שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    התאומים, השבוע. "אף פעם לא הייתה לנו פרטיות, פינה משלנו. זה החלום שלנו"
    המוסף לשבת • 24.05.2018
    שם האב: ריק. שם האם: אין
    בגיל חצי שנה הם הוצאו מידי הוריהם והועברו להורים מאמצים, שהתעללו בהם ונטשו אותם כשהיו בני 7. בגיל 17 יצאו למאבק כדי למחוק את שמות המאמצים מתעודות הזהות, וזכו בהחלטה תקדימית | בראיון ראשון מספרים התאומים על הילדות הקשה, על הקרב המשפטי ועל החיים החדשים שהם בונים בעצמם, מתוך האין: "אף פעם לא היה לנו בית, מעולם לא הייתה לנו משפחה. היה לנו רק אחד את השני. אז למה שנרצה את השמות של האנשים האלה צמודים אלינו לכל החיים?"
    נעם ברקן | צילומים: אלעד גרשגורן

    הקשר ביניהם טלפתי כמעט. אח אחד מתחיל משפט, השני משלים אותו, אפילו תנועות הגוף שלהם משתרגות זו בזו. הם לא סתם אחים תאומים – עידן וירון בני ה־18 (השמות בדויים), מחוברים אחד לשני בעבותות נפשם. כך, יחד, הם נאבקו, בעזרת הסיוע המשפטי של משרד המשפטים, למחוק את שמות ההורים המאמצים שלהם מתעודות הזהות ולא להחזיר את רישום ההורים הביולוגיים – פסיקה תקדימית ראשונה בישראל. "אף פעם לא היה לנו בית, מעולם לא היו לנו הורים", אומר עידן. "היה לנו רק אחד את השני בשביל לשרוד. אז למה שנרצה את השמות של האנשים האלה צמודים לשמות שלנו לכל החיים?"

     

    החיים לימדו אותם להיאבק ולהישען רק זה על זה. הם נולדו למשפחה קשת יום שלא יכלה לגדלם. בגיל חמישה חודשים בלבד הוצאו ממשמורת הוריהם הביולוגיים בשל הזנחה רגשית ופיזית קשה ונדדו בין מסגרות. תינוקות תלושים בלי בית ובלי משפחה, בלי אבא ואמא שיגנו עליהם מפני העולם. בגיל שנה ו־11 חודשים נמסרו לאימוץ. אבל גם בבית החדש גורלם לא שפר עליהם.

     

    "במשפחה המאמצת עברנו התעללות קשה מאוד", אומר ירון והאחים מסכימים ביניהם במבט וחצי שמילה על הזוועות שהם עברו שם בבית ההוא הם לא ידברו. "רק ניסינו לשרוד ולהישאר יחד", הוא מסכים לומר ובמילים המדודות חושף טפח מהסיפור. התעללות הייתה כה קשה וחמורה עד ששני הילדים הוצאו מהבית לפנימיות. עידן יצא מהבית לפנימייה כשהיה בן שש, ונאלץ להשאיר מאחור את ירון.

     

    בחמש השנים שעבר אצל המשפחה המאמצת ובעקבות המצוקה שחווה שם, פיתח עידן, המוחצן יותר מבין השניים, קשיים רגשיים והתנהגותיים, שהפריעו להורים המאמצים עד ששלחו אותו לפנימייה. בסופו של דבר ההורים עצמם הודיעו לרווחה שהם מעוניינים לנתק עימו את הקשר לצמיתות, ומאותה שנה לא היו איתו בקשר. בבית נותר ירון. בעקבות הניתוק מאחיו, שנכפה עליו, מצבו הנפשי הידרדר והיחסים הקשים עם ההורים המאמצים החמירו. ירון אפילו סיפר לאחת המורות כי ההורים מבקשים ממנו להפסיק להתייחס אליהם כאל הוריו בעודו חי עימם בבית.

     

    עורכת הדין מיה שושטרי
    עורכת הדין מיה שושטרי

     

     

    לאור המצב הקשה בבית, הוכרזו האחים כ"נזקקים" ובית המשפט לנוער הוציא עבורם צווי "הוצאה ממשמורת". כך, כשהיה בן שבע, הוצא גם ירון מחזקת ההורים המאמצים ועבר לפנימייה שבה שהה אחיו. "שנה שלמה היינו בנפרד. לא יכולתי לתפקד כשהפרידו בינינו", מספר עידן, וירון משלים אותו: "גם החיים בפנימייה לא פשוטים. זאת מלחמת הישרדות, אבל לפחות היינו יחד. עידן הוא בשבילי כמו אבא. הוא הציל אותי. אני חייב לו את החיים שלי. אם לא היה לי אח כזה, כבר בגיל עשר הייתי גומר לעצמי את החיים. בלעדיו לא הייתי קיים בעולם הזה".

     

    שורשים אבודים

     

    חוויית הפנימייה – החדרים הצפופים, המולת הילדים הרבים, החוקים הקשוחים, ומעל הכל תחושת היתמות והיעדר היד החמה – עדיין צורבת בנשמתם. "הפנימייה הזאת הייתה זוועת עולם בשבילי", אומר ירון. "עידן עוד ידע ככה להתפלח, והמדריכים קצת העלימו עין במקרה שלו, בגלל שהוא היה כזה מקסים וחמוד וידע לרכך אותם. הוא גם נראה להם יותר בוגר ושאפשר לסמוך עליו. אבל אני הייתי סגור שם. לא יכולתי לצאת. הרגשתי כמו בכלא".

     

    בכל זאת, האחים מצאו נחמה זה אצל זה. "כדי להעביר את הזמן, בניתי לנו מחנה על העצים", מספר ירון. "אלה היו רגעים טובים. הכל עשינו בשביל עצמנו". "ואני", מוסיף עידן, "הייתי הולך ברגל לבית הספר וחוסך את הכסף שנתנו לנו לנסיעות עד שהצלחתי לקנות אופניים. היינו אורזים פק"ל קפה ויוצאים 'להתאוורר' מהפנימייה, כשאני מרכיב את ירון מאחורי על האופניים.

     

    עורכת הדין חגית בורוכוביץ
    עורכת הדין חגית בורוכוביץ

     

     

    "כדי לייצר את המציאות שלנו היינו פועלים, מבצעים בשביל עצמנו. אם לא היינו עושים – לא היה לנו. כל השמחה שהייתה לנו בחיים זו שמחה שעבדנו בשבילה. לא הייתה לנו ילדות רגילה", אומר עידן וירון מיד מתקן אותו: "מה שהיה לנו זאת בכלל לא ילדות! עברנו חיים של אנשים בני חמישים או שישים שעברו כל מה שאפשר לעבור, אז אל תגיד שהייתה לנו ילדות".

     

    בפנימייה השנייה שאליה הגיעו בגיל 14 כבר היה להם הרבה יותר טוב. "היה שם משפחתון מדהים", אומר עידן. "הם אשכרה הצילו לי את החיים", אומר ירון. "עד היום אנחנו בקשר עם המדריכים משם", ממשיך אותו עידן. "למדנו להסתדר בכל מקום", הוא נאנח. "זה לא קל לחיות בלי הורים. מבחינתנו כל החיים היו הישרדות. אתה צריך לבנות לעצמך את החיים לבד, וצריך להחזיק את עצמך חזק כי אם תיפול אין הורה שיתפוס אותך".

     

    ב"לבנות את החיים" מתכוון עידן לכך שמגיל 11 הוא עבד כטבח, ובגיל 14 כבר ניהל מטבח בעצמו וחסך כסף. בחופשות מהפנימייה התארחו אצל הגננת שהייתה להם בילדות ושימשה עבורם כמשפחה מארחת. "המשפחה הזו הייתה קרן אור בשבילנו", הוא אומר בקול שקט. "היינו מחכים כל הזמן לחופשות כדי לצאת לבית נורמלי נעים וחם. בלעדיהם היה קשה מאוד לעבור את הפנימיות".

     

    היחס הנורא שבו נתקלו מצד הוריהם המאמצים גרם לשני הילדים כבר בגיל עשר לתהות לגבי עברם ולשאול שאלות על ההורים הביולוגיים. "כל החיים רציתי לפתוח את תיק האימוץ, לדעת מי היו ההורים שלנו", מספר עידן. "תביני, לא ידענו שום דבר על השורשים שלנו. לא ידענו מה העדה שלנו, מאיפה באנו. כלום. היו שבועות שלמים שלא ישנו בלילות כי חשבנו על זה – וזה הרס אותנו".

     

    ירון: "הייתי הולך ברחוב וחושב, 'וואי, אולי זה אח שלי'. היה לנו חלל שחור. פעם ראיתי באיזה מקום משפחה, אמא ובנים. חשבתי שהם מאוד דומים לי ופתאום חשבתי שהיא באמת אמא שלי. נכנסתי למשבר".

     

    בשלב מסוים סיפר עידן למשפחה המארחת שלו שהוא מאוד רוצה לפתוח את תיק האימוץ. המשפחה הכירה את עו"ד חגית בורוכוביץ מפרויקט "עו"ד משלי", וקישרה ביניהם.

     

    "עידן הגיע אליי בגיל 15 מאוד מכוון, עם אג'נדה מאוד ברורה", מספרת עורכת הדין. לאור סיפור חייהם הקשה של האחים היא הגישה עבורם יחד עם עו"ד מיה שושטרי מהסיוע המשפטי את הבקשה, ובאופן תקדימי, הם זכו באפשרות לפתוח את תיק האימוץ כבר בגיל 17, דבר שעל פי חוק מתאפשר לרוב רק מגיל 18. "כל הגורמים שנתקלו בסיפור של ירון ועידן היו בעד", אומרת בורוכוביץ, "לא הייתה התנגדות לאפשר להם למצוא שורשים מוקדם יותר".

     

    לאחר פתיחת התיק חברו כל גורמי הטיפול לנערים כדי לאפשר את המפגש. העובדים הסוציאליים מהפנימייה, האפוטרופוס מעמותת ילדים בסיכוי, גורמי הטיפול ברווחה, המשפחה המארחת ועורכות הדין פתחו יחד קבוצת ווטסאפ מיוחדת. בתחילה, השירות למען הילד יצר קשר עם האם הביולוגית לבחון אם תהיה מוכנה להיפגש עם ילדיה כמעט 17 שנים אחרי שהקשר ביניהם נותק לחלוטין. את עידן וירון הכינו גם לאפשרות שהאם תסרב, אבל אחרי המתנה מורטת עצבים - היא אישרה את המפגש.

     

    "כל ילד במצב כזה מפנטז שמישהו ייקח אותו ותהיה לו משפחה", אומרת עו"ד שושטרי, "אבל חשוב היה שעידן וירון לא יפתחו ציפיות לא מציאותיות". גורמי הטיפול הכינו את הנערים לכל התרחישים האפשריים. ההתרגשות התעצמה ככל שהפגישה התקרבה. הנערים קנו בגדים חדשים, יחד עם האפוטרופוס הם הלכו לבחור נעליים חדשות, ובחרו זר פרחים גדול וצבעוני.

     

    עידן: "הגענו למקום המפגש וחיכינו לה במתח מאוד גדול. כל הזמן הסתכלנו על כל אישה שעברה בסביבה, 'אולי זאת היא', 'לא... אולי זאת?' עד שהיא הגיעה".

     

    ירון: "כל כך הרבה שנים רציתי לדעת מאיפה באתי. מי אני. לאיפה אני שייך. לדעת דברים שלא ידעתי על עצמי, אפילו איך הייתה הלידה. אלה שאלות שישבו לי על הלב. כשפגשנו אותה שאלתי חלק מהדברים, בעיקר שאלות על המשפחה".

     

    חששת?

     

    "בטח שחששתי. 17 שנה לא ראיתי אותה. חששתי והתרגשתי מאוד. הרגע של הפגישה היה מוזר. תמיד הרגשתי שאין לי שורשים, שאין לי מקור. ופתאום קרה משהו שלא קרה בחיים שלי: הרגשתי שהנה, יש לי אמא. זה סגר לי מעגל. הרגיע אצלי בגוף הרבה דברים".

     

    הפגישה הראשונה עם אמם אמנם הייתה טובה, ואחריה התקיימו עוד מספר מפגשים, אך השנים הרבות שחלפו והמרחק העצום שנפער בין הבנים למשפחתם הביולוגית לא איפשרו לקשר להמשיך להתקיים. ירון ועידן בחרו שלא להמשיך במפגשים והקשר הלך ודעך.

     

    נשאר עוד קשר מכביד אחד לעברם הכואב. כבר בגיל ההתבגרות התחילו האחים לדבר ביניהם על רצונם למחוק כל זכר להורים המאמצים שזנחו ונטשו אותם. "ראינו את השמות שלהם - ראינו גיהינום", אומר ירון. "אחרי כל מה שעברנו אצלם לראות את השמות שלהם על ניירות רשמיים זה היה נורא. זה הרס אותנו. כל מכתב רשמי היה מגיע אליהם. אפילו הקוד הסודי לבנק הגיע לשם", אומר עידן. "במשך שנתיים לא הסכמנו להוציא תעודת זהות כדי שלא נסתובב עם השמות שלהם עלינו".

     

    בגיל 17 האחים פנו לבית המשפט בבקשה לבטל את צו האימוץ, למחוק את שמות ההורים המאמצים מתעודות הזהות ובמקביל לא להתיר את רישום הוריהם הביולוגיים תחתיהם.

     

    "אין ספק כי ההליך שבפניי הוא הליך נדיר ביותר", כתב שופט בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אסף זגורי, שדן בבקשתם וציין כי זו פעם ראשונה שבקשה לביטול צו אימוץ מגיעה לבית המשפט מצד הילדים המאומצים עצמם."השניים חשים תסכול רב מכך שהם רשומים במשרד הפנים תחת זהותם של ההורים המאמצים שעה שהם רואים בהם כמי שפגעו בהם, נטשו אותם והם אינם מעוניינים לעולם בכל זיקה וקשר עימהם... הם ביקשו למעשה ליצור מצב שאני מכנה 'רִיק בזהות הורים'".

     

    ההליך המשפטי נמשך כשנתיים והיה עמוס ומטלטל רגשית. בדיון האחרון עמדו שני האחים מול השופט וענו לשאלותיו. שניהם חזרו על בקשתם בקול צלול ובטוח, לבטל את האימוץ ולנתק את הקשר המשפטי והסמלי עם ההורים המאמצים והביולוגיים. באולם בית המשפט ישבו לצידם גם בני המשפחה המארחת והאפוטרופוס. "אחרי שהדיון הסתיים, מרוב התרגשות נשארנו בבית המשפט עוד שעה שלמה. זה היה מאוד עוצמתי", אומרת בורוכוביץ.

     

    יום למחרת התקבלה ההחלטה: "נסיבות העניין שבפניי הן עגומות ביותר ויוצאות דופן בחריגותן", כתב השופט. "המשפחה המאמצת ניתקה כל קשר עם המבקשים. ההורים המאמצים למעשה נטשו את הילדים והעבירו אותם לחסות רשויות הרווחה מלפני עשור... יש הרבה ילדים שמצאו עצמם חבוטים נפשית ומצולקים רגשית ואישיותית בשל התנהגות הוריהם, ועדיין הקשר ההורי נשמר, עדיין קיימת הזהות וההשתייכות המשפחתית של הילדים להוריהם, גם להורים קשים, מתעללים ופוגעניים. אך לילד ככלל – ובפרט הילדים שבפניי – יש את הזכות בנסיבותיו החריגות והיוצאות דופן של המקרה לרִיק בזהות, ולאי־השתייכות.

     

    "הילדים שבפניי מעוניינים בבניית זהות חדשה ולא יכולים לחיות עם עצמם תחת זהות ההורים המאמצים. הם לא רוצים להשלים את סיפור חייהם מהעבר. הם רוצים למחוק אותו. גם לרצון זה יש מקום ומשקל במשפט. נוכח סיפור חייהם המורכב והעצוב, ניסיונות התמודדותם בחיים וההצלחות שהם קוצרים בדרכם כיום חרף הכל, אני נעתר לבקשתם".

     

    ירון: "זה היה הרגע הכי מאושר בחיי. הכי מאושר! כשעמדתי מול השופט, הוא שאל אותי אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות. אמרתי לו שאני בטוח במאה אחוז. דיברתי אליו מהלב וקיוויתי שהוא יקשיב לי ויבין אותי. אם היו דוחים את הבקשה שלנו זה היה הורג אותי מבפנים לראות את השמות שלהם תלויים לי על הגב. רודפים אותי. כשהשופט אישר הרגשתי שהשתחררתי מהם. שחרור של החיים".

     

    השאיפה: להיות קרבי

     

    "במשך שנתיים שאנחנו מייצגות אותם, מתוך רגישות לסבל שעבר עליהם, השתדלנו לא להיכנס איתם לפרטים של מה שעבר עליהם בבית ההוא", עו"ד מיה שושטרי. "ברור שקשה להם לדבר על זה, יש שם זיכרונות קשים, והם מעדיפים עכשיו להתמקד ביציאה לחיים האמיתיים שלהם אחרי שנים של פנימיות ומסגרות".

     

    ההליך המשפטי המיוחד חיזק את האחים. למרות נקודת הפתיחה הקשה של חייהם, הם עובדים ותורמים לחברה. עידן המשיך במסלול החיים המקובל של בני ה־18 ונמצא במסגרת, וירון משכיר דירה לבד. עד לא מזמן התגורר בפרויקט של עמותת ילדים בסיכוי, ששימשה אפוטרופוסית של האחים. "זה פרויקט של ילדים חסרי משפחות, שחיים בדירות עם שותפים ב־500 שקל לחודש", מסביר ירון, "אבל בגלל ש־98 אחוז מהאנשים בחיים שלי עשו לי רע, קשה לי לראות אנשים. מבחינתי, מה שנותן לי איזון זה להיות לבד. אז אני עובד ועושה הרבה ספורט ובעיקר מנסה להתחיל את החיים העצמאיים שלי".

     

    עידן: "אף פעם לא הייתה לנו פרטיות, כל החיים חיפשנו בית – פינה משלנו. זה החלום שלנו".

     

    ירון: "גם לא הייתה לנו סביבה טובה. אני חייתי בסביבה ממש רעה. זה הרס אותי, אבל אני אדם מאוד חזק, והחלום שלי הוא להתגייס לקרבי. אני תמיד הייתי קרבי ואשאר קרבי", הוא אומר ומחייך. עידן נותן לו צ'פחה מחזקת וגאה.

     

    לאורך הדרך הם פגשו גם אנשים טובים. כמו למשל המשפחה המארחת שלהם, משפחת הגננת, שעד היום הם שומרים איתה ועם כל משפחתה המורחבת על קשר חם. "תשמעי סיפור מקסים", אומר עידן, "כשפתחנו את תיק האימוץ גילינו שאנשים שהתחברנו אליהם ב'כולל' בעיר שבה הייתה הפנימייה שלנו – אנשים מקסימים שמצאנו בגיל עשר ושמרנו איתם על קשר עד היום – הם בעצם אותם אנשים שקיבלו אותנו כתינוקות ושימשו משפחת קלט־חירום שלנו. מתברר שהם גידלו אותנו במשך כחצי שנה כסוג של משפחת אומנה. ועד אותו רגע בכלל לא קישרנו שזו אותה המשפחה!"

     

    "הילדים האלה נכנסו ללב של כל הגורמים המעורבים", אומרת עו"ד שושטרי. "היה לכולם ברור שחייבים לעזור להם לעשות את מה שהם יודעים שטוב עבורם. הם סחפו את כל המעורבים בהליך המשפטי לשתף פעולה ולהגיע לתוצאה, שהיום אנחנו יודעות שהיא לחלוטין מעבר לכל הציפיות".

     

    "אני מייצגת בעיקר ילדים ובני נוער, אז אני נחשפת להרבה מאוד סיפורים ולהרבה מאוד ילדים", אומרת עו"ד חגית בורוכוביץ. "לרוב, אני עושה ניתוק מאוד חד וקר בין החיים שלי לבין החיים שלהם", היא עוצרת לרגע, וקולה רועד מהתרגשות. "אבל כאן פגשנו שני ילדים באמת מעוררי השראה, שהסיפור שלהם לא הניח לנו. מצאנו את עצמנו עסוקות במקרה שלהם וחושבות עליהם 24 שעות ביממה, וכך גם היום, כשכבר סיימנו את הייצוג.

     

    "הסיפור של הילדים האלה מיוחד אבל זה בעיקר הם שמיוחדים. נכון שהם עטופים, הם קיבלו ומקבלים הרבה מאוד עזרה מהעמותה, מהרווחה, ועדיין שום דבר לא מחליף משפחה. אף אחד לא יכול להחליף את ההורים שאין".

     

    ירון ועידן, יש משהו שאפשר להגיד שלמדתם מכל הניסיון הקשה שצברתם?

     

    עידן: "למדתי שגם אם קרה לך משהו רע, תתמקד בטוב. לא צריך להמשיך את השרשרת של הדברים הרעים שקרו לך. מה שעזר לי בחיים זה שתמיד שידרתי טוב לאנשים ואנחנו שנינו מנסים לעשות רק טוב לסביבה. חשוב גם שאנשים שחוו אימוץ לא טוב או שהוא לא הצליח יבינו שיש לאן לפנות. אנחנו פגשנו בדרך אנשים איכותיים שליוו אותנו ועזרו לנו – כמו המשפחה המארחת, העמותה של ילדים בסיכוי שעשתה עבורנו המון דברים כשהיינו קטנים. ממש היה לנו מזל שנפלנו על אנשים כאלה".

     

    "כל מי שזכה בהורים צריך ללמוד להעריך אותם ולכבד אותם", משלים אותו ירון. "יש בחיים מאזניים. אצלי החלק של הרע כבר קורס מרוב עומס. החלק הטוב עוד מרחף גבוה באוויר".

     

    עו"ד משלי - לעזרת צעירים במצוקה

    פרויקט "עו"ד משלי", שבאמצעותו הגישו האחים את התביעה, מאפשר לקטינים גישה עצמאית לבית המשפט, לקחת חלק פעיל בהליך המשפטי בעניינם ואפשרות להשמיע את קולם.

    השירות החינמי ניתן על ידי מערך ייצוג קטינים של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. במסגרת המערך פועלים עורכי דין ברחבי הארץ, שמתמחים בייעוץ משפטי לילדים ולבני נוער בנושאים כמו בעיות בתוך המשפחה, מזונות, זכויות בעבודה, ואלימות ברשתות החברתיות.

     


    פרסום ראשון: 24.05.18 , 18:05