"אנחנו לא צועקים, ולא עושים רעש. אנחנו עושים"
היא מככבת בקמפיינים למותגי יוקרה בינלאומיים וחורכת שערי מגזינים, הוא סגר השנה שישה קמפיינים מקומיים וקשה למצוא תצוגה שהתקיימה בלעדיו. עדה זמורה ועומרי רוזנגרט, הדוגמנים הכי לוהטים שאתם לא מכירים, מסבירים למה לא דחוף להם להיות מפורסמים ואיך מתחזקים קשר בין כל קצות תבל
בבית קפה במרכז תל־אביב יושב הדוגמן, הצלם והמסעדן עומרי רוזנגרט (28) וממתין לחברתו הדוגמנית הבינלאומית עדה זמורה, שמאחרת. בהתחלה הוא מגונן עליה, טוען שהיא מחפשת חנייה ומפרט שורה של נסיבות מקילות: "היא מגיעה מניר צבי ובערב יש לה חתונה, וב־5 בבוקר היא טסה למרוקו לצלם קמפיין לרשת אופנה אירופית".
אבל לאחר שהזמן חולף והאיחור הופך ללא אופנתי, הוא מודה: "אני חושב שעדה עדיין לא מבינה את מהות השעון עד הסוף. זה גורם לשינויים בתכנונים שלי וגם לעצבים ולהזעת יתר. אני לא רוצה להעלות אותה על המוקד, אבל זאת בעיה שמישהו לא מכבד את הזמן שלך. היא רשמה לי עכשיו: 'אני עוד דקה מגיעה'".
כעבור חצי שעה, אחרי שכמעט חיסלתי את סלט הטונה המעושנת, מגיחה זמורה בריצה ומתנצלת תוך התנשפות: "אני מצטערת, אני יודעת שהזמן שלך יקר".
את לא צריכה לרוץ.
"איזה רצה? היא בטח התחילה לרוץ כשהבחינה בנו", עוקץ רוזנגרט.
זמורה לא מתרגשת ומחליפה נושא באלגנטיות. "זה לא עושה לי כלום", היא מצחקקת למראה השולחן עתיר הלחמים. "זה לא משעמם לאכול חסה, זה פשוט מתיש. בצבא שמנתי קצת, אז הלכתי לתזונאית ועשיתי ניקוי רעלים, והבנתי שצריך את כל אבות המזון, אבל פחמימות צריך לצרוך באופן יותר מבוקר, ולא כל יום".
רוזנגרט: "אנחנו פשוט מסתכלים על מה שאנחנו אוכלים".
זמורה: "מאז שעומרי הכיר אותי, הוא התחיל לטפח את עצמו".
רוזנגרט: "כן, כיום אני יותר חטוב".
המקצוענים
עדה ועומרי הם הפאוור־קאפל של עולם הדוגמנות שאתם הכי לא מכירים. הם מיוצגים על ידי סוכנות יולי, לא מפסיקים לעבוד, פעילים ומבוקשים יותר מהרבה קולגות מיוחצנים.
זמורה בת ה־22, החתומה בסוכנות וילהלמינה מודלס היוקרתית, חיה על קו ניו־יורק־תל אביב. לאחרונה הצטלמה ל־DKNY, "אסקדה" ולמגזין "ווג איטליה". "אני מתאימה גם לעולם האופנה וגם לפרסומות", היא מצטנעת. "בחו"ל אני לא עושה מסלול. אני נמוכה מדי. זה מבאס, בגלל שזה מביא פרסום, ומצד שני, אין בתצוגות הרבה כסף".
רוזנגרט: "אל תתביישי להגיד מה הצלמים אומרים על הייחוד שלך. עדה היא מקצוענית ברמות על. נוח וטוב לעבוד איתה. עזוב שהיא יפה מעלפת. אני גמור ממנה. עדה טוטלית. אוכלת את המצלמה".
לפני פחות משנה היא עשתה כותרות בגלל צילומים לקטלוג של חברת אופנה ישראלית, שהתקיימו בהודו. "הכל שם עובד עם שוחד", מספרת זמורה, "אז הודות לשוחד המארגנים סידרו אפשרות לצלם במקדש הינדי, ואז באו מלא אנשים והתחילו לצלם אותי, והעלו את הצילומים לרשתות החברתיות. ומסתבר שאסור לצלם שם, בגלל שזה מקום דתי, ואני עוד לבשתי בגד ים. זה עשה רעש בתקשורת והרשויות בהודו הזדעקו ואמרו: 'אנחנו לא אישרנו לצלם במקום הזה', וזה גרם כמעט לתקרית דיפלומטית".
רוזנגרט התמיר (1.88 מטר) מופיע בכל תצוגת אופנה בישראל כמעט, מ"פקטורי 54" ועד שבוע האופנה, ומככב בקמפיינים. "רק השנה עשיתי שישה", הוא מתגאה. "זה לא היה ולא נברא קודם". בין היתר הצטלם בשנים האחרונות ל"פוקס" עם שלומית מלכה, "זיפ", "תמנון", "בגיר", "H&O", ולרשת המשקפיים "אירוקה" עם נטע אלחמיסטר. "אנחנו לא עושים רעש", הוא מסביר את פשר האנונימיות היחסית שלו ושל זוגתו. "אנחנו עושים. לא צועקים. כל אדם בתעשייה מכיר את עדה זמורה וכל אדם בתעשייה מכיר אותי. אני שקט. עושה רעש רק שצריך או איפה שנעים לי, בסביבה שקרובה לי".
זמורה: "אני חושבת שאנחנו לא מנסים שיכירו אותנו. אף אחד מאיתנו הוא לא סלב עדיין. אני עושה את העבודה שלי בגלל שאני אוהבת אותה ורוצה להיות דוגמנית, ולא בגלל התהילה. זה לא מתסכל אותי שכמעט לא מכירים אותי. אם הייתי רוצה שיכירו אותי, הייתי הולכת לריאליטי. הציעו לנו לעשות ריאליטי, כולל 'האח הגדול', אבל זה לא הסטייל שלנו. יחד עם זאת, התעריפים שלי יותר גבוהים משל רוב הדוגמניות בארץ".
זמורה היא בת למשפחה בעלת ייחוס, שאפשר לכנותה אצולה ישראלית: סבא שלה הוא העיתונאי־עורך־מו"ל אהד זמורה ז"ל, ממקימי הוצאת הספרים זמורה־ביתן. אביה היה כדורסלן בהפועל תל־אביב וכיום הוא היסטוריון, ואמא שלה עורכת ספרי ילדים בהוצאה המשפחתית. היא נולדה באנגליה, שם אביה עשה את הדוקטורט, ונקראת עדה על שם סבתא רבתא. "בתור ילדה השם הזה כן קצת הפריע לי, אבל למדתי לאהוב אותו מאוד. הייתי בת שלוש כשחזרנו לארץ. גדלתי בהרצליה ובניר צבי, עומר אדם למד שנתיים מעליי. הוא היה שובב ופושטק והיום כל הכבוד לו. הייתי ילדה מופנמת ורגועה, ותמיד עסוקה בשלי. הסתובבתי בטבע והתעניינתי בחרקים. למדתי אמנות בתלמה ילין, ואני רוצה בעתיד לעסוק בתחום. בצבא שירתתי בחיל השלישות וייצגתי אותו מול תיכוניסטים".
את תולעת ספרים, כיאה למורשת המשפחתית?
"ממש לא. אני ההפך משני ההורים - היסטוריה זה המקצוע שהכי פחות התחברתי אליו וקיבלתי בו את הציון הכי נמוך שלי בבגרות. אני גם לא קוראת ספרים מאז שהפסיקו להכריח אותי. יש לי הפרעות קשב קשות. מגיל 8 דחפו לי ריטלין מדי יום וזה עשה אותי מנוונת. הייתה תקופה שהייתי ממש בתת־משקל בגלל שלקחתי את תרופת הקונצרטה. הפסקתי לקחת את הריטלין בסוף התיכון וזה עשה לי רק טוב. היום אני לא מתמודדת עם הפרעות הקשב, בגלל שאני לא צריכה לשבת ולקרוא", היא צוחקת.
רוזנגרט נולד בפריז ובגיל 6 עלה עם משפחתו לישראל, אבל לא סבל מקשיי קליטה. אמו עובדת במשרד החינוך ואביו עוסק בהיי־טק. "העלייה עברה בסדר", הוא מתמצת. "גדלתי ברמת אביב הישנה, וזה היה פגז. הייתה שם אווירה מאוד קיבוצית ושכונתית. כשהייתי בן 11 הוריי התגרשו, בגיל ההתבגרות הייתי פושטק חסר פחד, הברזתי מבית ספר ועשיתי שטויות. בגיל 15, חבר שלנו נהרג בתאונת אופנוע וזאת הייתה זפטה רצינית, ועוד יותר השתוללנו ובילינו. בצבא שירתתי במודיעין קרבי, אחרי הצבא טיילתי בעולם וכשחזרתי התחלתי לדגמן".
איך ההורים הגיבו לבחירה שלכם בדוגמנות?
זמורה: "ההורים תמיד נתנו לי לעשות מה שאני רוצה ותמיד היו מאחוריי וגיבו אותי, ונתנו לי כסף. הם רק לא הסכימו שאכנס לסוכנות עד שאסיים את הבגרויות. כיום הוריי נהנים לראות אותי עושה משהו עד הסוף ונהיית בוגרת, עצמאית ואחראית לעצמי".
רוזנגרט: "בהתחלה הסתרתי את הדוגמנות מהחברים שלי. בסוף, כשזה נהיה חזק ממני והתחילו לראות אותי בשטח, חשתי ביטחון להגיד לאנשים שאני דוגמן. אני מאמין במעשים. אגב, לפני כמה שנים הציעו לי עבודה וביקשו ממני לגלח את הרגליים. אמרתי 'אין מצב'. אבא אמר: 'למה אתה לא עושה את זה? אפילו כדורגלנים מגלחים את הרגליים'. אמרתי לו: 'ביום שאני אקבל משכורת והכרה של כדורגלן, אני אולי אגלח'".
דווקא ראיתי צילומים שבהם גילחת את החזה.
"לאחרונה גילחתי, כי לקוחות דרשו וזה עניין של מקצוענות. עם השנים הבנתי את המשחק. היום אני כבר יותר זורם".
אתם נתקלים בצדדים האפלים של חיי הזוהר?
זמורה: "לא נתקלתי כמעט. אני גם לא רואה סמים על הסט. אנשים היום מאוד מקצועיים. פעם אחת צלם בפריז הטריד אותי מינית. היינו רק הוא ואני בבית מלון, והוא ניסה לגעת בי. הייתי קצת בשוק. מרוב הלם לא ידעתי כל כך מה לעשות. יצאתי משם בוכה והתקשרתי להורים. סיפרתי גם בסוכנות והם שאלו אם אני רוצה לקחת אותו לבית משפט, ואמרתי לא. לתנועת MeToo# יש השפעה והיא מאוד חיזקה את המין הנשי. צלמים במשך שנים הטרידו מינית ופגעו בדוגמנים ודוגמניות, והשאירו שריטה לכל החיים. גם לרשתות החברתיות יש כוח - אנשים מפחדים להטריד מינית בגלל שהם יודעים שמהר מאוד זה יגיע לרשתות והקריירה שלהם תיהרס".
הנאהבים
במקביל לדוגמנות פיתח רוזנגרט קריירה מרשימה בענף חיי הלילה וכך גם הכיר את זמורה. "בגיל 23 הצטרפתי לבר שכונתי בתל־אביב ושנה לאחר מכן פתחתי עם חבר'ה את מסעדת 'קונסיירז'' בדיזנגוף. שנתיים אחרי פתחנו את ה'גרניש' ליד כיכר המדינה. פתחתי גם את מועדון 'אלפא ביתא', אבל פרשתי ממנו, התחלתי להיחנק קצת מהאינטנסיביות של חיי הלילה. באותו זמן למדתי לתואר בתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה וזה לא היה לעניין לקום ב־12 בצהריים אחרי לילה סוער. הרגשתי שהמון קורה בעולם הבליינות התל־אביבי, אבל בלי תוכן ונשמה. אחרי שסיימתי את התואר הרגשתי שהבליינות מתחילה למצות את עצמה ואני יכול לעשות יותר עם עצמי, אז לקחתי צעד אחורה".
הם נפגשו במסיבת יום הולדתה ה־18, "שנחגגה באיחור של שנה", משחזרת זמורה. "חברה טובה לקחה אותי ל'קונסיירז'' ובהתחלה לא היה שם אף אחד חוץ מאיתנו. ישבנו ואכלנו, ואז ראיתי את עומרי. זה לא קורה הרבה שמישהו מוצא חן בעיניי. למה? כי יש לי טעם מאוד ספציפי - בלונדינים מחוספסים. עשיתי עליו חיפוש בפייסבוק ואחרי כמה ימים התחלתי איתו בדרך מאוד עקיפה".
רוזנגרט: "עדה כתבה לי שהיא ישבה במסעדה שלי ושאלה אותי אם היא יכולה להזמין דרכי מקום".
הבנת שהיא מתחילה איתך?
זמורה: "לא. עומרי לא הבין את זה".
רוזנגרט: "אמרתי לעצמי: טוב, בוא נארגן לה שולחן. היא שלחה לי תמונות ואז הבנתי שהיא רוצה למשוך את תשומת ליבי. כעבור שבועיים הזמנתי אותה לדייט, והאמת? היה ממש כיף. לקח קצת זמן עד שהתחלנו להיות זוג, בגלל שעדה תפסה אותי כשעוד הייתי עמוק בחיי הלילה. נוצר בינינו אחלה קליק, אבל הקשר לא היה רציף. גם בגלל שעדה כל הזמן טסה למילנו, לפריז, לניו־יורק".
זמורה: "לפני שנה זה נהיה רציני".
אתם חיים בעולמות שופעי פיתויים. יש קנאה?
"שום דבר".
רוזנגרט: "כשאתה חי בעולמות האלה אתה צריך עוגן ואיזון, ואתה צריך לסמוך על בן הזוג שלך. ואנחנו בוטחים אחד בשנייה".
זמורה: "שנינו כבר היינו במערכות יחסים והבנו שקנאה זה לא דבר בריא, לא כיף, והיא מיותרת לגמרי".
הזוגיות שלהם מתנהלת לא פעם בשלט רחוק, באמצעות הסקייפ והטלפון. "הניצחון של עדה הוא הניצחון שלי", מפרגן רוזנגרט. "ההישג שלה הוא ההישג שלי. בתור המעריץ מספר אחד שלה, אני רוצה לראות אותה מצליחה. כשעדה טסה, אני לפעמים אומר לה: 'אל תגידי לעצמך, וגם לי, מתי את חוזרת. את צריכה להיות טוטלית כדי להיות טופ מודל'. ההצלחות שלה מרגיעות ועוזרות להתמודד עם הקשיים והגעגועים בלילות בלעדיה. ואם אני מקבל עבודה גדולה, עדה שמחה בשבילי. אנחנו פרטנרים, ואנחנו מדברים ומשתפים".
זמורה: "אנחנו מוכנים לעשות את ההקרבה הזאת, כדי להישאר ביחד".
לפנייה לכתב/ת 
