yed300250
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 24.05.2018
    נתניהו נתן, נתניהו לקח
    "כשר אוצר שבר נתניהו מוסכמות, כראש ממשלה הוא סיגל לעצמו דיבור של פרשן", אומר הכלכלן פרופ' עומר מואב • מציע להטיל אגרת גודש על שימוש ברכב פרטי, תוקף את התנכלות האוצר למשקיעים בדירות להשכרה, ופוסק: תוכנית מחיר למשתכן גרועה • וגם: סדרת טלוויזיה המתארת השתלטות רוסית על נורווגיה מעלה את השאלה האם קיים "כיבוש משתלם"
    סבר פלוצקר

    פרופ' עומר מואב אוהב להשתמש בכינויים קיצוניים. לא אופייני לכלכלנים, המסייגים בדרך כלל את דבריהם באלף ואחת התניות. אצל עומר מואב, פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה ובאוניברסיטת וורוויק בבריטניה, האמירות חותכות. או שאתה צודק או שאתה טועה. סגנונו מרענן ומגרה פולמוס. הוא שימש שנה אחת בלבד כיועצו הכלכלי של שר האוצר אז, יובל שטייניץ, וגם במשרה זו לא היה נכון להתרסן. אתמול ניהל פרופ' מואב את הדיונים בכנס רב־משתתפים של מכון אהרון למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי ביד רמה ובמבט נוקב על שעון העצר; אף מרצה לא קיבל יחס מעודף.

     

    במרכז הכנס הוצגה עבודת מחקר של פרופ' צבי אקשטיין, ד"ר אסנת ליפשיץ וד"ר טלי לרום, המפענחת שלוש חידות המטרידות את מנוחתם המקצועית של כלכלני ישראל: מה מסביר את העלייה הדרמטית בשיעורי התעסוקה של הישראלים בכלל ושל החרדים (גברים) והערבים (נשים) בפרט? מה גרם לקהלים שבעבר הלא רחוק לא השתתפו בכוח עבודה לצאת לעבוד? ואיך קרה שישראל מדורגת כמדינה עם שיעורי העוני הנמוכים ב־OECD כשמודדים את העוני לפי ההכנסה הכלכלית ברוטו של המשפחה, והכי גבוהים כשמודדים אותו לפי ההכנסה נטו, אחרי שהמדינה גובה מסים ומשלמת קצבאות ותמיכות?

     

    התשובה במחקר, שממצאיו העיקריים כבר צוטטו בהרחבה ב"ממון": החלטות הממשלה מ־2002, ובייחוד הקיצוץ בקצבאות להבטחת הכנסה וקצבאות הילדים, דחפו את הגברים החרדים, את הנשים הערביות ואת בעלי ההשכלה הנמוכה מקרב לא חרדים, להצטרף למעגלי העבודה. פעלו כאן שני "כוחות מנוגדים": מצד אחד, ירדה ההכנסה של משקי הבית מקצבאות ותמיכות, ומצד אחר, עלתה הכנסתם מעבודה. כשהקצבאות של משפחות חרדיות עם ארבעה ילדים ירדו ב־60% עלתה התעסוקה שלהן ב־50%. בקרב משפחות ערביות מרובות ילדים גרמה ירידה של 56% בקצבאות לעלייה של 35% בתעסוקה. כך קרה שבאותו הזמן ממש, בשנים 2002/03־2015/16 התכווץ העוני לפי ההכנסות ברוטו, ובמקביל, בגלל הצמצום הרב בקצבאות ובתמיכות, העוני לפי הכנסה נטו גדל. "הפערים בהכנסות מעבודה", אומרת אסנת ליפשיץ, "הצטמצמו, הפערים בהכנסה הפנויה התרחבו".

     

    עורכי המחקר, כפי שהוצג בכנס, מצדדים בגלוי במדיניות החברתית־הכלכלית הדוחפת אוכלוסיות מסעד לתעסוקה, גם במחיר של הרעה במדדי העוני המבוססים על הכנסות נטו. זה זמני, הם משוכנעים: כשיעלו המיומנות המקצועית ופריון העבודה של העובדים והעובדות החדשים, גם מדדי העוני בהכנסות נטו יתחילו לרדת; הם כבר יורדים זה שלוש שנים לפחות. שוק העבודה, אם כן, הוא "המנוע לצמיחה ולצמצום הפערים". זו השקפה שנגידת בנק ישראל קרנית פלוג מקדמת ללא לאות מראשית מאבקה למען "מענק עבודה" (מס הכנסה שלילי), התורם והמחזק את המגמות החיוביות.

     

    פרופ' מואב, נראה שנתניהו צדק כשקיצץ בקצבאות.

     

    "הוא צדק כשר אוצר אמיץ ושובר מוסכמות, אבל זה היה מזמן, לפני 15 שנה. כשנתניהו נעשה שוב ראש ממשלה הוא התנער מהכלכלה וסיגל לעצמו דיבור של פרשן ויועץ, לא של ראש הרשות המבצעת. שמענו אותו מספר שהמליץ בתחילת העשור להשקיע בקניית דירות, מה שמעיד על כך שכבר אז הניח שמדיניות הממשלה שהוא עומד בראשה לריסון מחירי הדיור תיכשל. והוא עוד מתגאה בהמלצה ההיא".

     

    אבל תראה, מחירי הדירות סוף־סוף יורדים. תוכנית מחיר למשתכן מצליחה.

     

    "מחיר למשתכן היא תוכנית גרועה; אם האוצר יחלק עגבניות בחצי חינם, גם מדד מחירי העגבניות ירד. כל הקהילייה הכלכלית הישראלית, אולי מלבד כלכלן אחד, מאוחדת בדעתה נגד מחיר למשתכן".

     

    מה כל כך גרוע בה?

     

    "לוקחים מציבור משלמי המסים שלושה מיליארד שקל בשנה ומגרילים אותם כמענקים בין אזרחים בני־מזל, בלי קריטריונים סוציאליים, בלי מבחני הכנסה או נכסים. זה נראה לך מהלך כלכלי וחברתי סביר? למעשה, תוכנית מחיר למשתכן אף מזיקה יותר מהגרלה סתמית של סובסידיות, משום שהיא כובלת את הזוכה בה לקבלן ספציפי. הקבלן עלול לנצל את חולשת הזוכים המשועבדים לו ולמכור להם דירות באיכות ירודה. מהדיווחים מהשטח אני מתרשם שבונים כאן שכונות עוני חדשות, סלאמס במימון המדינה. זה מטורף".

     

    "מטורף" היא מילה שפרופ' מואב מרבה להשמיע, ובהדגשה. כך הוא מכנה גם את הרעיון של מס על דירה שלישית ומעלה ואת המאמצים השונים של משרד האוצר "להעניש את המשקיעים בדירות". "שוק הדיור להשכרה בארץ", אומר פרופ' מואב, "מתפקד פנטסטי. הוא תחרותי מאוד, גמיש, מגיב מהר לשינויים בהיצע וביקוש ומספק מאות אלפי דירות בתשואה נמוכה מאוד, 3% בלבד, מנקודת ראות המשכירים". על אף היותם "ממלאי תפקיד חברתי קריטי", לדבריו, "משרד האוצר רודף את המשקיעים בדירות להשכרה ופועל במרץ להצר את צעדיהם ולגרש אותם מהשוק".

     

    כשהמשקיעים עוזבים את השוק הזוגות הצעירים יכולים לקנות דירות בזול.

     

    "זו מדיניות נוראה, מעוותת, קצרת ראות. הרי בעוד שנים ספורות יהיה בארץ מחסור חמור בדירות להשכרה, דמי השכירות ייזנקו והחלשים ביותר ייפגעו ביותר. זה מטורף, לא?"

     

    ממחקר נוסף שהוצג אתמול בכנס של מכון אהרון עולה כי יש לבנות כ־80 אלף דירות לשנה רק כדי לבלום עלייה חדשה במחירים. אשתקד הוחל בבניית 46 אלף דירות.

     

    עסוק בגבינות

     

    בשיחתנו מדגיש פרופ' מואב כי ביקורתו מקצועית, לא אידאולוגית. גם בלי לחלוק על יעדי מדיניות האוצר, הוא אומר, אפשר להצביע על כשלי יסוד ביישומה. מואב: "פקידי האוצר רוצים לשלוט בשוק הגבינות הקשות באמצעות חלוקת מכסות. לכפות על הצרכן לקנות גבינת יבוא מסוימת במחיר מסוים. מתעסקים בניהול גבינות קשות במקום להתעסק בפיתוח התשתיות. מטורף, כבר אמרתי?"

     

    כשאנחנו עוברים לדבר על תחבורה כעסו של פרופ' מואב גובר. ממשלות ישראל, הוא קובע, לא רק משקיעות פחות מדי ברכבות ובמערכי תחבורה ציבורית, אלא גם "לא מזיזות אצבע כדי להקטין את השימוש ברכב פרטי".

     

    איך מקטינים אותו כשהישראלי צמוד לאוטו שלו?

     

    "מטילים אגרת גודש. יש כיום טכנולוגיות המאפשרות בקלות להטיל מס מיוחד על בעלי רכב פרטי המשתמשים ברכבם בנתיבים גדושים ועמוסים. אגרות גודש כאלה נהוגות בערים רבות בעולם; בהתחלה התושבים שונאים אותן ומפגינים נגדן, אחר כך רואים את הברכה שבהן. אני מאמץ את ההמלצה של קרן המטבע הבינלאומית להקטין את מסי הקנייה על המכוניות, ולהטיל במקומם מסים על שימוש במכונית פרטית באזורים צפופי תנועה. רוב הפקקים ברחובות ובכבישים ייעלמו אז בדרך פלא".

     

    הם לא ייעלמו, הם יעברו לתחנות הרכבת ולאוטובוסים ויגרמו לסתימתן.

     

    "לצערי, זה נכון. ההזנחה בהשקעות בתחבורה ציבורית בכלל ורכבות בפרט בלתי נסלחת. ולא האוצר לבדו אשם: נתניהו ראש ממשלה כבר כמעט עשר שנים שבהן התחלפו שלושה שרי אוצר. האחריות על המחדל נופלת עליו".

     

    בנוסף להשקעה מוגדלת בתחבורה ציבורית, פרופ' מואב מציע גם להכניס תחרות לחלקים ממנה, "כפי שנעשה", הוא אומר, "בדנמרק ובשוודיה". אבל, הערתי, אצלנו הוכנסה התחרות לחברות האוטובוסים ותוצאתה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. "הצחקת אותי", עונה פרופ׳ מואב, "השליטה הריכוזית של הממשלה בתחבורה הציבורית באוטובוסים לא נחלשה. משרד התחבורה קובע את הכל והתחרות בפועל אפסית".

     

    והתחרות בבנקאות?

     

    "הבנקים בישראל מאוד־מאוד תחרותיים — ועם זאת מאוד לא יעילים. פרדוקס? לא. חוסר היעילות של הבנקים שלנו מקורו בוועדי העובדים הכוחניים, השומרים על שכר מופרז ותעסוקת יתר בממדים גדולים. העוצמה של ועדי העובדים בבנקים, שאין דומה לה באף ענף פרטי אחר במשק, מגולגלת בסופו של דבר עלינו, הלקוחות. האם שר האוצר כחלון התייחס לכך בביקורתו על הבנקים? המליץ על שינוי? ממש לא. הוא ועמיתיו הפוליטיקאים מחפשים לנגח את הבנקים בסוגיית האשראי שניתן בעבר לטייקונים כאילו זו בעיית הבעיות, אבל מתעלמים לגמרי מהכשל האמיתי של הבנקאות בארץ, השליטה האבסולוטית של ועדי העובדים. זה שקרי ומטורף".

     

    ככלכלן, העוני בישראל מדאיג אותך?

     

    "העוני בהחלט מדאיג אותי. לכן אני לא בוחל במתן קצבאות למי שנזקק. מדיניות כלכלית־חברתית שאני מאמין בה צריכה לשרת את הרווחה של הקבוצות החלשות ביותר. לסייע למי שנמצא בקצה התחתון של ההכנסות. אבל אני עוין את הרעיון הפופוליסטי הקורא להעניש את המצליחים כלכלית רק מפני שהם מצליחים. פגיעה מיותרת בהם לא משפרת את מצב החלשים. רק מרוששת את כולנו".

     

    פרופ' מואב אמנם לא אמר "זה מטורף", אבל הוא לבטח חשב כך.

     

    פאודה בנורווגית

     

    עמוק בתוך מאגר הסדרות של נטפליקס תמצאו אחת ששמה מצלצל מוכר: "כיבוש", ובאנגלית OCCUPIED. הסדרה המקורית דוברת נורבגית ונטפליקס מספקת תרגום לאנגלית. היא הופקה בשתי עונות, ב־2014 ובשלהי 2017, על פי תסריטו של יו נסבו, מחבר ספרי המתח עם הבלש הארי הולה. הסדרה דמיונית, לא בלתי מציאותית: מתארת כיבוש איטי, זוחל, לא אלים ברובו, כיבוש דה־לוקס של נורווגיה על ידי רוסיה המתרחש על רקע משבר אנרגיה אירופי חמור. המזרח התיכון מסובך במלחמות מוסלמיות, ארה"ב מסתפקת בנפט ובגז מאדמתה ומפנה גב לעולם. אירופה תלויה כמעט בלעדית ביבוא חומרי אנרגיה מרוסיה. האיחוד האירופי מהלך על חבל דק בין שעבוד לקרמלין ובין בלימה דיפלומטית של שאיפות ההשתלטות שלו. החלופה המשמעותית לנפט הרוסי (או הזורם דרך רוסיה) היא המאגרים בים הכלכלי של נורווגיה. בנורווגיה שולטת ממשלה בראשות מפגלת הירוקים, שהתחייבה להפסיק בהקדם את הפקת הנפט ליצוא כדי להציל את האקלים הגלובלי. המנהיגים האירופיים מתחננים לנורווגים, המשיכו להפיק ולספק לפחות עד שימצאו פתרונות טכנולוגיים חדשים ויעילים לאנרגיה שאינה מזהמת. הרוסים לא מתחננים: הם משתלטים, פולשים ומכתיבים.

     

    בהיפוך תפקידים מרתק, הירוקים בסדרה "כיבוש" נושאים את דגל הלאומיות והעצמאות הנורווגית, הכרוכה מבחינתם במילוי ההתחייבות להשבתת רוב אסדות הנפט והגז ויהי מה. השמרנים הפרגמטיים מצדדים בהבנות ובפשרות עם רוסיה ואירופה. ראש הממשלה ה"ירוק" מתלבט, תחילה נכנע לרוסים ונענה בחיוב לבקשות אירופה, אחר־כך (בשורה של אירועים דרמטיים) מוצא מקלט בשוודיה השכנה ומקים בה ממשלה גולה. באוסלו המושלגת קמה ממשלת מומחים בראשות אישה א־פוליטית, בעבר העוזרת והמאהבת של ראש הממשלה הגולה. היא מחפשת פיוס אקטיבי עם רוסיה.

     

    במקביל מתארגנת ומתחזקת ברחבי המדינה הנורווגית מחתרת אנטי־רוסית, "נורווגיה החופשית". צעירות וצעירים חדורי אידאולוגיה לאומית־אקולוגית מתגייסים לשורותיה, מפעילים מטעני חבלה נגד מוקדי הנוכחות הרוסית, הורגים, עושים פרובוקציות וזורעים טרור. גם הצבא הנורווגי, חיל הים ומשמר החופים, לא מקבל בהשלמה את ההשתלטות הרוסית. העימותים מחריפים עם התקדמות הסדרה. העם הנורווגי שרוי במבוכה. הרוב ממשיך בחייו האזרחיים, אוהד בשקט את הממשלה הגולה, נרתע מהפעולות של "נורווגיה החופשית" ומוכן להעלים עין ולעשות עסקים עם הרוסים העשירים המציפים את אוסלו.

     

    לא אמשיך בתיאור הסדרה על שתי עונותיה. העלילה מסתבכת, הדילמות מתחדדות, הקצב מתגבר, המזימות הפוליטיות־כלכליות רודפות זו את זו. ראו בעצמכם. אך הנה עצתי: ותרו על הפרק האחרון, על שני חלקיו, הסוגר את העונה השנייה. הוא מאולץ, מסורבל, תקין פוליטית עד גועל נפש, מתפתל במסרים פייסניים ובהסטת הדגש מהאיום הרוסי אל האיום הנורווגי פנימי. מקלקל את הרושם.

     

    ייחודה הטלוויזיוני של הסדרה (שוב: להוציא את הפרק האחרון) בהימנעות משרטוט דמויות בשחור ולבן, בתיאור מדויק של האופי הנורווגי העצור והמנוכר, ובפסיחה על רוב קטעים של אלימות צעקנית. אין גם סצנות סקס בסדרה; יש רק רמיזות לסקס. OCCUPIED במפורש ובמוצהר איננה "פאודה". שוררת בה אווירה דיכאונית מתונה, המתקדרת וההולכת עם העלילה. הדילמות האישיות נשזרות בה בלאומיות ובפוליטיקה כלכלית מקומית ובינלאומית, בלי שיפוט ובלי להצביע על תאגידים עסקיים גדולים כמקור הרוע בתבל, נוהג הנפוץ בסדרות מתח אמריקאיות. שוני מבורך.

     

    מעל הסדרה כולה מרחף הזיכרון ההיסטורי של שיתוף הפעולה הנורווגי עם הנאצים במלחמת העולם השנייה; "קוויזלינג", שם משפחתו של ראש הממשלה הפרו־נאצי בשנים 1941־1945, הפך לכינוי נרדף לכל משתף פעולה עם הכובש. השאלה המוסרית־מצפונית שהיא מעלה מוכרת לנו מכל צדדיה: האם קיים "כיבוש דה־לוקס", כיבוש משתלם, והאם מותר להתנגד לו באמצעים טרוריסטיים קיצוניים? ועוד: מיהו פטריוט אמיתי? האם זו היא המנהיגה המוכנה לפשרות ולהיענות חלקית ומותנית לדרישותיו של הכובש כדי למזער את הסכנה לחיי האזרחים ולמנוע מלחמה, או מנהיג זקוף־קומה ורוחש מזימות המעדיף עימות בלתי מתפשר, עד כדי הידרדרות למלחמה שתוצאותיה הטרגיות ידועות מראש? ולבסוף: האם ובאילו נסיבות נימוקים של רמת חיים גוברים על השאיפה לעצמאות לאומית מלאה? והאם בכלל תיתכן כזאת בעולם של תלות כלכלית הדדית?

     

    עד הפרק האחרון לא מתיימרים יוצרי OCCUPIED לתת תשובה משלהם לשאלות האלה. שהצופים ישפטו. גם הצופים הישראלים.

     


    פרסום ראשון: 24.05.18 , 16:05
    yed660100