECD - ישראל ממשיכה להוביל בראש סולם העוני. לפי דו"ח המוסד לביטוח לאומי, בשנת 2016 תחולת העוני של משפחות בישראל הייתה 18.6%, ושיעור הילדים החיים בעוני עמד על 31.2% - 842,300 ילדים.

     

    טיעון שמרני, אכזרי ומופרך, שיש לו אוהדים לא מעטים בישראל, מאשים את העניים במצבם. לפי טיעון זה, עוני הוא בחירה. העניים פשוט מעדיפים את חיי הבטלה והתענוגות שמאפשרת מדינת הרווחה הישראלית הנדיבה. אולם בישראל עבודה אינה ערובה לחילוץ ממעגל העוני. לפי נתוני הביטוח הלאומי, תחולת העוני של משפחות עובדות נמצאת במגמת עלייה הדרגתית - בשנת 1999 שיעורה היה 9.4% והיא הגיעה ל־13.4% בשנת 2015. המקור לשיעורי העוני והאי־שוויון, שאף הוא מהגבוהים במדינות המפותחות, הוא בעיקר הקיצוץ המסיבי של תקציבי הרווחה שהוביל בתחילת שנות האלפיים שר האוצר דאז בנימין נתניהו.

     

    על המציאות החברתית העגומה הזו היה אפשר ללמוד מפסק דין חשוב ומרתק שניתן השבוע בבית הדין הארצי לעבודה. פסק הדין מתייחס למקרים שבהם תבע המוסד לביטוח לאומי לשלול או להפחית זכאות לגמלת הבטחת הכנסה מחמישה זכאים בשל התמיכה הכספית המשפחתית והקהילתית שקיבלו נוסף על הגמלה. השאלה המשפטית שעמדה לדיון באחד מהמקרים הללו, למשל, היא האם צריך לשלול גמלת הבטחת הכנסה בסך 2,040 שקלים מזכאית בת 69, המקבלת מילדיה זרה חודשית בסך ממוצע של כ־2,400 שקלים שמאפשרת לה לשלם לבנק את החזר המשכנתה ומסייעת לה בהוצאות משק הבית, קניית מזון ותרופות.

     

    אחד האבסורדים העולים מקריאת פסק הדין הוא שהביטוח הלאומי, אותו מוסד שמבקש לשלול גמלת הבטחת הכנסה בשל תמיכה משפחתית, קבע בעצמו במקום אחר כי "קצבאות הבטחה הכנסה בישראל נמוכות במיוחד בהשוואה למינימום הנדרש למחיה בכבוד לפי שיטות חישוב שונות המקובלות בעולם...". ועדיין, לפי ההיגיון המוסרי של המוסד הזה, זכאים שרוצים לשמור על הגמלה צריכים לסרב לתמיכה משפחתית, להיכנס לחובות בשל אי־החזר משכנתה ולוותר על קניית מזון ותרופות.

     

    שישה מהשופטים בבית הדין הארצי קבעו, בניגוד לדעת המיעוט של נשיא בית הדין בדימוס יגאל פליטמן, כי הפרשנות הנכונה לחוק היא שתמיכה משפחתית אינה נכללת תחת המושג "הכנסה”, ולכן אין לשלול מהזכאים את הגמלה. אולם מה שעולה מפסק הדין המעמיק שכתבה השופטת סיגל דוידוב־מוטולה הוא הרבה מעבר לדיון בגורלם של חמשת הזכאים. זהו טקסט שראוי שחלקים ממנו יילמדו בשיעורי אזרחות, המתאר במילים ענייניות ופשוטות כיצד מופרת בישראל שוב ושוב זכות היסוד לקיום בסיסי בכבוד – זכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

     

    פסק הדין שכתבה השופטת כולל תיאור מפורט של הקיצוצים הדרמטיים של גמלת הבטחת ההכנסה והשירותים החברתיים לאורך השנים. אפשר ללמוד ממנו כיצד המדינה נמנעת מלהגדיר זה שנים, בניגוד לחובתה, מהו סף הצרכים והשירותים שעליה לספק על מנת לממש את הזכות הבסיסית לקיום מינימלי בכבוד. דוידוב־מוטולה מסבירה גם מדוע תיוג הנזקקים לגמלה כאנשים המנצלים לרעה את כספי המדינה חסר כל בסיס עובדתי, וטוענת כי בחינה של התמיכה המשפחתית שמקבלים הזכאים היא חדירה שלטונית למרחב המשפחתי, פגיעה באוטונומיה ובכבוד של בני המשפחה ופגיעה בסולידריות הקהילתית.

     

    פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה לא יחולל מהפכת צדק חברתי, אבל הוא לפחות מגן במידת מה על כבודם של קורבנותיה הרבים של המדיניות הכלכלית והחברתית בישראל.