"את המאבק נגד האנטישמיות באירופה אי־אפשר לנהל מישראל"

"אין ספק שיש אחוז לא כל כך קטן מבין האנשים שהגיעו לגרמניה שמביאים איתם מהבית אנטישמיות ושנאת ישראל", אומר דוקטור יוזף שוסטר, נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה.

"אנטישמיות תמיד הייתה חלק מהשמאל הקיצוני בבריטניה, אבל ברגע שקורבין נבחר לראש הלייבור, אנשי השמאל הקיצוני הרגישו שהמרחב לאוורר את דעותיהם האנטישמיות נפתח והם יכולים לומר את הדברים בפומבי", אומר ג'ונתן ארקוש, נשיא הקהילה היהודית בבריטניה.

"היהודים מהווים אחוז אחד מכלל האזרחים בצרפת, אבל הם קורבנות של 35 אחוזים ממקרי הגזענות במדינה. זה מתחיל בגרפיטי על המכוניות, אחר כך מתפתח לתקיפות ואז אנחנו מגיעים לרציחות, שגם הן מחמירות", אומר פרנסיס קאליפה, נשיא ה־CRIF, מועצת הארגונים היהודיים בצרפת.

יהודי אירופה נתונים כיום במצב שאפשר להגדירו כ"לא נוח". עלייה במספר התקריות האנטישמיות בדרגות חומרה שונות מורגשת באנגליה, צרפת וגרמניה. בערים, בפרברים, מצד גופים פוליטיים ואנשים פרטיים, אירופאים ותיקים וגם מצד המהגרים שמגיעים מארצות מוסלמיות. זה מתחיל בוונדליזם וקללות, ומגיע לעיתים עד למעשי רצח מחרידים. אופי המקרים משתנה ממדינה למדינה, ובהתאם גם התגובה של הקהילה היהודית המקומית, אבל דבר אחד ברור: האנטישמיות מרימה ראש באירופה. כדי להבין עד כמה התופעה חמורה ואיך אפשר להתמודד איתה, פנה "ידיעות אחרונות" אל שלושת מנהיגי הקהילות היהודיות הבולטות באירופה.

ג'ונתן ארקוש, נשיא הקהילה היהודית בבריטניה

"מבחינתי צרפת אינה אנטישמית, יש אנטישמיות בצרפת", מצהיר קאליפה. הרצח האנטישמי האחרון במדינה אירע לפני חודשיים, אז נדקרה למוות מיריי קנול, ניצולת שואה בת 85 בדירתה בפריז בידי שכן מוסלמי, וגופתה הוצתה. שנה לפני כן נרצחה שרה חלימי, בת 65 במותה. הפיגועים בהיפר כשר בפריז ובבית הספר היהודי בטולוז גם הם אירעו בשנים האחרונות וישנן תקריות נוספות משנים עברו. הנתונים האחרונים מגלים כי אמנם יש ירידה של כ־70 אחוז במספר האירועים האנטישמיים המדווחים בצרפת, 311 מקרים ב־2017 לעומת 808 ב־2015, אך האלימות המופעלת בהם הולכת ומחמירה. אחת הבעיות הגדולות שאיתה מתמודדת הקהילה היהודית היא ההגירה הפנימית בצרפת. כעשרה אחוזים מהיהודים המתגוררים בפריז רבתי, 50 אלף איש, נוטשים את השכונות שבהן גדלו ועוברים, אם ידם משגת, למקומות בטוחים יותר. "הם קורבנות למה שאני מכנה 'האנטישמיות היומיומית': גניבת דואר, מבטים מאיימים וקללות בכל יום", אומר קאליפה. "אלו שאינם יכולים לעזוב נענשים פעמיים: לא רק שהם סובלים מהאנטישמיות, התמעטות היהודים באותן שכונות מצמצמת את השירותים הקהילתיים והם מוצאים את עצמם מבודדים".

אז למה חצי מיליון היהודים הגרים במדינה לא עולים לישראל?

"עלייה לישראל צריכה להיות בחירה אישית. אנחנו חיים בצרפת, אנחנו צרפתים".

הכרה במחלה

ד"ר יוזף שוסטר,נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה

יהודי צרפת רואים בעצמם צרפתים גאים, חלק בלתי נפרד מהרפובליקה. "שלושים אלף איש חתמו על העצומה נגד האנטישמיות שפורסמה לפני כשבועיים, מתוכם אימאמים מוסלמים המכירים בחשיבות השיח בנושא", מסביר קאליפה. "מבחינתי זו התחלה של הכרה בחברה הצרפתית של המחלה הזאת בתוכה. הצרפתים הבינו שכל הצרפתים מהווים מטרה לטרור והרגישו מה עבר על היהודים שהותקפו כמיעוט".

שלושים אלף איש הוא גם מספר המשתתפים בצעדה לזכרה של קנול שאירגן קאליפה, שאמנם איחדה צרפתים מכל הדתות, אבל באומה של 67 מיליון איש, קשה לומר שהתנועה משלהבת את ההמונים.

"יהודים כאן חופשיים יותר מאשר בצרפת ומוגנים יותר מיהודי גרמניה", מנתח ארקוש את המצב באנגליה. "יש בבריטניה קהילה גדולה של יהודים שהיגרו לכאן בשנים האחרונות מצרפת. הם אומרים לי שהם אוהבים את לונדון כי חשים בה מוגנים. בבריטניה, עם כל הבעיות, אנחנו מרגישים מוגנים ורצויים".

ובכל זאת, גם ארקוש מתמודד עם סוגיה מורכבת: מפלגת הלייבור הבריטית. לפני כחודש וחצי ביצעה הקהילה היהודית בבריטניה צעד תקדימי: היא ערכה הפגנה גדולה מול הפרלמנט ונגד ג'רמי קורבין, ראש מפלגת הלייבור ויו"ר האופוזיציה. ראשי הקהילה היהודית לא זוכרים כאן הפגנה כה קולנית, שכוונה נגד דמות ספציפית בפוליטיקה הבריטית. "תמורת תשלום של שלושה ליש"ט אתה יכול להתפקד לשורות הלייבור, אז מאות אלפי אנשי שמאל קיצוני התפקדו, ובחרו מנהיג בצלמם. אני לא חושב שקורבין אנטישמי, אבל הוא עיוור לאנטישמיות. ההפגנה נגדו הייתה דרכנו לומר: עד כאן. הגיע הזמן להפסיק עם המילים ולהתחיל במעשים".

צעדה בפריז בעקבות רצח ניצולת השואה מיריי קנול

המעשים שעליהם מדבר ארקוש הם צעדים למיגור האנטישמיות הפושה בקרב מפלגתו של קורבין. בשנתיים האחרונות מאות אנשי לייבור, בהם גם חברי פרלמנט, התבטאו באופן אנטישמי. רק מקצתם הושעו משורות המפלגה, ולעיתים קרובות לתקופות קצרות בלבד.

ובכל זאת, מתעקש ארקוש, המצב בבריטניה לא דומה למצב בצרפת ובגרמניה. "כאן אין אזורים שיהודים לא יכולים להסתובב בהם, כמו בפריז. יהודים, לרוב, יכולים לחוש בטוחים להתהלך עם כיפה לראשם מבלי לחשוש ממתקפה אנטישמית, כמו בגרמניה".

אבל השנה האחרונה הייתה שנת שיא במספר התקריות האנטישמיות בבריטניה.

"כן, אבל צריך להבין את המקרים הללו. הבת שלי חזרה ביום שישי מבית הכנסת. מישהו שחלף עם מכוניתו צעק לה 'יהודייה' והמשיך לנסוע. האם זה נעים? כמובן שלא. אבל זו תקרית שולית. במדינה של 65 מיליון בני אדם, 20 תקריות אנטישמיות בשבוע זה מספר לא גבוה במיוחד. בריטניה, אגב, סטטיסטית פחות אנטישמית מאשר ארה"ב".

מזוודה ריקה, בינתיים

באפריל הותקף ברחובות ברלין אדם ארמוש, צעיר ערבי־ישראלי שמתגורר בעיר ויצא לרחוב כשכיפה לראשו בניסיון להוכיח לחבר יהודי המתגורר שם גם הוא, שאין כל סכנה בכך. צעיר מוסלמי התנפל עליו והיכה אותו בחגורה תוך שהוא צועק "יהודי", עד שהוזעקה המשטרה, וארמוש פונה לבית החולים. מאז גל ההגירה של 2015 ממדינות ערב, הרשויות בגרמניה רשמו עלייה גדולה באמירות אנטישמיות ואנטי־ישראליות. במקביל דווח גם על עלייה גדולה בתקיפות אנטישמיות מצד ילדי מהגרים נגד ילדים יהודים. שוסטר, כמנהיג הקהילה היהודית במדינה, קרא ליהודים שלא לצאת לרחוב בכיפה גלויה. אלפי יהודים אחרים נקטו גישה שונה וצעדו ברחובות ברלין וערים נוספות כשכיפות לראשם. ובתגובה צעדו ברחובות ברלין וערים נוספות אלפים עם כיפה לראשם.

הממונה על המאבק באנטישמיות בגרמניה, פליקס קליין, שנכנס לאחרונה לתפקידו, אמר שאיננו מופתע שיש יהודים ששוקלים לעזוב את גרמניה. "אלו ששוקלים זאת הם מעטים", מגיב שוסטר. "אם בדור שאחרי השואה נהוג היה לומר על יהודי גרמניה שהם חיים 'עם המזוודות ארוזות', עכשיו אולי יש כמה שמציצים איפה הניחו את המזוודות הריקות. אבל שאנשים יעזבו את גרמניה בגלל אנטישמיות — לשם, תודה לאל, עוד לא הגענו. אני בשום אופן לא מעודד אנשים לעזוב".

יעצת ליהודי גרמניה לכסות את הכיפה לטובת ביטחונם האישי.

"יעצתי ליחידים, כאשר הם צועדים לבדם בערים הגדולות, לא ללכת עם כיפה באופן גלוי אלא לחבוש כיסוי ראש נוסף עליה. הדיון שפרץ בעקבות כך בישראל צבוע בעיניי. אין במה שאמרתי שום דבר חדש, הישיבות בברלין מבקשות מאז ומתמיד מהצעירים לא ללכת עם הכיפה בגלוי. אני לא רוצה שצעיר ייפגע רק בגלל שהלך עם כיפה, אחרת אאשים את עצמי שלא הזהרתי על כך".

בכל זאת, רבים ראו בקריאתך סימן של כניעה מול האנטישמיות.

"לא, המאבק באנטישמיות נמשך ולא צריך לפרש את זה ככניעה. אבל אני חושב ומקווה שקריאתי התקבלה כקריאת אזהרה בחברה הגרמנית, שמילים יפות יותר אולי לא הצליחו לייצר".

מה מידת הסכנה ליהודי גרמניה להערכתך? כמה מסוכן כאן מ־1 עד 10?

"צריך להבדיל בין ערים גדולות כמו ברלין, קלן ומינכן, שבהן רואים יותר אנטישמיות, לבין ערים קטנות יותר. אבל אם אני צריך לשקלל את המצב הכללי, כש־1 אומר שהכל בסדר ו־10 שהחיים היהודיים בגרמניה אינם אפשריים כלל, הייתי אומר שאנחנו בין 2 ל־3. אני עדיין משוכנע שהחיים היהודיים בגרמניה אפשריים בהחלט גם ליחידים וגם לקהילה".

אבל למרות זאת, האנטישמיות עדיין נוכחת ב־2018, למרות המאמצים הכבירים של הפוליטיקה הגרמנית. האם אין משמעות הדבר כישלון החיים היהודיים בגרמניה?

"כישלון בהחלט לא. מאז ומתמיד יש עוינות כלפי יהודים בכ־20 אחוז מהאוכלוסייה הגרמנית, כך היה גם לפני כמה עשורים כשיהדות גרמניה הייתה הרבה יותר מצומצמת, וכך גם היום. החלק הזה באוכלוסייה נהיה קולני ובולט יותר, אנשים אומרים היום דברים שבמשך זמן רב לא העזו לומר. אבל צריך לזכור גם את המסקנה ההפוכה, ש־80 אחוז מהאוכלוסייה לא מחזיקים בדעות קדומות כלפי יהודים".

אם כך לא נראה הגירה המונית כמו מצרפת.

"אם הדברים לא יתפתחו כמו שהם מתפתחים בצרפת לא נראה גל הגירה יהודית מגרמניה".

איך אתה רואה את ההתפתחויות בצרפת?

"באופן שלילי. הבעיה בצרפת היא שבמשך זמן רב לא זוהו הסכנות שעולות מההגירה מארצות המגרב, עבור החברה בכלל והיהודים בפרט".

הבכיר שהתפטר

לאנטישמיות בצרפת, מסביר קאליפה, יש שלושה ראשים. "הזרם הראשון הוא האנטישמיות הצרפתית המסורתית, שראשיתה במסורת נוצרית, והיא מיוצגת היום בימין הקיצוני. הזרם השני הוא מוסלמי במקור, גם אנגלה מרקל דיברה עליו לאחרונה כשהזכירה את המהגרים המגיעים מארצות ערב. יש תנועה בשם 'המוסלמים הצרפתים' שהיא קרובה לאחים המוסלמים ומי שמכיר את ההיסטוריה שלהם יודע איזה סוג של אנטישמיות הם מייבאים לצרפת. הדרשות הקיצוניות הן אחד המקורות להתפשטות האנטישמיות. סקר של מכון 'פונדאפול' הצביע על הקשר בין רמת הדבקות הדתית בקרב הקהילה המוסלמית ורמת הדעות הקדומות כלפי יהודים. מקורו של הזרם השלישי הוא בשמאל הקיצוני; מדובר באנטי־ציונים קיצוניים, הרבה מעבר לביקורת נגד ממשלת ישראל, ועם תמיכה גדולה בפלסטינים. לזרם הזה שייכת תנועת ה־BDS. בפועל, זהו מעבר משנאת ישראל — לשנאת יהודים".

בבריטניה, דווקא הסוג השלישי הוא זה שמעסיק את ארקוש והקהילה שלו יותר מכל. 300 אלף יהודים מתגוררים בבריטניה, מרביתם בלונדון והשאר בערים גדולות אחרות כמו מנצ'סטר וליברפול. הקהילה היהודית נחשבת מבוססת ומשפיעה בלונדון, אבל המגמה שמטרידה היום את יהודי בריטניה יותר מכל, היא חדירת והתבססות האנטישמיות בשורות מפלגת הלייבור, המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, שקיבלה תמיכה של 40 אחוז בבחירות האחרונות ואוחזת בסיכוי ממשי להפוך למפלגת השלטון בבחירות הבאות. ביום שני השבוע, קן ליווינגסטון, לשעבר ראש עיריית לונדון, בכיר במפלגת הלייבור וחבר אישי של היו"ר ג'רמי קורבין, הודיע על התפטרותו מהמפלגה בעקבות שערורייה שעוררה התבטאות אנטישמית שלו ב־2016. ליווינגסטון, שהגן על התבטאות אנטישמית של חברת מפלגה נוספת בשם נאז שאה, אמר אז: "בואו נזכור שכשהיטלר זכה בבחירות ב־1932, המדיניות שלו הייתה שהיהודים צריכים להיות מועברים לישראל. הוא תמך בציונות, זה היה לפני שהוא השתגע וסיים בלהרוג שישה מיליון יהודים". קורבין הגיב להתפטרותו של ליווינגסטון השבוע, ואמר כי התפטרותו "מצערת אחרי תרומה כה ארוכה וחיונית ללונדון ולפוליטיקה הפרוגרסיבית, אבל זה הדבר הנכון לעשות". דובר הקמפיין נגד אנטישמיות במדינה אמר שתגובתו של קורבין הייתה בבחינת "זריית מלח על הפצעים".

קורבין אמנם לא מזוהה כאנטישמי, אבל מנהל יחסי קרבה חמימים עם גורמים אנטישמיים. כך נחשף שבשנת 2012 קורבין שיבח ציור קיר בעל סממנים אנטישמיים ושהוא היה חבר בקבוצות סגורות בפייסבוק, שחבריהן התבטאו באופן אנטישמי.

חשיפת הדברים הללו עוררה סערה לא רק בקרב יהודי בריטניה, אלא גם בכלי התקשורת בממלכה. גם הפגנת הקהילה היהודית מול הפרלמנט סוקרה בתקשורת הבריטית עם נימת ביקורת כלפי קורבין — והלחץ עזר. "הוא ביקש להיפגש איתנו בגלל שכלי התקשורת לחצו עליו, ומסיבות אלקטורליות. בפגישה דרשנו שיוביל שינוי תרבותי בשורות המפלגה כדי לנקות אותה מאנטישמיות. אבל הוא לא רוצה להאמין בכך, וכשתבענו ממנו לצאת ולדבר על כך בפומבי הוא משך בכתפיו.

"בשמאל הקיצוני יש הנחות תרבותיות לפיהן המערב אשם בכל, ומנגד, הוא מתייחס לרוסיה בכפפות של משי. לדידם, ישראל היא בת־ברית של ארה"ב והיא השטן הקטן, מדינת אפרטהייד. לאלה מצטרפים כיסים בקהילות המוסלמיות, שינקו אנטישמיות מבית".

גם בגרמניה מתקיימת האנטישמיות האירופית המסורתית לצד אנטישמיות שהגיעה עם גלי ההגירה. "מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה' הקיצונית היא מפלגה שמייצגת בגלוי דעות גזעניות, ועל כן היא מעודדת, גם אם לא באופן ישיר, גם אנטישמיות", אומר שוסטר.

בין שני הגורמים, עליית הימין הקיצוני וההגירה, איזה מרכזי יותר בהתחזקות האנטישמיות?

"קשה להפריד לדעתי. על פי הסטטיסטיקה הרשמית כ־90 אחוזים מהאירועים האנטישמיים מגיעים מהימין הקיצוני, אבל המשטרה מסווגת מקרים שלא נחקרו בקטגוריית 'ימין קיצוני' כברירת מחדל, ולכן הסטטיסטיקה לא נכונה".

מאילו משני הגורמים אתה חושש יותר?

"קשה לומר מה יותר מסוכן, אבל אני משוכנע שסכנה גדולה יותר למוסדות היהודיים עדיין מגיעה מהימין הקיצוני".

כמה מרכזי מקומם של תושבים ממוצא ערבי בהתפתחויות האחרונות?

"אין ספק שיש אחוז לא קטן מבין האנשים שהגיעו לגרמניה שמביאים איתם מהבית אנטישמיות ושנאת ישראל. כאשר זה מגיע למעשים יש למצות עימם את מלוא חומרת הדין, גם למען ההרתעה. בעיניי צריך להיות ברורים בנושא החוקים החברתיים בגרמניה: שוויון בין גברים לנשים, קבלת נטיות מיניות, וגם שאין מקום לאנטישמיות. ומי שלא מקבל את החוקים האלו, אין לו זכות לגור כאן לדעתי".

יש לך תלונות כלפי ממשלת גרמניה בנוגע לטיפול באנטישמיות?

"אני חושב שהממשלה הגרמנית מודעת לנושא מאז ומתמיד. אולי בהקשר של גל הגירת הפליטים ב־2015 העניין לא נלקח בחשבון בהתחלה, אבל בינתיים הממשלה כבר הכירה בנושא. במאבק באנטישמיות הממשלה בהחלט לצידנו, ובאופן פעיל מאוד".

בין עזה ללונדון

בקיץ 2014, במהלך מבצע "צוק איתן", חלה עלייה גדולה של התבטאויות ותקריות אנטישמיות בבריטניה. באירועים האחרונים ברצועת עזה, לצד כלי תקשורת כמו "בילד" ו"די וולט" הגרמניים, שנחשבים יותר פרו־ישראליים, כלי תקשורת בעלי אוריינטציה שמאלנית יותר בגרמניה, איטליה, ובריטניה כמו "הגרדיאן", סיקרו את האירוע תוך שימוש בביטויים כמו "טבח" ו"שחיטה". אז האם מדיניות ישראל בשטחים מחוללת אנטישמיות? לדברי ארקוש, לא ממש. "מי ששונא את ישראל, לא ירצה להאזין לעובדות ועבורו ישראל תמיד תטעה. אנטישמי יכול לתעל את השנאה שלו נגד ישראל, להעמיד פנים שהוא מבקר את ישראל, בזמן שהביקורת כלפי ישראל היא רק כיסוי לדעות האנטישמיות שלו. האנטישמיות החדשה תולה את הביקורת בכיבוש או בהתנחלויות, אבל היא מתנגדת ליהודים באשר הם. גם אם ישראל תשוב לגבולות 67', האנטישמיות לא תפחת".

"אפשר להתווכח על מדיניות ממשלת ישראל, אבל יש לי הרגשה שאלו שקושרים את התבטאויותיהם לפוליטיקה הישראלית למעשה מוצאים לשמחתם דרך לבטא נטיות אנטישמיות", מסכים שוסטר. "ברוב המקרים ביקורת כלפי ממשלת ישראל משמשת כאצטלה אלגנטית לביטויי אנטישמיות".

אך האם מדיניות ישראל עצמה גם תורמת לכך?

"אינני מוציא מכלל אפשרות שממשלת ישראל גם משחקת כאן תפקיד, אבל הוא לא משמעותי".

"אי־אפשר לנתק את בעיית האנטישמיות מהסכסוך הישראלי־פלסטיני אבל אי־אפשר להטיל את האשמה לאנטישמיות בצרפת ובאירופה על הסכסוך. אני בטוח שגם אם היה שלום האנטישמיות לא הייתה נעלמת", אומר קאליפה. "את המאבק נגד האנטישמיות בצרפת או במדינות אירופיות אחרות אי־אפשר לנהל מישראל. צריך לעקור את הבעיה מהשורש, הצרפתים הבינו שכולנו נמצאים יחד במאבק נגד הטרור וכעת היהודים חשים בסולידריות של בני עמם. השלטונות הם בצד הנכון של המתרס ותומכים בקהילה, גם אם בעיית האנטישמיות עדיין קיימת".

אז מה צריך כדי למגר את האנטישמיות בצרפת?

"בטווח הבינוני, חינוך. להחזיר את הסמכות למורים כדי שיוכלו לדבר על כל נושא שהוא, כולל השואה והסכסוך הישראלי־פלסטיני". התרבות מקרים של תקיפת מורים בתוך שטח בית הספר, הובילה לכך שמורים רבים מצהירים כי אינם יכולים ללמד על השואה בשיעורי היסטוריה מבלי שהדבר יגרור תגובות קשות מתלמידים. "בטווח הקצר, דרושים עונשים כבדים שירתיעו. יש גם התבטאויות אלימות באינטרנט, וכאן האחריות היא אישית. שילוב של כל הפעולות הללו יכול להביא לשינוי. אין לי מטה קסמים, החברה הצרפתית צריכה להתאחד כדי לנצח את הסרטן הזה בגופה".