בערפל

הם היו שלושה לוחמי גולני מורעלים: סמ"ר שילה סימן טוב ז"ל, דתי מהתנחלות צופים, סמ"ר בר יעקוביאן ז"ל, חילוני מנתיב־השיירה וסמ"ר אשטו טספו ז"ל, חייל ממוצא אתיופי משכונת דוד אלעזר בפתח־תקווה. יחד התגייסו, שירתו, חלמו, צחקו ונהרגו בחודש פברואר האחרון בתאונת דרכים קטלנית בכביש שש בעת שמשאית פגעה בשיירת האמרים צה"ליים שעשתה את דרכה דרומה. "שלושת המוסקיטרים", מחייכת אביבה סימן טוב מדמעותיה, "כל כך צעירים הם היו, עם חיבור מדהים וכבוד הדדי ושמחת חיים מידבקת".

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

איש מהם לא הרגיש שונה מחברו. להפך. "שלושתם היו דומים ושווים", אומרת רותי יעקוביאן בפשטות. "הם אף פעם לא התעסקו בהגדרות. זה בכלל לא עניין אותם. מאז שהתגייסו לצבא והפכו לצוות, הם היו החיילים של הסיירת. הנמרים".

סמ"ר אשטו טספו

סמ"ר בר יעקוביאן

סמ"ר שילה סימן טוב ז"ל

עוד לפני הגיוס כתב אשטו טספו ביומנו על אחוות לוחמים. "אשטו הגיע לצבא כמו ישראלי, לא כמו אתיופי", אומרת אמו סגדה. התאונה, אומרות שלוש האמהות, חתמה את קשר האחים. טספו ויעקוביאן נהרגו במקום, סימן טוב נפצע קשה ונפטר כשבוע לאחר מכן. "לפני שאשטו מת אנשים עזרו לנו, התייחסו אלינו יפה, אבל הצבע שלנו היה כל הזמן ברקע ולפעמים הרגשנו שונים", מתייפחת אמו. "המוות של אשטו שם חותמת של שותפות גורל, כי רק כשמאבדים ילד מבינים שבסוף באמת כולם שווים".

צילום: אילן ספירא



שלושה חודשים חלפו מאז התאונה, ושלוש האמהות מרוסקות. שתיים מהן חד־הוריות. בעלה של רותי יעקוביאן (58) נפטר לפני שלוש וחצי שנים מדום לב. "בר ניסה לתפוס את המקום של אבא שלו בבית", אומרת אמו. "הוא תמיד אמר, ‘אל תדאגי, אני אהיה לידך ואעזור לך’, ולקח על עצמו את כל התפקידים הקשים. כשנודע על התאונה והאסון, חשבתי, מזל שבעלי לא היה בחיים לשמוע את הבשורה הקשה".

סגדה אייששים־טספו (58) עלתה מאדיס־אבבה לישראל ב־2007. לבדה גידלה את שמונת ילדיה. "היה לנו קצת רכוש בישראל, אבל יום אחד בעלי חזר לאתיופיה, ונשארנו עם שבעה שקלים בבנק. אשטו הבין את המצב והתחשב. אף פעם לא ביקש מותגים, לבש מה שקניתי, אכל מה שבישלתי וכל הזמן ניסה לעזור לי. כשהיה בתיכון קנה לעצמו את הספרים והמחברות. איך יכול להיות שילד כזה מיוחד, יד ימין שלי, לא יחזור הביתה?"

אביבה סימן טוב (48), גננת, ובעלה עוזי, נותרו עם חמישה ילדים. "כשהייתי בת עשר, אמי ואחותי נהרגו בפיגוע בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה", היא אומרת. "זה היה במקום הכי בטוח, ליד תחנת המשטרה. למדתי מאז שאסור לחיות בפחד ושאם משהו צריך לקרות, הוא יקרה בכל מקום, אפילו בבית. לכן לא מנעתי מהילדים לנסוע בטרמפים בשומרון, ולא פחדתי כשהחליטו לגור בפסגות ובאבני חפץ, או להתגייס לקרבי. עודדנו את הבן שלנו להמשיך לשירות קרבי ואולי להגיע שוב לעזה, כי בסופו של דבר הכל מאת הקדוש ברוך הוא. אנשים מפחדים ממלחמות, אבל שילה לא נהרג כקרבי במלחמה, אלא בתאונת דרכים. וזה היה הדבר היחיד שפחדתי ממנו. לא בגלל הילדים אלא בגלל נהגים אחרים, שיכורים או פרועים על הכביש. אבל אף פעם לא הראיתי את הפחד. הוא היה מוסתר עמוק בפנים".

הקשר בין שלוש האמהות התהדק מאז התאונה. יחד הן מנחמות ובוכות, מתעדכנות ומחזקות. "אנחנו מדברים המון בטלפון", מספרת אביבה. "וגם בין האחים נוצר קשר חם של לכידות גורל.

"לאחרונה הייתה חתונה של אחד מחברי הצוות", אומרת רותי. "חלק מהמשפחות הלכו, אבל אני לא הייתי מסוגלת. בשבוע הבא נגיע יחד לערב צוות לזכר הבנים, ובסוף יוני נארגן צעדה בהשתתפות החיילים והחברים". גם יום הזיכרון שחל באמצע אפריל היה עבורה קשה מנשוא. "בפעם הראשונה יום העצמאות איבד את המשמעות שלו", היא אומרת בדמעות. "המעבר החד מיום הזיכרון היה בלתי נסבל".

ילד של שמחה 

תמונות וסרטונים מהרגעים האחרונים שלפני התאונה מציגים שלושה צעירים עליזים ומלאי חיות. כאלה היו עוד לפני הגיוס. "שילה היה ילד של שמחה", אומרת אמו. "הייתה לו יכולת להסתכל על כל דבר בעין חיובית". גם טספו היה צעיר שמח וחייכן. "הוא היה ילד טוב שאף פעם לא הפריע ורק חיפש איך להקל ולעזור", אומרת אמו.

בר יעקוביאן נולד בהפרש של 14 שנה משני אחיו. "ולכן היה התינוק של כולם", מחייכת אמו. "הוא היה המתנה של המשפחה, ילד שמח, חייכן, שאהב לגלוש ולטייל ולרכוב על אופניים, השקיע בלימודים וסיים את התיכון בהצטיינות".

הייתה לו חברה?

"אני לא יודעת. הוא אף פעם לא שיתף".

אביבה: "זה פחות מקובל אצלנו. ושילה אמר, ‘קודם כל אסיים את הצבא, ורק אחר כך אבנה את החיים’. הוא היה מאוד מחושב, לא רצה הפרעות רקע. וכשעשיתי לו שיחות של איך למצוא את האישה הנכונה עבורו, היה אומר, ‘בלי לחץ, נכון?’"

גם לטספו לא הייתה בת זוג. "כשאת גדלה במרכזי קליטה" אומרת אמו, "ההתמודדות המשמעותית הראשונה עם החברה הישראלית היא בצבא. ואשטו שאף גבוה. הוא רצה להיות מפקד. בחודש שבו נהרג היה אמור לצאת לקורס מפקדי כיתה".

הוא דיבר על גזענות בצבא?

"להפך, הוא סיפר שהחיילים תמיד אמרו שהאתיופים הכי טובים בריצות. והוא באמת רץ הכי מהר בצוות. כשהגיע ביום שישי הביתה, החברים בשכונה ישבו איתו וראו בו מודל לחיקוי. הרבה רצו להתגייס לגולני בגללו".

גם ליעקוביאן היה ברור שיתגייס לקרבי. "הוא היה רואה תוכניות הישרדות והכיר את כל סרטי המלחמה", נזכרת אמו. "בגלל שאחיו היה קרבי במשך 11 שנה, שאלתי את בר, אולי לפחות אתה תעשה שירות קל יותר? ובר אמר, ‘בשום פנים ואופן’. בראיון לפני הגיבוש אמרו לו, ‘אתה יתום מאבא, ואמא שלך לבד, בטח תרצה לשרת קרוב לבית’. והוא אמר, ‘אני רוצה להיות קרבי ואמא שלי מסכימה ומגבה אותי. הכל בסדר’".

פחדת?

"ברור, אבל רציתי שיעשה מה שהוא מאמין בו. הוא היה מאושר בגולני. אחיו הגדול אמר לו כל הזמן, ‘תשמור על עצמך, אל תחלום בעמדה, אל תהיה אדיש, תפקח שבע עיניים’, ובסוף הוא נהרג בתאונה בכביש שש".

ברכה בבית הכנסת 

הסימנים המקדימים בישרו רעות. ביום שישי שקדם לתאונה חלמה אביבה סימן טוב שאביה המנוח מתפלל בבית הכנסת, והוא כל כך חלש שעליה לתמוך בו שלא ייפול. "אמרתי לבעלי, משהו לא נראה לי טוב, תברך בבית הכנסת", היא נזכרת.

"ביום שלישי יצאנו כולנו לאסוף את שילה מקדומים. גיסי ישב מאחור ושוטט בפייסבוק ופתאום אמר, הייתה תאונה בניצני עוז, שני חיילים הרוגים. באותו רגע הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הייתי כולי מים, כאילו שפכו עליי דלי. אמרתי, הבן שלי שם. ניסינו להתקשר לשילה והוא לא ענה, ניסינו להתקשר למפקדים וגם הם לא ענו. החלטנו לצאת לבית החולים, אבל תוך כדי נסיעה, שילה התקשר ואמר, אמא, נפצעתי, אני בתל השומר. באותו רגע הרגשתי שסלע ירד לי מהלב. ישבנו באוטו ובכינו. מהקלה. הגענו לבית החולים והרופאים אמרו שאין פגיעות בראש, שיש רק שברים ברגליים, ושהגדרת המצב של שילה ירדה מקשה לבינוני. אני זוכרת שעוד הספקנו לפגוש אותו לפני שנכנס לניתוח וצחקנו איתו. בעלי אמר, בוא תשחק כדורגל, ואני אמרתי, המסכה עומדת לך יפה על האף".

זו הייתה הפעם האחרונה ששילה היה בהכרה.

"ביום התאונה אדיס, הבן הקטן, היה איתי בבית", מספרת אמו של טספו. "בשמונה התקשרו אליו ואמרו, הייתה תאונה בצוות של אחיך, תבדוק. אדיס התקשר לאשטו ולחברים ולא היה מענה. בדיוק הלכתי לנוח, שמעתי קולות בסלון, יצאתי וראיתי חיילים במדים יושבים ומדברים עם אדיס. הבנתי מיד, אבל לא האמנתי. ניסיתי להתקשר לאשטו שוב ושוב. הייתי בטוחה שהוא יענה ויגיד שהכל בסדר, שהייתה טעות, אבל לא היה מענה. למחרת ביקשתי לראות את הגופה. הסבירו לנו שהוא מת מיד. ובאמת, הפנים שלו היו שלמות, והוא חייך".

יעקוביאן עוד הספיק להיפרד. שבוע לפני התאונה יצא לחופשת רגילה. "ואני אמרתי לו, זה שבוע של פינוק", דומעת אמו. "הסתובבנו בקניון, רציתי לקנות לו בגדים והוא אמר, אמא, עזבי, אני רוב הזמן עם מדים. ביום ראשון קמתי בשש, עליתי לחדר ונפרדתי ממנו כמו תמיד, בחיבוק ובנשיקה".

מתי הודיעו לך על התאונה?

"בקבוצת הווטסאפ של החיילים רשמו שהייתה תאונה. התקשרתי לאורון, הבן הגדול, וביקשתי שיברר. ניסינו להתקשר אל בר והוא לא ענה וגם החברים לא ענו. ישבתי על המדרגות בבית, ופתאום ראיתי דרך חלון הזכוכית שיש יותר מדי מכוניות ואורות ליד הבית. פתחתי את הדלת וראיתי את המבשרים. צרחתי לקצין העיר: 'אתה טועה, זה לא נכון'. אמרתי להם: 'תלכו מכאן, התבלבלתם'".

שילה סימן טוב נפטר שבוע לאחר התאונה. מאז הניתוח היה מורדם ומונשם. "הרופאים אמרו, שום איבר פנימי לא נפגע. מחכה לכם שיקום קשה וממושך", משחזרת אמו. "ואני הייתי מאושרת. אמרתי, קיבלתי את הילד שלי במתנה, כל השאר לא חשוב".

אבל יומיים לאחר מכן תסחיף הגיע למוחו של שילה. "ראיתי שמריצים אותו לצילום סי־טי ואחר כך לטיפול נמרץ והבנתי שהמצב גרוע", מספרת אביבה. "הרופאים קראו לנו פנימה וחשבתי שרוצים להעיר את שילה, אבל אז הטילו עלינו את הפצצה. דיברו בזהירות על מוות מוחי. בשלב הזה עדיין גזע המוח לא היה פגוע. בהמשך דיברו על תרומת איברים. לא קלטנו בכלל".

עוד יומיים עברו, והרופאים אמרו שצריך להוציא תעודת פטירה. "ישבנו בחדר צדדי כשהודיעו לנו", דומעת אמו. "מישהו עשה מסיבה בחדר והשאיר בלונים. שמענו את הדברים והבנו שאין מנוס. נכנסנו להיפרד משילה. לחצתי לו את היד, היד הייתה חמה והמכונה סימנה את פעימות הלב. לכאורה בן אדם חי, נושם, אבל בעצם מת.

"נתנו לנו שלוש אפשרויות: לנתק ממכונת ההנשמה, להשאיר אותו במצבו עד שהלב יידום, או לתרום את איבריו. החלטנו שניקח את השמחה והנתינה של שילה ונמשיך אותם בהצלת חיים של אחרים. זה מה שנתן לנו את הכוח לצאת החוצה אל המון האנשים שהתפללו בחוץ על שילה ולבשר שהכל הסתיים".

מההלוויה היא לא זוכרת הרבה. רק את ההספדים של ילדיה שכאילו יצאו מדם ליבה. "וגם את הגיסה של אמא שלי שחיבקה אותי ואמרה, ‘אחי קיבל את הכליה של שילה’". עם הכליה נתרמו איבריו של שילה ז"ל בגופם של חמישה חולים נוספים. "וזה מנחם אותי מאוד", היא אומרת היום. "אדם ששנתיים וחצי הסתובב עם לב מלאכותי קיבל בזכות שילה חיים חדשים, וגם תינוקת בת שנתיים וילד בן 13. אם הייתי יודעת שאקבל את שילה בחזרה, לא הייתי נותנת אף חלק ממנו, אבל כשגופו באדמה, כל כך משמח לראות שהוא לא נעלם לנו, שההמשך שלו מתקיים באופן כלשהו".

השאלות הקשות

מידיעות שפורסמו עד כה על נסיבות התאונה, עולה התמונה הבאה: שלושה רכבי האמר עשו את דרכם מאימון בצפון לבסיס בדרום, כחלק מההכנות לתעסוקה מבצעית של גדוד הסיור החטיבתי בשומרון. על פי עדויות, השיירה עצרה בתחנת דלק, המשיכה בנסיעה דרומה, ולאחר דקות אחדות עצרה שוב. עם חידוש הנסיעה חש אחד הנהגים ברעידות בכלי הרכב. לפיכך, סימנו החיילים ליתר השיירה לעצור בצד כדי לבדוק את החשד לתקלה. ההאמר הראשון החל לרדת לשוליים וכמעט השלים עצירה מוחלטת. שני כלי הרכב האחרים החלו גם הם בירידה לשוליים במהירות איטית. בשלב זה התנגשה המשאית בעוצמה בהאמר השלישי, והוא נמעך. המשאית פגעה גם בהאמר השני שהסתובב סביב צירו בשל העוצמה. הפגיעה גרמה לתאונת שרשרת בין שלושת כלי הרכב הצבאיים. ככל הנראה כל אחד משלושת ההרוגים ישב בהאמר אחר. חייל נוסף נפצע באופן קשה ותשעה חיילים נוספים נפצעו באורח קל.

כבר בתחילת התחקיר עלו תהיות באשר לאופן שבו שולחה הנסיעה המשימתית: האם בוצע תדרוך מקדים לפי הפקודות, והאם מפקדי הלוחמים בגדוד הסיור דאגו שהנהגים בשיירה יישנו מספיק לפני הנסיעה הארוכה. ואכן, מיד לאחר התאונה הודיע צה"ל כי נפתחה חקירת מצ"ח (שטרם הסתיימה) ומונה צוות מומחים לחקירת נסיבות האסון, בראשות מפקד עוצבת כידון. בין השאר, נדרש הצוות לבדוק את השאלות המרכזיות שעלו, ובראשן - האם שלושת כלי הרכב נסעו צמוד זה לזה מבלי לשמור מרחק, שאלת מהירות הנסיעה למול הנהלים, ומה בדיוק נאמר לנהגים על ידי משלח המשימה בגדוד, שאמור להיות גורם המוסמך על ידי סגן מפקד הגדוד.

גרסת הנהג החשוד אנואר אבו־זינה העלתה אף היא תהיות לגבי התנהלות הצבא באסון. "הנסיעה התרחשה ביום גשום עם ראות לקויה", אומר עורך דינו צפריר יגור. "שיירת ההאמרים נסעה באיטיות רבה על הכביש, במהירות אפסית, כמעט בעמידה, וברגע שהנהג הבחין בהם הוא לחץ על הבלמים, אבל לא הספיק לעצור בגלל שהרכבים היו קרובים מדי אליו. המשאית פגעה רק במי שהיה על הכביש וחסם את הנתיב. עובדה שהרכב השלישי שכבר הספיק לרדת לשוליים לא נפגע. התאונה נגרמה בגלל שהאמרים לא היו אמורים בכלל לנסוע בכביש המהיר".

שבוע לאחר מכן הורה מפקד זרוע היבשה על הנחיית ביניים, ולפיה האמרים ישונעו רק על גבי מובילים עד שתסתיים עבודת ועדת החקירה בנושא. "מרשי ואני כואבים את כאב המשפחות ומשתתפים בצערם," אומר עו"ד יגור. "אבל העובדה שצה"ל הוציא הוראה שלרכבי האמר אסור יותר לעלות על כביש שש אלא לצורך מבצעי מיוחד מעידה על כך שהרכבים הקרביים לא היו צריכים להיות על הכביש מלכתחילה".

רכב האמר צה"לי. עד לסיום חקירת התאונה, נקבע שישונע רק על גבי מובילים

עד עתה, כמעט ארבעה חודשים לאסון, טרם הסתיימה החקירה, וחלק מההורים השכולים מתרעמים. "למה הם נסעו בשיירה?" שואלת סגדה בכאב, "למה הם נסעו ביחד, צמוד מדי? אולי אם היו נוסעים ברווח בין ההאמרים, היה אפשר להציל מישהו. ואיך אפשר להעסיק נהג עם כל כך הרבה דו"חות ועבירות תנועה? ולמה החקירה נמשכת כל כך הרבה זמן? יש בי כעס שעד עכשיו לא קיבלנו תשובות אם זה באשמת הצבא או באשמת הנהג. אנחנו מחכים לתוצאות התחקירים יותר מדי זמן. במשטרה אמרו שזה ייקח לפחות שנה. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? אין בזה שום היגיון".

"לאחרונה הגיעו אלינו המח"ט, המג"ד והמ"פ של בר וסיפרו שהחקירה עוד לא הסתיימה", אומרת רותי. "יש לי המון שאלות וטענות, אבל הצבא הבטיח שנקבל תשובות. אני לא רוצה שיטייחו ויגידו 'תעבירו הלאה'. אני רוצה שיסיקו מסקנות, בדיוק כמו שאני רוצה שהנהג יקבל את העונש שלו. לדעתנו, בטוח שהיו כשלים ואי־סדרים בהוראות, ומי נתן ומי אמר, ואיך הם נסעו. כשהמח"ט היה אצלנו קיבלנו ממנו הבטחה שברגע שיהיו להם את כל הפרטים והם יחליטו מה לעשות להבא, הם יעדכנו אותנו. אז למה לי להתעסק בזה עכשיו? אם זה היה מחזיר לי את הילד, הייתי עושה הכל. אבל עכשיו, מה זה יעזור לי?"

מיד לאחר התאונה עצרה המשטרה את נהג המשאית, אנואר אבו־זינה. מהחקירה עלה שלנהג היו 115 עבירות תנועה קודמות. למחרת שוחרר עד למשפטו. "החקירה עדיין בעיצומה, טרם הוגש כתב אישום והנהג ממתין בביתו", אומר יגור. "רישיונו נשלל ועל כן הוא אינו מסוגל לעבוד כנהג משאית שכיר למרות שהוא מפרנס יחיד לאישה ושישה ילדים".

מדובר צה"ל נמסר: "חקירת התאונה מנוהלת בידי משטרת ישראל בכל הנוגע לאחריות הנהג הפוגע, ועל ידי מצ"ח בהיבטים הצבאיים הרלוונטיים. בעקבות התאונה מתקיימת בצה"ל בדיקה נוספת באמצעות ועדת חקירה, אשר ממצאיה טרם סוכמו. נסיעת החיילים בעת התאונה הייתה מותרת. בעקבות התאונה יצאה הוראת שעה בעניין שינוע באמצעות מובילים, החלה על כלל הכבישים בארץ. הוראת שעה היא אמצעי זהירות שננקט לאור התאונה, כדי להגביר את בטיחות החיילים. אין בכך כדי ללמד על כשל בעצם העובדה שכלי הרכב הצבאיים נסעו בכביש".

אסון ולכידות גורל

ככל שחולפים הימים מתהדק הקשר בין שלוש המשפחות. שולחים הודעות, מדברים בטלפון, באים לנחם ולחזק. אביבה מזמינה את משפחת טספו לשבת. בעלה וילדיה נסעו לבקר את רותי יעקוביאן בביתה שבצפון. תחושת לכידות הגורל מחברת בין האסונות.

"אחרי ההלוויה חשבתי, איך אוכל לתפקד, איך לא אפול, איך לא אשבר, הרי יש לי עוד ילדים וצריך להמשיך בחיים", אומרת אביבה. "אבל הקדוש ברוך הוא נותן לי כוחות. והמשפחה תומכת ומלווה. וגם היישוב. לרגע לא משאירים אותנו לבד".

סגדה: "הייתי רוצה נכדים מאשטו, כל כך עצוב לי שהוא לא יזכה להתחתן. עד שנהרג הוא היה גדול מהחיים עצמם. למרות התנאים הלא קלים, התקדם והתפתח. מנחם אותי שלפחות היה מודל חיקוי לחברים שלו בחייו, וגם במותו".