לי ארנן היה בדרך ממקום עבודתו לביתו באזור נווה צדק בתל־אביב כשחבורת נערים החלה להקניט אותו ולהציק לו. "אתה גבר או אישה?" שאלו שוב ושוב ומשלא נענו - תפסו אותו בידיהם והפשילו את מכנסיו. רק אז, כשקיבלו לכאורה תשובה לשאלה הפולשנית, המטרידה, הלא־לגיטימית הזאת בהיותם זרים גמורים - הניחו לו. החוויה המטלטלת הזאת היא אמנם קיצונית, אבל, אומר ארנן, אינה מפתיעה. האלימות, מילולית ופיזית, היא מנת חלקו באופן קבוע, ועם הפחד להירצח מתוך טרנספוביה הוא למד איכשהו לחיות. זה פשוט קיים ברחוב, הוא מסביר. כן, גם בתל־אביב, גם ב־2018.

הוא נולד לפני 27 שנים כילדה, וכיום ארנן מגדיר את עצמו א־בינארי, כלומר אינו חש זהות מלאה עם אף אחד מהמגדרים. לבקשתו, נתייחס אליו בכתבה בלשון מעורבת.

בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר עם רעייתו בתל־אביב, אחרי שירות קבע כמ"פ בבה"ד 1, ולומד היסטוריה וספרות בפקולטה למדעי הרוח במכללת סמינר הקיבוצים. החלום, היא אומרת, הוא להיות איש חינוך. "לראות את הילדות והילדים ולהיות קשוב להם".

"למרות שנולדתי כילדה, אף פעם לא התעניינתי בדברים של בנות, או מה שנתפס ככה חברתית", הוא מספר. "אהבתי להיות עם חברים, לטייל, ללכת ברגל, ובעיקר להיות על המחשב. בגדים ואיפור נראו לי סתמיים, וחייתי בניתוק מהגוף שלי, הרגשתי שזה סתם בשר. באיזשהו שלב ביקשתי מאמא שלי המדהימה שתקנה לי בגדי גברים, בעיקר כי לא התחברתי למחשופים ולגזרות שמיועדות לנשים ומעצבות את הגוף בצורה מאוד מסוימת, והיא זרמה איתי. זה לא היה אישיו בינינו, היא פשוט איפשרה לי לבחור".

בגיל 17 עלתה ארנן על הבמה לראשונה כדראג קינג. היא קשרה היטב את החזה הנשי, דחפה גרב למכנסיים ויצרה זיפים על הפנים באיפור. "הסתכלתי על עצמי בראי ככה", הוא מספר, "ולראשונה הרגשתי שוואלה, זה יכול להיראות ככה וזה לא רע".

איך ילדה טובה ירושלים מוצאת את עצמה במופע דראג קינג?

"היה לי חבר טרנס וחבר הומו, הכרתי את העולם הזה דרכם, הייתי במופעים ובמסיבות של הקהילה הלהט"בפאקית והיה לי נוח עם השחרור ממגדר שהקהילה מאפשרת. הרי עוד לפני נושא המשיכה וההעדפה המינית, מה שמפריע לנו בעין כחברה נורמטיבית זה הערעור על המגדר. התחלתי להיות פעילה בבית הפתוח בירושלים (ארגון של לסביות, הומואים, טרנסים וטרנסיות וביסקסואלים הפועל לשינוי חברתי ומציע מרחב בטוח לחברי הקהילה בירושלים, ש"ג), פגשתי חברים כמוני והיה נהדר להיות במקום כזה. אלא שהעולם הטרנסי שהכרתי היה גם הוא בינארי - זכרים ביולוגית שהרגישו נשים, ונקבות ביולוגית שהרגישו גברים. ואני, לעומת זאת, לא הרגשתי שאני רוצה להזדהות כגבר או כאישה. באותו שלב, היה לי נוח למתוח את גבולות המושג וכנער הזדהיתי כבוצ' - זהות פוליטית בעולם הלסבי שכוללת בחירה בנראות ובהבעה גברית, ולא בקטע אגרסיבי".

אלא שהחברה, כדרכה, הקשתה. בעולם שנזקק לתבניות ונאחז בהגדרות, ארנן חשה שאין לה מקום. "החברה שיקפה ועדיין משקפת לי את הקושי וחוסר הרצון להתמודד עם אדם שלא רוצה הגדרה מגדרית. בהתחלה זה היה מערער ופוגע, אז ניסיתי להתלבש יותר 'נשי' אבל הבנתי שזה לא משנה, שמזהים משהו אחר בנראות שלי".

איך זה מתבטא?

"בשאלות שעולות כל הזמן, בסגנון 'מה יש לך בין הרגליים?', בזה שפעם מישהי קראה למאבטח כשנכנסתי לשירותי הנשים באיזה מקום וגורשתי משם, כשהיא קוראת מאחוריי 'סוטים כאלה לא צריכים להיות כאן', כשהתחילו צעקות כשנכנסתי עם אשתי לתא מדידה בחנות חזיות. זה קורה כל הזמן, גם היום. אני משתדל לא לשתות במהלך הלימודים, כי אין שירותים שבהם אדם כמוני יכול לעשות פיפי. כנ"ל לגבי המלתחות בחדר הכושר, או כשאני נכנס לגינקולוגית, עזבי שהשלט אומר 'מרפאת נשים', מה שאומר מבחינתי שזה לא בשבילי, והשאלה הראשונה שלה היא מה אני עושה שם, כי ברגע הראשון אני נראה גברי".

נציין, כי בעקבות הראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה הנהלת מכללת סמינר הקיבוצים על השקת תא שירותים א־מגדרי בקמפוס. זאת, בניסיון להתחשב בצרכיו של ארנן ולהציף את הנושא מול הסגל ופרחי ההוראה.

את הזהות הא־בינארית כהגדרה אימץ ארנן רק לפני שנה וחצי, ואחרי שעבר ניתוח להסרת החזה. "מאז מופע הדראג התחלתי לקשור את החזה, אחר כך קניתי ביינדרים ייעודיים שכמובן אין להשיג בארץ", היא מספרת. "החזה היה מבחינתי גושי בשר שלא קשורים אליי, ועם הקשירה הרגשתי שהנראות שלי תואמת יותר את מי שאני. הניתוח היה המשך טבעי לתחושה הזאת. מה שנחשב נשי, כמו שמלות, עגילים, לק, מכניס אותי ללחץ, למצוקה של ממש, בלי קשר לעובדה שאני פמיניסטית ומעריץ נשים".

בימים אלה שוקל ארנן טיפול הורמונלי שיחזק את הנראות הזכרית שלו, כמו למשל הצמחת זקן על הפנים.

למה בעצם, אם אינך מרגיש גבר או רוצה להרגיש גבר?

"בגלל האלימות שאני סופגת ברחוב, בגלל הפחד הקבוע שיפגעו בי, וגם מתוך מחשבה על העתיד. אנחנו חיות בחברה מגדרית ואני מבין שבעתיד, כשאחפש עבודה, אצטרך להסוות צד אחד ממני, וזה יהיה קל יותר כשהמראה יהיה יותר זכרי מובהק. אני רוצה להיות מורה, וברור לי שכשאני נכנסת לכיתה - הנראות שלי היא הדבר הראשון שמדבר. רואים אותי וסימן השאלה צץ, לכן ההורמונים, אם אחליט באמת לקחת אותם, יהיו בעצם מעין מגננה מפני החברה. אני לא יכול יותר להיאבק על מקומי, אני רוצה לפחד פחות, אני רוצה שיפסיקו להעיר לי, שישחררו לי את התחתונים. לצערי זה כרוך בכניעה מסוימת לתכתיבים החברתיים".

אלא שארנן, שיהיה כנראה המורה המזדהה כא־בינארי הראשון בארץ, אינו חושש מהשאלות שבוודאי ישאלו תלמידיו - וככל הנראה גם הוריהם. הוא מתכוון להנכיח את זהותו המגדרית האחרת בכל כיתה שאליה ייכנס ולהיות שם עבור התלמידים. כולם, ללא הבדל מגדר ומין.

"הייתי מפקדת בצבא וראיתי כמה זה משמעותי עבורי, וגיליתי את יכולותיי בעמידה מול קהל, בהדרכה, בזיהוי מצוקות ובעזרה", הוא אומר. "כתלמידה לא שמו לב אליי, גם לא כשחתכתי את עצמי וניסיתי להתאבד. הנראות שלי הייתה פריקית, אז היו שמועות שאני אוכלת חתולים בזמני הפנוי, שאני בכת השטן. כתבתי פעם שיר על הבדידות שלי וזרקתי אותו לפח האשפה בכיתה. אחד הילדים מצא אותו והביא בחוכמה ליועצת. זומנתי לשיחה איתה, היא הבטיחה שיהיו עוד שיחות, וזהו. זה לא קרה. אני זוכר מורות מרכלות מאחורי גבי ואף לא מורה אחת שהסתכלה לי בעיניים ושאלה מה קורה. היום אני מבין שדווקא ניסיתי לעורר את תשומת ליבן בצורות שונות, הייתי מביימת התעלפויות בין השאר. לשמחתי, לצעירות ולצעירים כיום יש אינטרנט, שמייצר אפשרות להכיר דברים אחרים, להזדהות, להבין שאתה לא לבד, שיש אחרים כמוך. אבל זה לא מספיק, כי אנחנו מחפשים את המודלינג וזקוקים לו גם בעולם האמיתי: בבית הקפה, במרפאה, בבית הספר. לכן חשוב לי להיות מורה, לחנך. זאת התעסקות בחיי אדם בעיניי, זאת שליחות. אני אביא לכיתה את סך הזהויות שלי אבל לא אני אהיה במרכז, אלא התלמידים. כיוון שמגדר מעצב את חיי בצורה דומיננטית - אוכל להתייחס ליחסי הכוחות המגדריים, לאפשר לתלמידיי למצוא את עצמם ואת מקומם, לתת לקולם ביטוי".

ומה תגידי להורים שיביעו חשש שאת מבלבלת את ילדיהם?

"ברור לי שיהיו הורים שיכעסו ויגידו שנוכחותי מערערת את הילדים ודוחפת אותם לזהויות מגדריות מסוימות, ואני אסביר להם שזאת טעות. אני לא אשנה את התפיסה העצמית המגדרית של אף אחד, אני רק אפתח להם דלת למורכבות. מה עדיף: מורה לא נורמטיבי שיהיה שם בשביל הילדים ויחזק אותם, או מורה נורמטיבי שלא ישים לב למצוקות? אני מבטיח מראש שבגלל שלא שמו לב אליי - אני אשים לב יותר מהרבה אחרים".