היחסים בין יהודים לערבים במדינה דורשים אתחול. לא האלימות המשטרתית היא הבעיה אלא הסיפור הלאומי. בחגיגות ה־70 למדינה זה הנושא היחיד שאין מה לחגוג בו. לא הצלחנו להפוך את הערבים תושבי ישראל לאזרחים ישראלים. פיזית כן, בראש - שלהם ושלנו - לא. בכל מקרה מבחן, רגש הלאומנות הפלסטינית מנצח את הישראליזציה. תמיד יש תירוץ. פעם אלה הסממנים של הדגל וההמנון – למרות שמוסלמים חיים בשווייץ עם הדגל והצלב, נשבעים למלכה הבריטית, ראש הכנסייה האנגליקנית או שרים המנון פרוטסטנטיי בהולנד. פעם זו השמירה על הגבול בעזה שמוציאה ערבים בחיפה להפגנה, פעם אירועי 2000 ופעם המאבק בסוריה.
נכשלנו, וג'עפר פרח הוא תוצר הכישלון. שיהיה ברור שבישראל מותר להפגין ולומר מה שרוצים, כל עוד אין קריאה לאלימות. צריך עוד לומר, שלמרות תהליך מסוכן של הפיכת המשטרה לשק חבטות מימין ומשמאל, אם שוטר שבר בכוונה רגלו של מפגין, שימוצה איתו הדין.
לג'עפר, כמו גם לאיימן עודה, אחמד טיבי וחנין זועבי, יש בראש ארץ אחרת. הם לא מוכנים לחיות כמיעוט במדינת לאום דמוקרטית. לא רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית. שני הצדדים בסכסוך מבינים את האמת שבבסיסו: אם הערבים במזה"ת יורידו את נשקם ויקראו לשלום, יהיה שלום, ואם היהודים בישראל יחליטו להוריד את נשקם, לא תהיה להם מדינה. הדו־קיום שהציונות חלמה עליו נוסח העדה הדרוזית (על אף הבעיות), או נוסח יהודים או מוסלמים כמיעוט במערב הולך ומתרחק עם כל הפגנה והתבטאות של ההנהגה. קולם של השייח'ים שמעודדים גיוס ואנשי החינוך שמעודדים השתלבות בחברה לא נשמע ואיתם חלק גדול מהערבים הישראלים. נדרשת הכרעה בין מדינת לאום עם מיעוט ערבי משולב, בעל זכויות וחובות מול מדינת כל לאומיה, אפשרות שסותרת את החזון הציוני. הפגנה עם דגלי אש"ף או חמאס, או תמיכה במשט הטו
קי הן מסר ברור. ממשלת ישראל תצטרך לעשות מה שהיא לא אוהבת לעשות ולתכנן לטווח ארוך. להכין תוכנית שילוב למגזר הערבי: שירות לאומי חובה, זכויות, אכיפת חוק מוגברת והוצאת המפלגות הלאומניות שמתנגדות לישראל מחוץ לחוק. בדיוק כפי שנפסל כהנא. זה לא רק ברך.
מיקרופון פתוח
את הקטע הזה אפתח בהתנצלות בפני מרבית קוראיי, אני מכוון אותו לצעירים מהציונות הדתית, מגזר קטן באוכלוסייה (12%), על חסרונותיו ויתרונותיו.
לפני 31 שנה פירסם אורי אורבך ז"ל מאמר מכונן בעיתון "נקודה". הכותרת הייתה "הטובים לתקשורת" ברפרור לטובים לטיס. המאמר קרא לצעירים מהציונות הדתית להשפיע דרך התקשורת. להתגייס לגל"צ במקום לסיירת. אורבך ז"ל היה אדם חד ומפוכח שנגע בתחושה של רבים במגזר. תחושה שאין להם פה - שהתקשורת, הפוליטיקה והאליטות נגדם. הייתי אז אחד מהמתרגזים, ובלי לקבל ציווים מרבנים (שמעולם לא היו כוס הקפה שלי) או מאורי אורבך, הגעתי לתקשורת. בגיל 30, אחרי קריירה אחרת, אבל בדיוק מאותה סיבה.
מי שמעיף היום מבט בחברה לא יכול שלא להבחין שהציונות הדתית הפכה מאז אותו מאמר לאליטה בעצמה. היורשת הלא־טבעית של ההתיישבות העובדת, נתח קטן באוכלוסייה אף היא, לאומית, עם אותה נוקשות אידיאולוגית, והשתלבות במוקדי הכוח.
אורבך ז"ל טעה. "הטובים" חייבים היו אז וחייבים גם היום ללכת לשירות משמעותי בצבא, כתף אל כתף עם שמאלנים וחילונים. רק אחר כך, עם המטען שיצברו, שילכו להיות עיתונאים. לעולם אדם שערך "הרעות" הצבאי שלו הוא מיקרופון לא יבין מה מושחת כל כך בשיח הציבורי שלנו.
"הטובים" מכותרת המאמר צריכים היום להתגייס למען החברה הישראלית, לא למען המגזר שלהם. את זה עושים דרך חינוך משולב (דתיים וחילוניים) ודרך הצבא. לא מחלקות נפרדות של בני ישיבות או פטנטים אחרים, אלא שירות משותף. שכם אחד. עדיף בקרבי.
30 שנה אחרי - התקשורת היום מסוכנת מכיוון שהיא מציגה עם שבין חלקיו אין משותף. הבנות הדתיות שמתגייסות לגל"צ כבר יכולות לעשות שירות קרבי. זה פורץ דרך ומשמעותי יותר בציבור שלהן. הבנים צריכים למצוא אידיאל אחר. בציניות עיתונאית אין שום אידיאל. המציאות מורכבת יותר מרוגל אלפר ושמעון ריקלין. רק מי שיעבור ביום הזיכרון בין בתים ימניים ושמאלניים, בין משפחות שכולות שמאלניות וימניות בישראל, יבין את הפער. הטובים - שירפו מהאובססיה לתקשורת והשפעתה המוגבלת ממילא. שיחדשו את הוויכוח על האידיאולוגיה, שילכו למגזר השלישי, לפוליטיקה שמחפשת עומק אידיאולגי, שיחדשו את הגשרים. סליחה שאני יורק לבאר, אבל דיבורים בתקשורת לא בונים בדרך כלל כלום.
אין להם אלוהים
יש בעולם רק תופעה אחת מסוכנת מקנאות בשם אלוהים וזו קנאות חסרת אלוהים. כמות הדם שנשפך בשם האתיאיזם של סטלין או הנאציזם של היטלר עלתה על כל מה שעשו מטורפים דתיים עד אז. אני מסיים בזה כי צריך לזכור את ההיסטוריה כשעוסקים ברגשות דתיים בהווה. רוב האנושות זקוקה למסגרת ולאמונה. רוב האנשים זקוקים לתחושת שייכות. דת ולאומיות הן תופעות בריאות. במיוחד מפני שרעיון ה"ללא גבולות וללא הבדל" הוא מייצר תלישות. מי שמזלזל בשתי התופעות לא מבין מספיק באנשים ובטח שלא באנשים במזרח התיכון. כל זה חשוב גם כדי להסביר את הגבול בין הרגש לחופש ביטוי. יש פה קנאים דתיים שמשוכנעים שהם מדברים בשם אלוהים, ויש קנאים חילונים שפוחדים מכל תוכן דתי, כאילו אם יתעלמו, הדת תיעלם.
הכעס על המערכון ב"ארץ נהדרת" על בנט והתפילין נובע מרגש השייכות אלא שהרגש לא קובע. למרבה המזל אנחנו בישראל. מותר לערוצים מסחריים ולבני אדם פרטיים להגיד מה שהם רוצים. להגיד וגם לצחוק על ההיסטוריה ועל הדת - ממוחמד ועד משה – גם כשזה מרגיז אותי. כל עוד אין בזה הסתה לאלימות, זה חוקי. אגב, בשונה מגופים ממלכתיים שמחויבים להיגיון כלשהו. ועוד מסקנה. להערכתי המהומה פרצה משום שמעט מדי פוליטיקאים רואים "היהודים באים" בתאגיד. אם המערכון על בנט הזיז שרים בממשלה, על "היהודים באים" היו כבר מפילים ממשלה.
