הפסד ידוע מראש

ייתכן, בהחלט ייתכן, שחמאס לא יזם את שיגור הרקטות אתמול בבוקר. ייתכן, בהחלט ייתכן, שאלה אנשי הג’יהאד האיסלאמי שעושים הכל כדי לדרדר את רצועת עזה לעוד סיבוב של אלימות. לא שחמאס עושה משהו טוב למען הרצועה, אבל מתברר שלכל משהו רע יש אלטרנטיבה גרועה יותר. בכל מקרה, חמאס לקח אתמול בערב אחריות והודיע שהוא בחזית אחת עם הג’יהאד.

מה שעצוב הוא שאם חלילה יובילו חילופי הירי, שעדיין נמשכים בעת כתיבת שורות אלה, לעימות בסדר גודל של "עופרת יצוקה" או "צוק איתן" – ההפסד של ישראל ידוע מראש. הפסד, משום שאין שום סיבה לצפות למשהו שונה ממה שהיה בסיבובים הקודמים. ישראל תכה בחמאס ובג'יהאד, הם ישגרו רקטות, אולי שוב למרכז הארץ, ואחרי כך וכך ימים של לחימה נגיע בתיווך מצרי לעוד הפסקת אש. עד העימות הבא. וחוזר חלילה.

ישראל תפסיד, משום שחמאס לא מצפה לשום הצלחה בשדה הקרב. הוא מצפה להצלחה בשדה התעמולה. הגדודים כבר מוכנים. מאיימן עודה ועד גדעון לוי, מנורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי ועד אמירה הס ואבנר גבריהו. "ארגוני הזכויות", שלמרבה הצער הפכו, בעיקר בשוגג, לגופי תעמולה בשירות חמאס, יקבלו תקציבים מיוחדים ונוספים כדי לספק ראיות על "פשעי המלחמה" של ישראל. זה קרה בסיבוב הקודם, וזה יקרה שוב. בין לבין יהיו הפגנות, דגלי ישראל יישרפו, ערוץ אל־ג'זירה יציג שוב ושוב את ההריסות וישלהב את הרוחות, תהיה עלייה במספר התקריות האנטישמיות, סטודנטים יהודים יפצחו במחול "אנחנו מתביישים", מדינות המערב יפרסמו בשלבים הראשונים הודעות גינוי לירי הרקטות של החמאס אבל לאחר ימים בודדים יתחילו הגינויים ל"חוסר המידתיות של התגובה הישראלית", ולאחר עוד כמה ימים יצביעו בעד עוד ועדת חקירה של האו"ם, שמסקנותיה ידועות מראש. אז כן, ישראל תפסיד.

אפשר למנוע את התסריט הזה. לשם כך ישראל הייתה צריכה בשנים האחרונות לצאת עם עוד ועוד יוזמות לשיפור מצבם של תושבי הרצועה, ועם עוד ועוד יוזמות שעיקרן הושטת יד לשלום. גם לחמאס. נכון, התגובה ידועה מראש. חמאס יסרב. אז מה? מה יש להפסיד? חמאס יאמר כן – ישראל הרוויחה. החמאס יאמר לא – ישראל הרוויחה. אבל מה עשה נתניהו בארבע השנים האחרונות, מאז הסתיים מבצע צוק איתן? כלום. אז מדוע, לעזאזל, נדמה למישהו שכשצועדים באותו מסלול משהו ישתנה?

ייתכן, אינשאללה, שחילופי האש לא יובילו לעוד עימות בסגנון "צוק איתן". אבל הוא יבוא. אם לא בימים הללו, אז בעוד כמה חודשים. רצועת עזה היא סיר לחץ. חיים שם בני אדם. חמאס מזריק להם כמויות אדירות של שנאה ותעמולה. חמאס מטפח בהם אשליות על שיבה ונקמה. וישראל? לא עושה כלום. פה ושם ניסה מתאם הפעולות בשטחים היוצא, אלוף פולי מרדכי, להעביר את המסרים הנכונים. אבל הוא לא ראש הממשלה. הוא לא קובע מדיניות. הוא לא ממונה על יוזמות.

המטרה של ישראל, שמענו שוב ושוב בחודש האחרון, היא לא להיראות טוב מול אזרחי המערב אלא להגן על אזרחיה. בוודאי. חיי אדם חשובים יותר מהסברה או תדמית. אלא שזו בדיוק הבעיה. משום שברגע שבו ישראל תצא ביוזמה מדינית, עם הצעות לתושבי הרצועה, עם הרבה יותר נכונות לצאת מהקופסה של לא לעשות כלום – ההגנה על אזרחי ישראל תהיה הרבה יותר רצינית. הרי בזירת השטח, ברצועה, חמאס יובס בכל מקרה. אבל אין שום ציווי מדאורייתא להפסיד במערכה על דעת הקהל. זה לא שהתבוסה צפויה מראש רק אצל שונאי ישראל הקבועים. הבעיה היא שדוחפים לזרועותיהם עוד רבים אחרים. אפשר גם אחרת, וייתכן שעדיין לא מאוחר. אבל לשם כך לא מספיק להיות צודקים, צריכים להיות גם חכמים.