החיים עצמם | אריק גלסנר
'קום קרא' מציב את שמעון אדף גבוה יותר מבני דורו הספרותי
חלקים נרחבים בפרוזה של שמעון אדף ב'קום קרא' הם הטובים ביותר שקראתי אצל בני דורו הספרותי, דור ילידי שנות ה־70. קטעים נרחבים ברומן, בעיקר אלה העוסקים בנעוריו של המשורר־לימים נחום פרקש בשדרות, מציגים תלכיד יוצא דופן של אקספרסיביות עזה ועשירה עם יכולת קליטה מדויקת ומפורטת של המציאות. המפגש הזה בין השפה הבארוקית לבין הריאליזם המדוקדק יוצר טוטאליות מיוחדת במינה, שמזכירה לפרקים את הסופר האמריקאי הגדול תומס וולף, שגם אצלו השפה הגועשת ושוצפת מתנשאת כנחשול אדיר על מנת לבלוע את המציאות על כל סדקיה וגבשושיותיה.
אדף עצמו מתייחס פה ושם למתח הזה שבין המילים לדברים: "לנגד עיניי קמו והיו במלוא עוזם חום הצהריים בחורשה, המתחם החשוף שבו שיחקנו, האור המתוח בין העלים, כשהבטתי השמיימה, ריח העפר, חספוס הגזעים, העשבים השוטים המגרים ושורטים את הקרסוליים. כל פרט קיבל מוחשות גדולה מזו שאני נחום הייתי ער לה באותם רגעים, כשהייתי שרוי כולי בפעולות, בקשב לכוונותיהם של האחרים. אולי משום שאני נחום כמו חזיתי בדברים מחוץ וידעתי, שבלעדיו, בלעדי כושר הדיבוב של הצופה שנעשיתי בעל כורחי, של כוח מבטי האוחז בהם, הייתה נגזלת מהדברים חיותם".
כך נוצרת תופעה ספרותית מאלפת שניתן לקרוא לה ריאליזם אישי. השפה של המספר של אדף, בייחודיותה אך בהיצמדה לתחושות שמעורר בה הקיום, כמו מנכסת את הקיום המשותף הזה לרשותה־שלה הפרטית. כמה פוצעת היא הילדות! וכמה מוזר שכולנו, שהעלינו פימה עלי כסל, מנטלית אם לא ממשית, היינו פעם ילדים דקיקים פצועים! נאבקים על מקומנו בחברת הילדים, מתבוננים בתימהון ובחשד בהורינו, מסרבים להאמין שהם יוכלו ללמד אותנו משהו! אנוכיים באופן נאיבי כל כך, לכודים כאסירים בחיינו בלי לתת על כך את הדעת!
הפרוזה של אדף לוכדת את טעמה זה של הילדות, בשדרות של שנות ה־80 שמתפקעת מתסיסה תרבותית בלי לדעת זאת עדיין; תסיסה שנתנה את אותותיה בעתיד הנסתר מהעין של הילדים המקימים להקות וכותבים שירים, נעים בין סלנג ("תמיד אתה חייב להרוס בדיחה טובה עם ההערות היַבְּשיות שלך") לבין לשון דתית ("יימח שמם של אותם משומדים"), המתחברים לחבורות או מודרים מהן.
אדף הוא סופר שלא מקל על קוראיו. 'קום קרא' - השלישי בסדרת ספרי הבלש אליש בן זקן (קדמו לו 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה' ו'קובלנה של בלש') - אמנם היה השנה בין המועמדים לפרס ספיר, אבל מבחינת הקהל הרומן הזה, על 600 עמודיו, עבר מתחת לרדאר. לא מאוחר לתקן.
קום קרא // שמעון אדף - כנרת־זמורה־ביתן - 608 עמ'
בקרוב אצלך | יוני ליבנה
'שמלות כלות' של שהם סמיט ואיתן אלוא מציע שיתוף פעולה פראי ומבריק בין טקסט לאיור
אם לא הייתי מיודד עם המאייר איתן אלוא, כנראה לא הייתי מגיע אל הספר הזה. מזל. במקורו, 'שמלות כלות' התפרסם לפני שנים כסיפור לא מאויר. שהם סמיט יצרה וריאציה מרירה־הומוריסטית למעשיות בסגנון היפהפייה הנרדמת ושלגייה. במקום אמא חורגת - אמא ביולוגית, חסרת בושה. במקום נסיכה - אישה עירונית, בת הזמן והמקום האלה, שמאמינה בסיפורי סבתא. במקום נשף מקולל שממנו דוהרת העלילה – הסיפור מתקדם לקראת חתונה גורלית. סמיט מארגנת את כל המרכיבים הפרוזאיים – שמלה, דיאטות וניג'וסים הדדיים בין ילדים והורים, מתחתנים ומחתנים – סביב רעיון אבסורדי או מופלא: הכלה עדיין לא פגשה את החתן, אבל קיבלה הבטחה מוסמכת לגבי יום החתונה ממגדת עתידות.
בגלגולו החדש, 'שמלות כלות' עוצב כספר ילדים שמיועד למבוגרים. הוא מצטרף למדף הקצר והצעיר יחסית של ספרות מצוירת בעברית, אבל לא במתכונת הקלאסית של רומן גרפי. כדי להתקדם בגוף הספר, שדפיו המקופלים נפרשים ונסגרים כמו אקורדיון, הקוראים צריכים להפעיל את העיניים ואת האצבעות, להרגיש באופן ממשי איך הספר בנוי, איך האיורים מתפרשים במרחב. המשחק העיצובי ממחיש עניין עמוק יותר. שתי הדמויות, הכלה ואמה, חיות בסרט. שתיהן רואות מול העיניים סיפור נוצץ, פנטסטי, מגוחך. בעזרת הכלה האולטרה־צרכנית, סמיט עוקצת את התפיסה היחצנית, הפנטסטית, של יחסים משפחתיים, שרובנו כנראה חייבים לקבל ולבלוע. אלוא, לעומת זאת, מראה איך פועל היצור שנקרא סיפור. איך אנחנו מעבדים בראשנו מילים ומשפטים סתומים – כמו אותה הבטחה לחתונה - לכדי סיפור חי.
האיור ממחיש באופן גופני כמעט את הנכונות להיבלע בסיפור, בהבטחה המפוקפקת שמעבר לדף. הוא מפרש וממחיז את האופן שבו הכלה ואמה מפנטזות את העולם, ממלא את החורים השחורים בסיפור הכתוב ברמזים הולכים ומתנפחים עד לפואנטה בלתי נמנעת. אלוא מדגים את המלחמה העקיפה בין האם המפלצתית והבת הנאיבית כמין שיתוף פעולה פרוע, סימביוטי ומחושב בין הטקסט והאיור. בין הדמיון היצירתי למציאות היבשה. בזמן הקריאה, כולנו אימהות תככניות. כולנו כלות חולות במבה.
בשוק הספרים הישראלי נהוג להתייחס לקוראים כאל ילדים קצת טמבלים. וגם בחדשות, בזירה הפוליטית. להתנחמד, לעשות פרצופים, להיטפש. לכן נחמד לפגוש בספר שאמנם מכבד ומקצין את היצר הילדותי, הפראי־הרפתקני – אבל מציג את הקשר הבלתי נפרד בין הפראות הזאת לרגישות ולתחכום שצומחים ממנה.
שמלות כלות // שהם סמיט (כתבה) ואיתן אלוא (אייר) - הוצאה עצמית
אותה בלורית שיער | אלעד בר-נוי
'די כבר עם השקרים שלך' של פיליפ בסון מדגים את כוחה הטוטאלי, המחניק, של אהבה ראשונה
אין שקר גדול יותר מאהבה ראשונה. שלום חנוך שוטט נוגה בפרדסים רטובים, עמוס קינן נזכר בנשיקות מתוקות ויפות והביטלס שרו על "מוזיקה וורדים נפלאים ושדות מבושמים בניחוח מתוק של שחר וטל". אבל אהבה ראשונה כמעט אף פעם לא מתחילה בשדה או באחו, אלא באולם ספורט או במכונית של ההורים או במיטת יחיד בחדר חשוך, ואין לה ריח מתוק של ורדים או של שחר, אלא של זיעה ופחד ודם וציפייה ואכזבה וריגוש שאין דומה לו.
בפתח הרומן האוטוביוגרפי 'די כבר עם השקרים שלך', באמצע ראיון בלובי של מלון, מזהה הסופר והמחזאי הצרפתי פיליפ בסון פרופיל של בחור צעיר שנראה כמו אהבת נעוריו - תומא אנדריי, עם השיער הפרוע והמבט הקודר. הרגע הזה מחזיר אותו יותר מ־20 שנה אחורה, כמו נידון למוות שכבר קיבל את גזר הדין, לסיפור האהבה הבלתי אפשרי בין שני נערים בכפר בצרפת של שנות ה־80. ואולי כזאת היא כל אהבה ראשונה - קצרת מועד, אבודה מראש, גפרור שניצת וכבה ברגע.
קל לפטור את הרומן כעוד סיפור מתקתק על שלהבת נעורים - אולי לכן הספר הנפלא הזה נפל כאן בין הכיסאות - אבל בסון מצליח להביא את כוחה הטוטאלי, המחניק, המאכל, של אהבתו לתומא היפה; אהבה שהיא לא רק תבנית לכל האהבות שיגיעו אחריה או דימוי אידילי של האהבה במצבה הגולמי, אלא הדבר עצמו. והוא מנסה לפצח את השפעתה עליו בתור אדם, בתור מאהב, בתור סופר.
בסון מספר שכילד היה ממציא כל הזמן סיפורים עד שאמו הייתה אומרת לו, "די כבר עם השקרים שלך". לא סיפורים, שקרים. הטווח שבין אמת לבדיה מעניין את בסון, שמעורר במכוון תהייה עד כמה הרומן הזה אכן אוטוביוגרפי. הוא מסביר שכסופר באפשרותו לכתוב על מחוזות שלא ביקר בהם מעולם, שהרי ממילא "הסבירות חשובה יותר מהאמת". אבל באהבה ראשונה אין שום דבר סביר, ובסון חוזר למחוז שאין ספק שביקר בו, ומצליח לשוב ממנו עם נתח יפהפה ומדמם, שכל כולו אמת.
די כבר עם השקרים שלך // פיליפ בסון - מצרפתית: דורית דליות - אריה ניר - 160 עמ'
מדעי החיים | אסף מונד
'ענן של אפשרויות' של מייקל לואיס אמור היה להפוך לרב־מכר ולגאווה לאומית
'ענן של אפשרויות' היה אמור לייצר בשוק הספרים המקומי את אותו אפקט שהיה לגל גדות ו'וונדר וומן' בקולנוע או לנטע ברזילי ו'טוי' במוזיקה: הוא היה אמור להפוך לגאווה לאומית ולרב־מכר. המרכיבים מושלמים: המחבר, מייקל לואיס, הוא אחד הכותבים המבריקים והפופולריים בארצות־הברית, והכישרון שלו לעבד סיפורים אמיתיים לספרות עיונית נגישה ואינטליגנטית כבר תורגם לספרים מצליחים מאוד, כמו 'מאניבול' ו'מכונת הכסף', שהפכו לסרטים הוליוודיים. גם הנושא של הספר - סיפורם של החוקרים הישראלים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שחקרו כשלים באינטואיציה האנושית ועשו מהפכה בעולם הכלכלה והפסיכולוגיה ההתנהגותית - היה אמור לדגדג את בלוטת הגאווה הלאומית.
התיאור הזה לבד יכול היה להספיק כדי שעותקים של 'ענן של אפשרויות' יעופו מהמדפים בחנויות המקומיות, אבל הספר הזה הוא אפילו הרבה יותר מסך רכיביו: הוא פשוט ספר מצוין, שמתאר ברגישות ובבהירות את יחסיהם האישיים והמקצועיים של זוכה פרס הנובל כהנמן ושותפו טברסקי, שנפטר בטרם זכה לכבוד הזה. לואיס משלב את ההיסטוריה הכלכלית־פסיכולוגית של המחצית השנייה של המאה ה־20 עם ההיסטוריה של מדינת ישראל - שואה, מלחמות, רצח רבין - ולא עושה הנחות לצמד החוקרים, שלצד גאונותם המדעית התנהגו לא פעם בחייהם האישיים בצורה יהירה, קטנונית וילדותית.
אז למה 'ענן של אפשרויות' לא הפך כאן ל'קיצור תולדות האנושות' של 2018? יכול להיות שזה רק מקרה שהוא עבר מתחת לרדאר; ייתכן ששמו הסתום תרם לכך (באנגלית זה רק קצת יותר טוב: The Undoing Project); יכול להיות שהצלחה של ספר מדע פופולרי היא נס שמתרחש רק פעם בעשור; ואולי, אם לשאול פתרון מהרעיונות המהפכניים של כהנמן וטברסקי בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית והכלכלה: גם לקוחות בחנויות ספרים נוטים לקבל החלטות לא רציונליות.
ענן של אפשרויות // מייקל לואיס - מאנגלית: יניב פרקש - בבל - 375 עמ'
שחיטה כשרה | איתי זיו
'העורכת' של יעל שחם הוא רקוויאם חכם ומשעשע לזירת העיתונות
הספר הזה מתאר את קורותיה של עורכת מוסף תרבות שמנהליה מתכננים לנשל ממשרתה ושנישואיה גוועים לאיטם. יעל שחם, שהייתה במשך כמעט עשור עורכת מגזין 'פירמה' של 'גלובס', כתבה במובנים מסוימים את חייה עד הלום, והתוצאה היא עדות מדממת מהתופת, או שמא פורנו נקמה. ככל שהתיאורים אכן נאמנים למציאות, ובנקודות מסוימות הדמיון בלתי ניתן להכחשה, שחם מבצעת במנהליה ובעמיתיה לשעבר שחיטה כשרה. הנייר, כפי שלמדה מהם, סובל כמעט הכל, ואף אחד לא יוצא נקי.
זהו ספר חכם, משעשע, מחופף ולפרקים מטריד, אם לא אפל ממש. אלימות מגיחה מכיוונים בלתי צפויים. היום, מבשרת הכריכה האחורית, אפשר למצוא את שחם בים, ודומה שזה הסוף האפשרי היחיד עבור הסיפור - אפילו שהוא כלל לא מופיע בו. העורכת התגלתה כאישיות טוטאלית מכדי להחזיק במשרה בכירה בעולם העיתונות, שם נדרש קומפלקס תכונות הנע בין יכולת עידון, לצביעות, ללקקנות, לרפיסות. אבל היא, זה פחות הקטע שלה. היא יותר אישה של ניבולי פה.
בדרך לאותו סוף בלתי נמנע לכאורה, ובין פיתולי סיפור האהבה המתפתח בין הגיבורה לגבר צעיר וחתיך, מובלעת ב'העורכת' אמירה לא מובנת מאליה: עיתונות, והפרינט בפרט, עשויה להיות כיף גדול. ביתר דיוק, היא הייתה כיף גדול. חיונית, קולית, יצרית. היו בה ליבידו ותחושת חופש שדי זרים לעולם העבודה, אולי אפילו מצויים בסתירה חריפה לו. הרי באיזה עוד ענף הישיבות הסוערות ביותר מתקיימות בבית קפה והעובדים מופיעים אליהן בגלביות? וזו, כמובן, רק דוגמה קטנה.
אבל הנה עוד אמירה המקופלת בין דפי הרומן: יש סיבות - מבניות - טובות לכך שהעיתונות חדלה להיות כיפית. כולן כבר ידועות לעייפה, אבל שחם מפליאה לצרור אותן בדמות אחת, הנמסיס נרקיס שמלקקת את דרכה לצמרת, ורק בשבילה שווה לקרוא את הספר. נרקיס זו היא ההוכחה־על־שתיים כיצד אחרי הטרנספורמציה שעבר הפרינט, משתלם בהרבה להתרפס בפני גורמי כוח מאשר לריב עימם, על כאב הראש והישבן הכרוך בכך, וכיצד סטנדרטים הפכו למילה מגונה. מהרומנטיקה של העיתונות נשארו רק שטיחים טחובים מקיר לקיר מוכתמים מסימני קפה, אבל גם רקוויאם אחד לפחות ראוי לשמו בשפה העברית.
העורכת // יעל שחם - כתר - 287 עמ'
שחור כהה | שרון קנטור
מיריית הפתיחה ועד אחרון גלי ההדף, 'מוות הוא שם המשחק' לא מוריד את הרגל מהגז
שם התואר "קשוח" חזר בשנים האחרונות לסיבוב רכרוכי. "איך היה בטיול של הגן? קשוח", "איך היה בערב שבועות אצל חמותך? קשוח". לא רק ש'מוות הוא שם המשחק' מחזיר את הק' לקשוח, יש גם סיכוי טוב שגיבור הספר היה משחיל איזה כדור בין הצלעות למהינים לסמרטט כך את הקשיחות. מיריית הפתיחה ועד אחרון גלי ההדף, הספר הזה לא מוריד את הרגל מהגז, עורם גופות בצידי הכביש המהיר.
רוי מרטין - או צ'ט ארנולד, תלוי איזה רישיון נהיגה גנוב עומד לרשותו - הוא שודד בנקים קר רוח וצלף אגדי. בסיומו של שוד בנק ש"הסתבך", הוא מתפצל משותפו האילם וסוגר איתו על משלוח השלל בדואר, "אלף במאיות, פעם בשבוע". כשהכסף המשותף מפסיק להגיע, הוא מבין שמשהו אינו כשורה ומחליט לגלות מה.
ספרות הנואר, ש'מוות הוא שם המשחק' משתייך אליה, היא בתה הסוררת של ספרות הבלש מהפיפטיז, ה־Hardboiled Fiction. גם פה מספר הגיבור את קורותיו ביובש פואטי מצמית ומשעשע לסירוגין, בהבדל אחד מרכזי: הוא אינו בלש שבא לפתור תעלומת פשע או להשיב איזה סדר על כנו, אלא פושע. אבל המשוואה אינה כה פשוטה, שכן גם הפושע, אף שבפועל הוא פורע וסותר את החוק, פועל למען צדק משלו, בסוג מסוים של הוגנות שתקפה רק בעולם של הנואר, שבו שני הצדדים לוקים באופל ממאיר, שכן "אם כאלה הם בני האדם, זה מה שהם הולכים לקבל".
כמקובל בז'אנר, זה ספר שבמרכזו גברים: גברים עם אקדחים, גברים עם סכינים, גברים במדים, גברים עם אבות מכים, גברים שאומרים דברים כמו "מיד ראיתי שפיניקס זו עבודה שלך". לדמות האישה החיובית היחידה שבו מעניק מארלו ממדי ענק - מעל מטר ושמונים - והבנה במרוצי סוסים ובאלכוהול. כלומר, היא סוג של גבר שאפשר - ולא תמיד אפשר - לקיים איתו יחסים. הפעולה האנושית עצמה נובעת מהגבריות ומחוקי הג'ונגל שלה.
מחבבי הז'רגון הצ'נדלרי, נוסח "בדצמבר היה קר שם יותר מבתוך לב של זונה", ייהנו לבטח, אבל במותחן־קאלט זה מצליח דן ג' מארלו - שקורותיו וידידותו האמיצה עם שודד בנקים בשר ודם שוות רומן נואר בפני עצמן - ליצור דמות של פסיכופת מעורר אמפתיה, ולהעביר את הקורא מסע אקזיסטנציאליסטי עמוק.
מוות הוא שם המשחק // דן ג' מארלו - מאנגלית: יותם בנשלום - תשע נשמות - 220 עמ'
שפיות זמנית | רונן טל
'אנטומיה של רשע' מספק הצצה מבלבלת לאחורי הקלעים של משפטי נירנברג
הפסיכיאטר האמריקאי ג'ואל א' דימסדייל מנסה למצוא מכנה משותף פתולוגי לארבעה מבכירי ההנהגה הנאצית, במטרה להגיע להכללה מוסכמת על הנאציזם עצמו. זהו ניסיון חסר סיכוי, כמעט מכמיר לב בתמימותו, ודימסדייל אמנם נכשל במשימה שלקח על עצמו. אבל אגב כך הוא מותיר את הקורא עם תחושת בלבול מאתגרת לגבי רעיונות בסיסיים כמו רוע, שפיות, שיגעון, והיכולת של מנהיגים לרתום רגשות תסכול ואכזבה של ההמונים לרצח נרחב.
דימסדייל מתבסס במחקרו בעיקר על רשימותיהם של הפסיכיאטר דאגלס קלי והפסיכולוג גוסטב גילברט, שהצטרפו לצוות התביעה בנירנברג כדי לבדוק את שפיותם של הנאשמים ולהעריך את המסוגלות שלהם לעמוד לדין. הכלים שעמדו לרשותם היו שיחות יומיומיות עם הפושעים הנאצים ומבחני רורשאך שערכו להם. לא מפתיע לגלות שהשניים לא הסכימו ביניהם על שום דבר. בעוד גילברט האמין שהם סבלו מפתולוגיות עמוקות, קלי חשב שהם אנשים נורמלים בבסיסם, ושבנסיבות מסוימות כולנו עלולים לנהוג כמוהם.
דימסדייל מתמקד בארבעה נאשמים: הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה ונשיא הרייכסטאג; רוברט ליי, ראש חזית העבודה הגרמנית; יוליוס שטרייכר, המייסד והעורך של ביטאון ההסתה 'דר שטירמר'; וסגנו של היטלר רודולף הס. הם היו שונים זה מזה באישיות, בטמפרמנט, אפילו במידת האנטישמיות שלהם. גרינג, למשל, "נתפס כפסיכופת מקסים ונרקיסיסטי קלאסי, שפעל מתוך שיקול דעת ובדם קר", בעוד ש"שטרייכר היה כמעט דמוני באימפולסיביות הסוערת שלו" ו"רודולף הס היה חידה, אבל רוב המשקיפים סברו שהוא סובל מהפרעת מחשבות שווא". אף שדימסדייל מנהל ויכוח ביקורתי עם חנה ארנדט, 'אנטומיה של רשע' מאשש את תובנותיה באשר לבנאליות של הרוע: דרושה ביורוקרטיה בלתי אישית, צוננת ויעילה בשביל לתעל נטיות פסיכופתיות שגרתיות להשמדת עם.
באופן אישי, אהבתי את החלקים שמתארים את הקשר הידידותי שנוצר בין הפסיכיאטר קלי לבין גרינג - טיפוס מטורזן, אקסצנטרי ועתיר קסם אישי, שהגיע לנירנברג כשאצבעות ידיו ורגליו צבועות בלק, שקל 127 קילו והיה מכור לתרופות אופיאטיות. גרינג לא היה מוכן לסבול את הרעיון שיוצא להורג והתאבד לפני המשפט בבליעת ציאניד. ב־1958, בזמן מריבה משפחתית, גם קלי הרג את עצמו, לעיני אשתו, הוריו וילדיו. בצירוף מקרים מרתק - הוא עשה זאת באמצעות ציאניד.
אנטומיה של רֶשע // ג'ואל א' דימסדייל - מאנגלית: יוסי מילוא - כתר - 316 עמ'
על שירה וטניס | ענת עינהר
מבהיל לחשוב איך הייתה נראית התרבות המקומית בלי נוכחותו של כתב העת 'מעין'
למרות תדמיתו הצעירה הנצחית, 'מעין', שרק לאחרונה התפרסם גיליונו ה־14, הוא כתב עת ותיק במונחים מקומיים. הוא יצא לראשונה ב־2005, תקופת שגשוג בקרב כתבי העת לספרות ושירה, אבל הביא איתו כמה חידושים מרעננים: התקבצו סביבו משוררים וכותבים צעירים במובהק, שהתבטאו בשפה ישירה, יומיומית, עם זווית חברתית־פוליטית ביקורתית (מחירו נשאר עד היום 17 ש"ח – שכר המינימום בשעתו). אלא שבמקום חרון האף הקלאסי של מהפכנים צעירים, הם רצחו את אבותיהם בשמחת חיים מופגנת, כעוד יסוד חוקתי.
תחילה התקבל 'מעין' בחיוך פטרוני. נתפסו בעיקר להתנערותו מניקוד השירה, לתל־אביביות שלו, למסיבות ולרוח הנעורים. אבל בהתמדה עלה ערכו של 'מעין', והסגנון המובהק שלו, בצלם טעמו של רועי צ'יקי ארד, הפך לכוח מרכזי בזירה הספרותית והעמיד כמה מהמשוררים הבולטים היום - כמו נעם פרתום, ואן נויין ותהל פרוש - לצד ותיקים שמצאו שם בית כאהרן שבתאי ויודית שחר. בשונה ממה שנהוג לחשוב, 'מעין' אינו כתב עת שמתבסם מהתל־אביביות שלו. הוא מופץ גם מחוץ לתל־אביב, וכאות מחאה למדיניותו של משרד התרבות הנוכחי, ויתרו עורכיו על תמיכתו הכספית בלי לעשות מזה עניין.
הגיליון החדש הולך בעקבות קודמיו, בלי שינוגע בהתיישנות ובדריכה במקום. נשמעים שם קולות של בנות מהגרים כלריסה מילר וחגית טגאפו, שירה מקורית ומתורגמת של ארסליס גרמיי, אהרן שבתאי ושגיא אלנקוה, מסות על טניס, שחייה, אילת וצ'כיה, אמנות מתריסה ומשמחת גם יחד, וסיפורים קצרים של כותבים עולים כריטה קוגן. כמו תמיד, מצורף ל'מעין' גם 'מערבון', מגזין הקולנוע בעריכת יהושע סימון, והפעם גם ספר שירה ראשון לתמי אסולין.
אף שרוב קוראי הספרים, הרוכשים את חומרי הקריאה שלהם בעיקר ברשתות הגדולות, אינם מכירים את 'מעין', מבהיל לחשוב איך הייתה מצטיירת התרבות המקומית בלעדיו; בלי אכסניה רצינית ליצירות ברוח התקופה, המצטיינת בקו מנחה ברור ומוקפד, אבל אינה דוחה מעליה ברעש וצלצולים כותבים־אחים, על שום דעתם הפוליטית או מוצאם העדתי. 'מעין' הוא הדם הפועם תחת עור התרבות המקומית: אולי לא תמיד רואים אותו, אבל בלעדיו לא תישאר פה אלא גווייה.
מעין 14: כתב עת לשירה, ספרות וראיונות // עורכים: רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון - הוצאה עצמית - 128 עמ'
שני חברים יצאו לדרך | יעל נאמני
'שמונה הרים' הוא ביקור יפה ועצוב בהרי האלפים המושלגים
משום מה הייתי בטוחה ש'שמונה הרים' הוא ספר אוטוביוגרפי. אולי זאת הייתה משאלת לב, ואולי זאת הייתה הכתיבה הכה צלולה בגוף ראשון ששיחקה לי במוח. כשעמדתי על טעותי תוך כדי קריאה, זה לא שינה כלום. כבר הייתי שקועה עמוק בתוך השלג של האלפים המערביים, עדה נלהבת וסקרנית לחברוּת נפש ארוכת שנים בין שני גברים. טיילתי איתם בהרים, שיפצתי איתם בקתה, עקבתי אחרי החיפוש העצמי שלהם, האזנתי לשיחות ובעיקר לשתיקות שלהם, התקנאתי בחריצי הגבינה והיין שחלקו. שהיתי בתוך עולם שונה משלי ולא יצאתי ממנו אדם אחר, אבל חוויתי בתוכו יופי גדול, וגם עצב וכאב, והוא עורר בי הרהורים. אני לא חושבת שאפשר לבקש מספר שיעשה לך הרבה יותר מזה.
זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. על פי סקירת רשת קצרה, לפאולו קונייטי - סופר איטלקי שמחלק את זמנו בין מילאנו לבקתה בהרי האלפים - יש אג'נדה אקולוגית ואנרכיסטית מוצקה. לדבריו, הוא כתב את 'שמונה הרים' כדי "להציל את ההר". כלומר, היה כאן פוטנציאל אדיר למניפסט דידקטי ונודניקי, למסה על ניסיונו של האדם להתמסר לטבע יחד עם כתב אשמה על הנזק שהאנושות מסיבה לסביבה. אבל הכתיבה של קונייטי מכניעה את העקרונות הנעלים. הספרות גוברת על האקטיביזם.
שמונה הרים // פאולו קונייטי - מאיטלקית: שירלי פינצי לב - מודן - 200 עמ'
