נפלט לו
בשנת 2000 הגיעה לארצות־הברית, בהזמנת משרד החוץ האמריקאי, משלחת של מנהיגים צעירים מישראל. במשלחת השתתפו אכראם ניקולא, העוזרת של הח"כ דאז עזמי בשארה; גלעד היימן, דובר ישראל אחת; מיה בנגל, העוזרת של זהבה גלאון; חיים גבריאלי, של בייגה שוחט; רובי ישראלי, של אריאל שרון; יואב צוקרמן, של אמנון ליפקין־שחק; ג'עפר פרח, אז פעיל חברתי והיום מנכ"ל מרכז מוסאוא לקידום זכויותיהם של האזרחים הערבים בישראל; וגלעד ארדן, אז יו"ר צעירי הליכוד והיום השר לביטחון פנים.
במשך שלושה שבועות הם הסתובבו ברחבי ארה"ב, התארחו בארגונים שונים. בוואן שבו נסעו התלהטו הרוחות לא פעם, והוויכוחים עלו לטונים גבוהים. באחת הפעמים, כשנסעו ברחובות לוס־אנג'לס, הטיח ארדן בפרח: "כלב ערבי".
שלושה אנשים שנכחו באירוע אישרו בפניי את הדברים, בהם פרח עצמו. לדברי פרח, שבמהלך אירועי סוף השבוע בחיפה נשברה רגלו בעימות עם שוטרים, ארדן הצטער על התקרית. מאז הם נפגשו לא מעט פעמים וניהלו שיחות בנושאים רבים.
גם ארדן לא מכחיש את המקרה, רק טוען שהדברים לא נאמרו נגד פרח אלא נגד מישהו אחר, מה שמעורר קצת תמיהה, שכן פרח היה הגבר הערבי היחיד במשלחת. אבל ארדן מבקש להדגיש שמדובר באירוע שהתרחש לפני כ־20 שנה, ושהביטוי הזה נפלט לו: ביטוי שכיח, לדבריו, בהרבה מקומות. אולי לא ברמת־השרון, הוא אומר, אבל במקומות רבים, ועם זאת, הוא לא שגור בפיו.
אלא שאחרי כ־20 שנה זה קרה לו השבוע שוב, במליאת הכנסת, אחרי שח"כ עיסאווי פריג' ציטט תלונות של עצירים ערבים על התנהגות השוטרים כלפיהם ועל האמירות הבוטות שהטיחו בהם, ביניהן "היום נעשה עליכם חפלה, נזיין אתכם". ארדן כינה את פריג' "בהמה".
ארדן מסביר שהוא לא יכול היה לשתוק לנוכח הדברים הבוטים, בעיקר כשמי שניהל את הישיבה היה ח"כ חרדי. מצד אחד, אומר ארדן, פריג' פתח ואמר שהוא לא מתכוון לעשות הכללות נגד המשטרה, ומצד שני הוא התחיל לקרוא מידיעה עיתונאית ודיבר בשפה בוטה וגסה. אמרתי לו, אם זו כותרת בעיתון, אז מותר לך להיות בהמה על הבמה?
אלה ימים לא קלים לארדן. למרות השיר האופטימי שמלווה את צלצול הטלפון שלו – "יש לי יום־יום חג, יש לי חג יום־יום" – זה לא באמת המצב. לארדן אין יום־יום חג: ספק אם ראה יום חג אחד במהלך כהונתו כשר לביטחון פנים. מעמדו הציבורי הולך ונשחק ככל שמתרבה הביקורת על התנהגות המשטרה. מצד שני, אי־אפשר להפריז בפוזיציה הלא־נוחה שבה הוא נמצא, בין הפטיש לסדן, בין היותו ראש מערכת שתפקידה לחקור את ראש הממשלה, לבין השאיפות שלו בליכוד. הוא נתפס לא פעם כמי שבהגנה על המשטרה ממהר להגיב עוד לפני שהעובדות ידועות, ולא פעם זה מתפוצץ לו בפרצוף.
כשאני מבקשת את תגובתו לאירועי סוף השבוע שעבר ולהתנהגות המשטרה, הוא טוען שזה לא יהיה אחראי לקבוע, שכן הדברים נמצאים בחקירת מח"ש. באופן עקרוני, הוא אומר, רצוי להימנע מלהגיע לתמונות כאלה, אבל צריך לזכור שהמשטרה נאלצה להיערך תוך זמן קצר ולפזר הפגנה אלימה ומסיתה מאוד. על פי חוק, הוא אומר, מותר לשוטרים להפעיל כוח. אבל האם הם נערכו מספיק טוב, והאם אין במשטרה אנשים שכושר האיפוק שלהם לא כל כך טוב – את זה הוא לא יכול לקבוע. ובכל מקרה, זה לא מעיד על המשטרה כולה. ברור שמה שמוצג מעורר סימני שאלה, אומר ארדן. אם למפגין נשברת רגל, ההודעה צריכה להיות שהמשטרה תבדוק את זה בצורה הכי רצינית. ואם יתברר ששוטר הפעיל כוח שלא לצורך, האינטרס הוא ששום שוטר אלים לא יישאר במשטרה.
שאלתי, האם שוב לא הגיב מוקדם מדי ומעט מדי.
אמרתי, השיב ארדן, שאני מצפה לחקירת מח"ש מהירה וביקרתי את דוברות המשטרה שאמרה שלא היה אירוע חריג. כשנשברת רגל למפגין, אי־אפשר לומר שלא היה אירוע חריג.
מלחמת כנופיות
וזו הייתה הודעת המשטרה לאחר אירועי יום שישי: "לא נרשמו כל אירועים חריגים".
ואכן, ההצהרה נכונה: שבירת רגלו של מפגין אינה אירוע חריג במשטרה. ולמה שיהיה חריג? אם חבר כנסת מהבית היהודי, בצלאל סמוטריץ', מצייץ שהוא עצוב שעהד תמימי רק במעצר, וכי לדעתו היה צריך לירות בה "לפחות בפיקה של הברך", מה אנחנו מתפלאים שברכו של פרח רוסקה על ידי שוטר.
פרח אינו המפגין הראשון, ובטח לא האחרון, שאיבר מגופו נשבר בגלל התנהגות של שוטרים. למרות הפיתוי לקבוע שהתנהגות השוטרים כלפי המפגינים הערבים הייתה חריגה, צריך לראות אותה במסגרת כוללת של אלימות המשטרה. יש דמיון רב ביחס השוטרים למפגינים ערבים לבין היחס שלהם למפגינים אתיופים, חרדים, שמאלנים, מבקשי מקלט, ולמעשה, כל קבוצה דווקאית שהתקבצה להפגין נגד השלטון. ובכל זאת, היחס למפגינים הערבים חמור יותר. משנה לשנה מתחזקת הכרה שגם בארץ, כמו בהרבה מדינות אפלות, מתנהלת המשטרה ככנופיה מן המניין הנלחמת בכנופיות אחרות. צמרת המשטרה תמיד פיארה את הלויאליות כערך עליון, ונדמה כי השוטר תופס את המושג "לויאליות" כנאמנות לעמיתו השוטר האחר, ולא לאזרח ולחוק. בכל מקרה שבו עולה טענה נגד שוטר, מיד מצופפת המשטרה שורות, ועד למפכ"ל, ואפילו עד לשר לביטחון פנים, הנטייה האינסטינקטיבית היא לתמוך מיד בגרסת השוטר – בין אם השוטר נחשד בשבירת ידה של דפנה ליף או של מני נפתלי, בין אם זה ירי כדור גומי בראשו של ח"כ איימן עודה, או בעיטות של שוטרת במפגינים חרדים, או הכאת חייל אתיופי ברחוב, או כל הפגנת כוח אחרת. עד שלא צץ הסרטון המראה בבירור את שקרה – ולפעמים אפילו אחרי הסרטון – כל המשטרה תומכת בשוטר ומאשימה את הקורבן.
ועוד: המשטרה מתעלמת מפסיקתו הברורה של בית המשפט כי אין צורך ברישיון הפגנה (בג"ץ פתח־תקווה). בעיניה, כל הפגנה מצריכה רישיון, וכל סירוב להתפזר מצדיק אלימות. כל אלימות מוכחשת, והאחריות מוטלת על הקורבן.
והשיטה עובדת. אפילו התקשורת נסחפת אחר הספין, מצדיקה לעיתים קרובות פיזור אלים של הפגנות ונמנעת לא פעם מלגנות גם אלימות שמתרחשת מחוץ לאירוע – בפינות אפלות, בזינזאנה או בתחנת המשטרה.
גם מאמרו החד, מכמיר הלב, של דובר המשטרה לשעבר, הלל פרטוק – שבו הוא מונה מניסיונו שש עובדות המוכיחות כי בדיקת אירועי האלימות של שוטרים היא מוטה, וכי השוטרים בכל הדרגות משקרים כדי לחפות זה על זה – זכה מיד להכפשה אישית ומזלזלת מטעם המשטרה.
המצב הזה רק החריף מאז מינויו של רוני אלשיך למפכ"ל. נדמה כי השילוב של התרבות הארגונית של השב"כ, תרבות של מניפולציה וכוחנות, בשילוב עם זו של המשטרה, תרבות של התעלמות ושקר – יצר מתחת לאף של כולנו כנופיית־על. נראה שהמשטרה לא רק נלחמת בכל קבוצה שבה היא רואה כנופיה מתחרה, אלא גם מבקשת לצרוב בתודעתו של כל אזרח שיש לפחוד ממנה: לא להתחצף, לא להתקהל, לא להפגין, לא להתנגד.
ההפגנה בחיפה חשפה גם שמשטרת ישראל מאמצת שיטה נפסדת של הגזעניות שבמשטרות העולם – ה־Kettling (מלשון קומקום). סוגרים את כל המפגינים בין שורות של שוטרים, לא מאפשרים להם לעזוב, מביאים את המצב לנקודת רתיחה ואז מפעילים אלימות.
ההשתלחות המיידית והגיבוי האוטומטי לכל שערורייה ניכרים אפילו בתגובות של הדוברת, המפכ"ל והשר, וזה מגיע עם כל שמץ ביקורת, אפילו ביקורת מינורית, שמגיעה מהעיתונות, מהאיחוד האירופי או מגמלאי המשטרה ומשמר הגבול. על כל שמץ של הסתייגות הם מגיבים מיד באלימות מילולית, בהכפשה אישית ובאיומים.
ובכל זאת, התייחסות המשטרה למפגינים ערבים גרועה במיוחד, ובמישורים רבים.
מי שהתעלם מהפוסטים של אלאור אזריה ומשפחתו – פוסטים בוטים, גזעניים, המאחלים לערבים רק מוות – מתעלם היום מפרסומיו הגזעניים של השוטר ל', החשוד בשבירת ברכו של פרח, שבהם הוא מכנה את ערביי עכו "מחבלים" וקורא להחרמת בתי העסק שלהם. מי שמתעלם מכך בטענה שמדובר בפוסטים ישנים (מלפני שנתיים), יתעלם גם מכך ששוטרים שפיזרו את ההפגנה בחיפה הסירו את תגי הזיהוי מחולצותיהם ואפילו פשטו את החולצות. הוא יתעלם גם משוטר שהוביל מפגין לתחנה ודיווח בקשר: "יש לי מחבל בניידת".
לכולם יש טענות
שאלתי את ארדן אם הוא מצטער על כך שהסכים לקבל את תפקיד השר לביטחון פנים.
יש צדדים כאלה ויש כאלה, אמר. מצד אחד, צברתי ניסיון וידע ביטחוני. אני מופקד על כמעט 50 אלף איש. אני חבר קבינט. אז נכון שבהיבט הפוליטי־ציבורי זה התפקיד הכי רגיש, בטח בתקופה של חקירות ראש ממשלה, כשמצד אחד צריך לחזק את המשטרה ומצד שני להעמיד חומה סינית ביני לבין כל נושא החקירות, אבל רוב חברי הליכוד מבינים את זה. הייתי בחמש הרמות כוסית ערב אחרי ערב והתקבלתי יפה מאוד. רוב חברי הליכוד מבינים את הממלכתיות הנדרשת ממני. לכולם יש טענות למשטרה, שפוגשת את הנקודות החלשות בחברה הישראלית במקומות שבהן הממשלה נכשלה.
שאלתי אותו על המכתב שקיבל מהיועץ המשפטי לממשלה, שדורש שיתייעץ איתו לפני שהוא מתחיל תהליך של סיום כהונת אלשיך ומינוי מפכ"ל חדש.
ברור שאעשה את זה, אומר ארדן. לפני שאתחיל את התהליך, אדבר עם היועץ. הדרישה שלו נוגעת לראש הממשלה ולשרים אחרים שנמצאים בחקירת משטרה ובזכאותם להצביע בנושא מפכ"ל חדש.
שאלתי אם הוא מתכוון לסיים את כהונתו של אלשיך.
אנחנו יותר מחצי שנה לפני תום התפקיד, אומר ארדן. זה לא נכון להביע דעות. הפרסומים השונים, כמו על ניצב יורם הלוי, שהאינטרס המנחה אותם זה המרוץ למפכ"לות – עושים עוול לתפקיד.
שאלתי אם הוא מרוצה מתפקודו של אלשיך.
אני לא מתכוון להתייחס לזה, אמר. הוא מוביל את המשטרה בכיוונים שאני התוויתי, ותחת המדיניות שלי המשטרה התחזקה, אבל זה לא שאין לי איתו חילוקי דעות.
אמרנו כבר שארדן הוא קודם כל פוליטיקאי?
מצב חירום
התדרוך החצי־רשמי של לשכת ראש הממשלה על כך שישיבות הקבינט המדיני־ביטחוני יתקיימו בבונקר תת־קרקעי אי שם בהרי ירושלים, תפסה אותנו בלתי מוכנים. בונקר? מה זה אומר? ומה איתנו? אולי כדאי שגם אנחנו נעביר את ארוחות ליל השבת שלנו לממ"ד?
התחושה שהודעה כזאת משדרת היא של מדינה במצור. הרי ככל הידוע כבר התקיימו באותו מקום ישיבות קבינט, וניתן היה לקיים שם עוד ישיבות רבות בלי להודיע. אבל לא במקרה זה יצא. יש כאן מסר שראש הממשלה רוצה להעביר. אולי אפילו יותר ממסר אחד.
יש מספיק אירועים שנתניהו יכול להשתמש בהם כדי לנווט את דעת הקהל. מבצע המוסד להבאת מסמכי הגרעין, המצגת הדרמטית של חשיפתם, המתקפה המוצלחת נגד הכוחות האיראניים בסוריה, הכרזת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין והחזרת הסנקציות על איראן, העברת השגרירות לירושלים, מהומות חמאס והאלימות מול הגדר בעזה – כל אלה נושאים מעצבי דעת קהל, שממתגים את נתניהו כמי שמוביל את המהלכים הביטחוניים, אבל גם כמי ששותף לעיצוב מדיניות ארצות־הברית בנושאים משמעותיים. זה לא סוד שרוב הציבור מעניק לנתניהו קרדיט יוצא דופן על כל זה. אז בשביל מה הוא נזקק לעניין הבונקר? מה הפרסום הזה נתן לו?
נראה שדווקא העניין מעיד יותר מכל על מה שחשוב לנתניהו, ועל האופן שבו הוא מחבר מניפולציה עם אירועים אמיתיים. עושה רושם שישיבות הקבינט בבונקר נועדו יותר לעיניהם של המפכ"ל, המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי, ופחות נגד הטילים האיראניים שמאיימים על הצמרת הביטחונית. עכשיו כל הרי ירושלים מונחים על כתפיו של היועץ המשפטי בבואו להחליט על כתב אישום. והמפכ"ל הנוכחי, ובוודאי הבא, יזדקקו לכל הכישורים המבצעיים כדי לפרוץ לבור הממוגן ולשלוף משם את נתניהו לחקירות. ומי יעז לעשות את זה בשעת חירום כזאת.
הפרסום על הבונקר מלמד אותנו על המצב שבו נמצא נתניהו. הוא מוכיח שעם כל ההצלחות וההערכה הציבורית הרחבה, הוא עדיין מוטרד מהחקירות. גם אם מושכים זמן, הרגע הזה יגיע. אז יש פה אירועים ביטחוניים ומדיניים מהמעלה הראשונה, יש פה מצב חירום שמצדיק דיונים בבונקר, יש פה מנהיג שמתמודד בהצלחה עם מצב החירום הזה – עכשיו תראו לי מישהו שיעז להוציא את נתניהו מהבונקר כדי לחקור אותו.
ואם זה לא מעיד מספיק על מצב חירום, באה הדרישה מצד משרד ראש הממשלה לרכוש לשרה נתניהו רכב ממוגן שעולה (לנו, כן, לנו) מיליוני שקלים.
למה שרה נתניהו זקוקה לרכב ממוגן? האם יש איומים קונקרטיים עליה? או שאולי תפקידה כפסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי מחייב מיגון כזה.
במחשבה שנייה, אולי כן.
תיקון חצות
האם באמת תוקן השבוע חוק הכרזת המלחמה, שרק לפני חודש החליט הקבינט לשנות אותו, כך שבמקרי קיצון יוכלו ראש הממשלה ושר הביטחון להכריז לבדם על יציאה למלחמה או למבצע צבאי?
תלוי את מי שואלים. עפר שלח, חבר ועדת חוץ וביטחון, טוען שבעקבות המאבק הנחוש שהוביל, ביטל הקבינט את "התרגיל המסריח" של ראש הממשלה, ורק הקבינט יוכל להכריז על יציאה למלחמה. אלא ששרת המשפטים, שביחד עם ראש הממשלה הביאה את ההמלצה לתיקון החוק, טוענת שלא היה ולא נברא. לטענתה, ההמלצה שהביאה עם ראש הממשלה נעשתה בהתאם להמלצת ועדת עמידרור ותואמת את רוח הזמן. הרי הממשלה לא מכריזה על מלחמה. הקבינט מאשר מבצע שעלול להביא למלחמה.
לדבריה, כמה חברי כנסת התחילו להתחכם ודרשו קוורום. השבוע, לדבריה, הוחלט בקבינט לחזור להחלטה הממשלתית, שלפיה הממשלה תאציל את סמכותה על הקבינט לאשר מבצע שבסבירות גבוהה יכול להוביל למלחמה.
שקד לא רואה בזה ניצחון של שלח. להפך. היא רק לא אומרת את זה כדי לא לחבל בתמיכתו.
ח"כ שלח צוחק. מכיוון שזה היה הנוסח שעליו הוחלט בוועדה, הוא אומר, כל מה שראש הממשלה ושרת המשפטים היו צריכים לעשות זה לאשר אותו במליאה בתמיכת האופוזיציה. אלא שלראש הממשלה, לדברי שלח, היה דחוף לשנות את החוק באישון לילה, בהצבעת מחטף ובתמיכת ח"כים שלא הבינו על מה הם מצביעים, בהם איילת שקד.
רק הלחץ הפוליטי והציבורי שהפעלנו, אומר שלח, הביא לכך שזה שונה.
