תקלה בקצה הגלקסיה אתגר קרת

יש משהו מרגש בקובץ סיפורים חדש של אתגר קרת. שמונה שנים עברו מאז פורסם קובץ הסיפורים האחרון שלו, "פתאום דפיקה בדלת" (אם לא מחשיבים את ספרו "שבע השנים הטובות" שפורסם רק באנגלית לפני ארבע שנים) — וקריאה בקובץ החדש היא כמו געגוע שמתעורר מחדש, בכל אחד מ־22 הסיפורים הכלולים בו. זה לא רק הסגנון התמציתי והמדויק שכל מילה בו חשובה, ולא רק השפה הכל כך מזוהה עם קרת שקנתה לו קהלים כבר בשנות ה־90, אלא גם ובעיקר הסיפור כצורה תקשורתית והדרך שבה הוא מצליח להעביר אותו.

גם ב"תקלה בקצה הגלקסיה" (הוצאת זמורה־ביתן) מוצא עצמו הקורא צוחק ובוכה ומפחד ומתרגש ומתאהב בדמויות, עד כדי רצון לשוחח איתן. ערבוביית רגש שכזאת, שלא מרפה. זה יכול להיות למול גיבור הסיפור "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח", הפותח את הקובץ - מנקה כלובים בקרקס שאשתו עזבה אותו עם הילד, והוא נקרא בדקה ה־90 להציל הופעה ולשמש פגז אנושי. זה לא תפקיד נעים וכולם מזהירים אותו שקודמו גמר בבית החולים, אך הניתוק מן הקרקע — הממשי כמו המטפורי — הוא תמצית העניין, ואצל קרת הוא אולי הקו שמניע את עלילות הסיפורים כולם.

בסיפור אחר בשם "אל תעשה את זה!" מנסה הגיבור להגן על הילד שלו מפני המראה של מתאבד שעומד לקפוץ מהגג. הוא מדבר עם האיש שעל הגג ומנסה להניא אותו ממעשיו, ובתוך כך חוזר אל חייו שלו ואל הטרגדיה האישית שלו. ואין אדם חף מטרגדיות אצל קרת, כולם מצולקים. זוהי סיטואציה קומית־טרגית, שקצת מטשטשת את הטרגדיה אבל בינות לטשטוש חושפת עוד טפח מן הכאב שבקיום. ולמרות שהניסיון הזה של אב לגונן על בנו נדון מראש לכישלון, זה עדיין מעשה הכרחי כדי לשרוד.

הפער הזה הוא המקום שקרת נמצא בו בשנים האחרונות, וממשיך לגדול בתוכו, גם בקובץ הסיפורים הנוכחי. בצד העיסוק בבדידות ובחשיבות שבקשרים בין בני אדם בעולם הטכנולוגי־פוסטמודרני, מה שמלווה אותו עוד משני ספריו האחרונים, ומתעצם עכשיו, הוא הפער בין עולם המבוגרים הפגום, הכואב והאכזר, לבין עולם הילדים הטהור ומוגן. ואולי נכון יותר לומר, הפער בין הרצון להגן על עולם הילדים הטהור לבין התסכול שבאי־היכולת לעשות זאת. שוב ושוב נכנס האבסורד לחיים בדלת האחורית, ולאדם נותר רק לברוח ממנו. להימלט, כמו בסיפור "תקלה בקצה הגלקסיה", לחדר בריחה.

עמודים: 160.

ציטוט: "אין דבר יותר יפה בעולם המסריח הזה מצחוק של ילד".