הזמר ז'ילברטו ז'יל לא יגיע לישראל. ראש ממשלת צרפת החליט לדחות, ואולי לבטל, את ביקורו בישראל, שהיה אמור להתקיים השבוע. גם אנדרו קומו, מושל ניו־יורק וידיד ישראל מובהק, הודיע על דחיית ביקורו. כל זה קרה, ויש עוד, על רקע יום שני השחור בעזה לפני שבועיים. אלה סנוניות, והן לא מבשרות את האביב. הן מחייבות אותנו להבין שבשדה הקרב הבינלאומי אנחנו מפסידים. בעיקר באירופה, אבל גם בארה"ב. שם המפלגה הדמוקרטית הופכת לשלוחה אירופית, בכל מה שקשור לישראל. והיא תחזור לשלטון מתישהו בעתיד, אולי אפילו הלא־רחוק.

האופוריה שנחתה עלינו בעקבות הכרזת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין, ההפצצה המסיבית של מאחזים איראניים בסוריה, הפעם תוך לקיחת אחריות, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והזכייה באירוויזיון - הגיעה לסיומה מוקדם מהצפוי. נתניהו היה מלך לשבועיים. זה נגמר. משום שעם כל הכבוד לברית הנפלאה והחשובה עם טראמפ, בעולם המערבי ישראל נשארת כמעט רק עם טראמפ.

חמאס לקח לעצמו משימה לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, להתסיס את ערביי ישראל, להפוך את ישראל לקצת יותר מצורעת - והמטרה הושגה במלואה. אבל תהיה זו אשליה לחשוב שמדובר בעימות עם חמאס בלבד. 62 ההרוגים, רובם המוחלט פעילי חמאס וג'יהאד, היו גפרור שהצית ביקורת הרבה יותר רצינית ועמוקה. כבר שנים שישראל לא עושה ולא יוזמת כלום, ואם היא עושה משהו זה בעיקר להכריז על בניית עוד יחידות דיור בשטחים. רק לפני ימים אחדים הצליף תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס" בחמאס. הוא מאמץ את הטענות הצודקות של ישראל. אבל מה עושה ישראל ביו”ש? שם אין חמאס. שם, למרות הכל, יש שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית. אבל הממשלה מתעקשת על עוד בנייה, על עוד אישור מאחזים, על עוד חוק הסדרה, כדי להשניא את ישראל לא רק על שונאיה, שרק התאבדות תרצה אותם, אלא גם על ידידיה. מפלגת השלטון בישראל כבר החליטה על סיפוח. נכון, אין להחלטה האסונית הזאת על הקמת מדינה דו־לאומית משמעות מעשית, אבל יש לה משמעות קטלנית בדעת הקהל העולמית.

איך אפשר לבוא בטענות לרשות הפלסטינית, כאשר ישראל במו ידיה מטרפדת את הסיכוי להפרדה? מי שיוצר מדינה אחת משרת את חמאס ואת ה־BDS, לא את החזון הציוני. זו הבעיה שגורמת ליותר ויותר יהודים וידידים להתייאש. זו לא הסיבה היחידה: גם ביטול מתווה הכותל והכניעה לחרדים בעניין הגיור הם חלק מקמפיין הימין הישראלי נגד ישראל. יהודי ארה"ב הם מרכיב כוח אסטרטגי. אבל ידידי ישראל, והם הרוב, רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית. הם לא רוצים מדינה חרדית ודו־לאומית. גם רוב הישראלים לא רוצים.

לממשלה הזאת, גם בזכות העומד בראשה, יש קופה מרשימה של הישגים, כולל יחסים מתהדקים עם חלק מהמשטרים שהיו פעם עוינים, כלכלה יציבה, הכרה גוברת בירושלים והפסקת הכניעה למשטר האייתולות. אבל ההישגים החשובים הללו עלולים לרדת לטמיון מול העוינות שישראל מטפחת גם בגלל התנחלות דווקאית בתוככי האזור הפלסטיני, וגם בגלל אפס יוזמה מול הפלסטינים, הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה.

הדברים הללו נכתבים מאירופה. בימים האחרונים השתתפתי במפגש עם בכירים מהאיחוד האירופי. העליתי טענות בוטות על הסיוע של האיחוד ומדינות אירופה לעמותות ששותפות לקמפיין הדמוניזציה. ואז הגיעו שתי הצהרות. האחת של שר הביטחון ליברמן על בניית אלפי יחידות דיור ביו”ש, והשנייה של שר האנרגיה שטייניץ על כך שאירופה יכולה ללכת לאלף אלפי עזאזלים. יש לנו טענות מצוינות נגד הצביעות העולמית, המוסר הכפול, קמפיין השקרים. אבל הימין, במעשיו ובהצהרותיו, מחזק את הקמפיין האנטי־ישראלי.