פה כדי להישאר

כל הסימנים מעידים על כך שחנן בן ארי הוא אמן למרחקים ארוכים, אבל הראיה המרכזית היא החלטה כביכול שולית: בהופעת ההשקה לאלבומו השני, "לא לבד", הוא לא אירח אף אמן. באקלים העכשווי של תעשיית המוזיקה, זהו לא מחזה שכיח. אלא שבן ארי מספיק סומך על כישוריו ועל הרפרטואר המתגבש שלו, שיוכלו להחזיק הופעה בסדר הגודל של זאפה אמפי שוני.

ודי בצדק, לרוב. בן ארי הוא פרפורמר טבעי, בעיקר כשהוא מרשה לעצמו: הוא יודע לזוז, להפעיל את הקהל ולספר סיפור. השירים שלו משלבים פופ ואר אנד בי מרקיד לצד בלדות שבהן הוא מפגין טווח ווקאלי לא רע בכלל.

בין שני הסוגים הללו, די ברור היכן בן ארי מרשים יותר: הקטעים המלהיבים במופע הם הביצוע ל"ממך עד אליי", הקאבר ל"סוד המזלות" וגם הפריסטייל בהצגת הלהקה. שם בן ארי משוחרר, כיפי וגם מעניין יותר: לראות גבר דתי שלא פוחד מהג'סטין טימברלייק שבתוכו, זה אירוע חריג בתרבות הישראלית – וגם משמח.

בהקשר הזה, מכלל הן אפשר ללמוד לאו: לפעמים ניכר כי בן ארי אינו אמן "בן 30 וחודש", כפי שסיפר על הבמה, אלא מבוגר הרבה יותר. כמו לא מעט יוצרים, גם הוא נוטה לבלבל בין משמעות לכבדות, מה שבהופעה מתבטא בנפילת מתח ובבנייה לא מוחצת של סדר השירים. למשל, הבחירה לפתוח ב"וויקיפדיה" אולי מובנת מהבחינה ההצהרתית, אבל לאו דווקא מההיבט המוזיקלי.

אולם אלו ליקויים שבן ארי מסוגל לתקן בקלות. זה עניין של צבירת ניסיון וחידוד הקול האישי, שבשיריו נשמע שהוא עדיין מחפש. אבל אם באלבום השני בן ארי מצליח לסחוב לבדו הופעה כזאת, אין חשש שהוא לא ימצא אותו בסוף.