מלחמה ושלום–שלום

עלילת הסרט החדש, המשויך לסדרת 'מלחמת הכוכבים', מספרת על נעוריו של האן סולו, הטייס הנכלולי שלימים יגלם אותו הריסון פורד. אלדן ארנרייך הצעיר מעצב את סולו כשובב פזיז ונמרץ, לא פחות ממה שיהיה אחר כך פורד הסמכותי. אלא שמבחינת הנושא וההיקף, 'סולו' הוא סרט במשקל נוצה לעומת שאר פרקי הסאגה.

אין בו דרמה משפחתית חובקת גלקסיה, אין אימפריה טורפת עולמות שיש להפיל, אין נופך אפי וממד מיתי. כל מאפייני הסדרה לא נמצאים בו. זה פשוט סרט הרפתקאות מלא חלליות ושודדים, שביים רון הווארד. אם המעשייה הרדודה הייתה מתרחשת בג'ונגלים של האמזונס, אפשר היה לקרוא לה 'אינדיאנה ג'ונס', שנכתב כזכור בידי לורנס קסדן. טביעת האצבע החזקה של התסריטאי הוותיק, שחתום גם על התסריט של 'סולו' עם בנו ג'ונתן, ניכרת היטב ברוב הסצנות.

לשבחם של הקסדנים ייאמר, שהם התאימו את האופי הקליל והאופורטוניסטי של התסריט לאופיו של הגיבור, שנברא ב־1977. כבר אז היה האן סולו אנטיתזה לשאר גיבורי האופרה הגלקטית. כולם סביבו היו נחושים ורציניים, עזי מצח ולבב, דמויות שימסרו את נפשן למען מטרה נעלה, או אפלה. לא האן סולו. הוא לעצמו, מלא תחבולות וחן של נוכל, חד לשון וזריז על ההדק. והסרט הנוכחי נבנה ומתקדם בהתאם.

חשיבותו היחידה של 'סולו', שהוא משמש סיפור מקור, המגלה לנו מי העלמה ששברה את ליבו (אמיליה קלארק, אם הדרקונים מ'משחקי הכס') ולמה נעשה לזאב בודד, עצלן מוסרית ורומנטית, הנזהר ממחויבות רגשית ופוליטית. 'סולו' גם מתאמץ, ללא הצלחה, לספר כיצד החלה ידידותו עם הענק השעיר צ'ובאקה וכיצד החל להטיס את חללית המבריחים 'מילניום פלקון'. למרבה הצער, הוא בקושי מגרד את רצפת החללית.