אפילו עשר אצבעות לא יספיקו למניין הגלגולים שצבר חמי (מנחם) גוטמן ב־81 שנות חייו. "הייתי תלמיד גרוע, רועה צאן, חייל, סטודנט, למדתי מיקרוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה, מפני שכל פעם ראיתי מעבר לאופק משהו יפה יותר. הייתי מרצה בכיר, פרופסור מן המניין, ראש המחלקה לביוכימיה באוניברסיטת תל־אביב. אני נשוי לרותי שאותה הכרתי לפני 60 שנה, אב לבת ובן, סבא לחמש נכדות, אבל מעל לכל אלה אני הבן המקצועי של נחום גוטמן".
הבן המקצועי?
"כן, אני בנו הבכור והאחד והיחיד. נולדתי לזה, התרגלתי לזה, אבל לומר לך שזה מקצוע פשוט וקל?"
עכשיו יש לו הזדמנות לתרגל שוב את תפקיד "הבן המקצועי". התערוכה "נופים נסתרים ומפות נסתרות" נפתחה בתחילת החודש, במלאת 120 שנה להולדתו של נחום גוטמן — צייר, מאייר, פסל, סופר ילדים ומי שתיעד את ראשיתה של תל־אביב. התערוכה מתקיימת במוזיאון הנושא את שמו של גוטמן בנווה צדק וחוגג עכשיו 20 שנה להיווסדו. האוצרת, מוניקה לביא, איתרה ציורים שטרם הוצגו לקהל, אחרי שעברו תהליך של אימות ורישום על ידי בנו, שנאלץ לקבל עליו את תפקיד מנהל העיזבון עם פטירת אביו, בנובמבר 1980.
"אבא נפטר בגיל 82, ואני מרשה לעצמי לומר שכבר עקפתי אותו מפני שבשלוש השנים האחרונות לחייו הוא לא היה בעניינים", מספר גוטמן ג'וניור. "הוא שהה בבית אבות יוקרתי ברעננה שהיה צורך בפרוטקציה רבה כדי להתקבל אליו. שותפו לחדר היה אורי צבי גרינברג וגם חנה רובינא הייתה שם. אמא חיה עוד 15 שנים אחריו, והלכה לעולמה בגיל 95. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כשהבנתי שהיא לא שומעת את האזעקות, העברנו אותה לביתנו, וכשעקרה לבית אבות הבנתי שאני חייב לקחת לידיי את המושכות".
מה היה הצעד הראשון שלך?
"ניתקתי את הקשרים עם סוחרי האמנות שלכאורה היו נורא נחמדים, ובפועל הוציאו ממנו וממנה כל מיני דברים. זה היה תהליך מסובך שהותיר משקעים. הם טענו שאני גוזל את פרנסתם ומשתלט להם על הטריטוריה בהתנהגות בלתי לויאלית, לאור הטובות שהם עשו לאמי, אבל לא הייתי אהבל לחלוטין. את כל האוסף שהיה בביתה של אמא העברתי לביתי, עד שהוקם המוזיאון, ומאז אני לא מוכר שום עבודה".
למה?
"אני לא צריך את הכסף, וכשמפרקים את האוסף הוא מאבד מערכו. במקרה של אבא, השלם הוא הרבה יותר מסך חלקיו. בשוק החופשי מסתובבות הרבה תמונות של אבא שמוצעות במכירות פומביות בסכומים יפים, עשרות אלפי דולרים, ויש גם המון זיופים. כיום, בתי המכירות הגדולים מזעיקים אותי ברגע שמגיעה אליהם תמונה של גוטמן לצורך אימות".
ואיך אתה מבדיל בין מקור לזיוף?
"אני מסתכל מלפנים ומאחור ומזהה. אני מכיר את הבדים שאבא צייר עליהם, חלק מהם מתחתי בעצמי על המסגרת, ואני מכיר את הסגנון שלו, התנועה והחתימה. וברור שאני זוכר תמונות שהיו בבית. כשאני בודק וקובע שהתמונה מזויפת הקונה בורח, והיא מוּצאת מהמכירה. התשלום שאני גובה עבור האימות מועבר למוזיאון".
יצירות של אביו שאהובות עליו במיוחד תלויות בביתו שברמת אפעל. הקיר של האב נושק לקיר של בנו, אשר במקביל לקריירה האקדמית הוא גם מצייר, מפסל ואף פירסם שני ספרי ילדים המבוססים על הסיפורים שהמציא לשני ילדיו, גילי וגיורא, בשבת בבוקר, במיטה. "את העצה הטובה ביותר אבא נתן לי בראשית שנות העשרים שלי, כשחזרתי מהקיבוץ. התחלתי לחשוב ברצינות על העתיד והעליתי את האפשרות של לימודים בבצלאל", הוא מספר. "אבא אמר לי, 'צייר בשביל ליהנות ואל תהיה צייר מקצועי'. לא שאלתי למה מפני שידעתי מה תהיה התשובה. להיות אמן זה חרא של חיים ולא רק מבחינת הפרנסה. צייר חייב ללקק במשך הרבה שנים עד שמישהו מואיל בטובו להתייחס אליו. צייר שופך את מררתו על המדרכה ברחוב אלנבי והיא זורמת עד לים. אתה חייב ליצור סביבך מערכת של יחסי ציבור, להיות נחמד אל מי שצריך, לדעת את מי אסור להעליב, ואבא היה גרוע מאוד בדברים האלה".
לצייר על הקירות
נחום גוטמן היה בן 30 כשנשא לאישה את דורה יפה בת ה־28. חמי הגיע לעולם שמונה שנים לאחר מכן. "אני מניח שהיו להם בעיות רפואיות", הוא מושך בכתפו, "ושזו הסיבה להיותי בן יחיד. נקראתי מנחם על שם אח של אמי, שהיה ממייסדי קיבוץ גשר ונהרג בתאונת דרכים, ואני כבר לא זוכר באיזה גיל החלטתי לקצר את שמי לחמי. גדלתי ברחוב אחד העם 136 בתל־אביב, בבית בן קומה אחת עם חצר גדולה שבה צמחו עץ חרוב ושני עצי גויאבה ושני שסק, לימון אחד, שישה רימונים, תאנה, חרוב ותות אדום. כיום, בקומה העליונה של הבית הזה, גר בני. זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מגיל שנתיים־שלוש: אבא הזיז את המיטה שלי, התיישב בינה לבין הקיר, וצייר עליו פיל סגול יפה שעליו ישב גבר שחור. פרסקו שלם".
בבית שלכם היה מותר לצייר על הקירות?
"לאבא היה מותר לעשות הכל. הוא עודד אותי לצייר על הקיר החיצוני של הבית. עשיתי שם תמונה גדולה, ארבעה־חמישה מטר, עם גשר ומבצר ופילים. אבא הסתכל על כל דבר בעיניים של צייר ובחן את הטכניקה והקומפוזיציה. הוא לא אמר לי 'כל הכבוד' אבל גם לא סייד את הקיר, ולי זה הספיק".
משחר ילדותו הוא ראה את אביו מצייר ("ליד החלון, כדי שיהיה לו אור טוב"), אבל לערכם של הציורים הוא התוודע רק בכיתה ב', "ביום בו המורה דבורה חילקה לתלמידים את 'סיפורי המקרא'. כל תלמיד ניגש אליה בתורו, קיבל ספר, חזר לכיסאו וחיכה עד שהמורה תכריז על הרגע שבו כולם פותחים ביחד את הספרים. כיוון שלא הייתה לי סבלנות הפניתי את הגב למורה, פתחתי את הספר ונתקלתי בציור יפה של איש ואישה עצובים. מאחוריהם היה עץ גדול ומאחוריו עמד איש עם כנפיים וחרב מוזרה. ואז הבנתי שני דברים. הראשון — שזה ציור של חרב מתהפכת, והשני — שמי שצייר את התמונה הוא אבא שלי. ראיתי אותה קודם בבית, אבל לראשונה בחיי הבנתי שאבא מצייר ספרים.
"בצהריים, כשחזרתי הביתה, שאלתי אותו, 'איך אתה יודע איך נראית החרב המתהפכת?' ואבא ענה לי בתשובה מאכזבת: 'חשבתי שככה זה צריך להיות'. כמה שנים לאחר מכן אבא לקח אותי לגן החיות ברחוב הדסה ואמר, 'בוא נצייר ביחד'. פעם אחת הוא אפילו גנב ממני קומפוזיציה, כשציירתי את המלאכים שזורקים את יונה מהספינה והדג מחכה בפה פעור כדי לבלוע אותו, אבל סלחתי לו".
בכל פעם שהזדהית בשמך שאלו אותך אם אתה בנו של נחום גוטמן?
"לעיתים קרובות. בעיקר מפני שחמי ונחום הן הגיות מאוד דומות. אילו שמי הפרטי היה אברבנאל אני מניח שהיו שואלים פחות, אבל כשאמרתי 'חמי גוטמן' נוצרה אסוציאציה מיידית".
איך הגבת כשזה קרה?
"מה את עושה כשזבוב מסתובב סביבך? את מגרשת אותו בהינף יד, אבל דרכם של הזבובים לחזור. בזמני, לא הייתה תרבות של סלבס, בכלל לא הכירו את המונח הזה, ובעובדת היותי 'הבן של' היה גם רע וגם טוב. בכיתה ד' בבית הספר 'כרמל' המורה שלי יצאה לשמירת היריון והביאו לנו מורה מחליף, איזה תרח זקן שהתחיל ללמד אותנו מהמקראה שבה פורסמו סיפורים של ש. בן ציון, שם העט של סבא שלי. כנראה עליתי על עצביו של המורה והוא אמר לי 'לך למנהל'. כינוי החיבה של המנהל היה 'קופיקו' וידעתי שללכת אליו זה כמו להיכנס לשדה מוקשים ולהתחיל לרקוד. קמתי מהכיסא בתחושה שאני צועד אל מותי. פתאום כל הכיתה קמה וצעקה למורה משהו בסגנון של, 'איך אתה יכול לעשות את זה לנכד של הסופר שאותו אנחנו קוראים?' המורה התרח נאלם דום. הוא שאל אותי, 'זה נכון?' וכשעניתי 'כן' הוא אמר, 'שב'. באותו הרגע הבנתי שהייתי מעדיף למות בחדר המנהל מאשר לעבור את ההשפלה הזאת".
השפלה?
"כמובן. מי רוצה ליהנות ממה שהוא לא עשה? לעמוד על מדרגה שלא הוא בנה? למה תולים אותי על אילנות גבוהים? למה שופטים אותי ביחס לשושלת המשפחתית? זו הייתה חצי גיבנת. רציתי להיות אני".
מי מהוריך היה אחראי על החינוך שלך?
"שניהם. הייתי תלמיד איום ונורא, לא הקשבתי בשיעורים, השתעממתי. אבא סבל ואמא, שבמקצועה הייתה 'אשת הצייר', התרגזה. היא זו שהייתה מוזמנת לבית הספר כדי לקבל נזיפות, ואבא היה מתעצב כשהראיתי לו את התעודה. הוא ניסה לברר אם אני באמת טמבל, או שפשוט לא בא לי ללמוד. אחד מחבריו אמר לו, 'הבן שלך עוד יהיה מדען', וכיוון שאותו חבר היה מתמטיקאי אבא החליט שהוא מאמין לו.
"פעם ישבתי אצל חבר, שכן שלנו, ורציתי לקרוא איזה רומן זעיר, טרזן ואחותו. החבר הפריע לי להתרכז וההורים קראו לי לארוחת ערב ושלושתם הִקשו עליי מאוד. כשהוריי שוב קראו לי עניתי בדרך לא כל כך מנומסת. כשסוף־סוף ויתרתי והלכתי הביתה, זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שאבא הוריד לי סטירה. באותם ימים זה היה מקובל וידעתי שמגיע לי לקבל. אני מניח שאחר כך אבא התחרט על הסטירה, אבל לא דיברנו על זה. היה ונגמר. ופעם הייתה סצנה הפוכה. אחד מחבריי שיחק אצלנו בחצר הגדולה, התחבא בין העצים, ואבא שלו קרא לו פעמיים־שלוש. פתאום השער נפתח, האבא הגדול והשמן בא לקחת את הילד שלו, ותוך כדי הליכה הוא שלף ממכנסיו את החגורה. אני זוכר את האימה שנפלה עליי. פחדתי כמעט כמו בפעם הראשונה שקראתי את 'לובנגולו מלך זולו'. הוא היה איש רע ואבא שלי צייר אותו כאיש מזרה אימים ופחדתי להסתכל בתמונה שלו, עד שגדלתי והבנתי שזה רק ציור".
אמו הייתה זו שהעירה אותו בבוקר. "באותם ימים אסור היה לצאת מהבית ללא ארוחה. בזמן הצנע אמא הגישה לי לחם עם מרגרינה וריבה או דבש וכוס חלב רתוח, בלי קרום. קראו לי 'גרינר' מפני שהייתי ירוק. זה היה הכינוי למי שנראה חיוור ורזה, שחיף. הוריי שלחו אותי לקייטנה במוצא כדי להעלות במשקל, ושנאתי כל רגע כי הכריחו אותי שם לאכול ענבים".
ים של אנשים
חמי מספר שהיחסים בין הוריו היו טובים. "אמא נתנה לאבא לעשות כל מה שהוא רוצה, ובמקביל הסבירה לו מה לא לעשות. היא השגיחה שיישן טוב ויאכל טוב. היא ידעה שיש לה ביד סחלב מאוד עדין, שמצד אחד הוא יפה ומרשים ומצד שני הוא דורש טיפול וטיפוח. היא הייתה זו שניהלה את חיי הבית, היא זו שהחזיקה את הכסף ועל סף יום הולדתה ה־60 היא למדה נהיגה. למדנו ביחד, אמא ואני, אבל הוצאתי רישיון חצי שנה לפניה. אבא לא התעניין בנהיגה, זה לא היה באמביציה שלו. כביש צריך רמה מסוימת של תוקפנות שלא הייתה לאבא. הוריי היו הולכים ברגל ל'מילוא', מועדון לסופרים ואמנים שפעל במקום שבו עומד כיום קולנוע חן, ובדרך חזרה, בעלייה של שדרות בן ציון, הם הלכו מאה מטר ועצרו למנוחה. טקסי לא היה בשבילם. הוא היה מיועד רק לבורגנים או לפקידים".
איך היה המצב הכלכלי בבית?
"בסדר גמור. אבא, בניגוד לציירים אחרים, היה חבר מערכת 'דבר לילדים'. הוא קיבל משכורת חודשית ועשה כל מיני עסקאות ברטר, שילם בתמונות לחשמלאי ולנגר. בנוסף, אבא צייר ספרים אבל פה ושם עשקו אותו. אמא התרעמה על העוול, אבא היה די אדיש. כאבי האולקוס והאוזן והכתף הטרידו אותו יותר. אני גם זוכר את האנשים שבאו הביתה לבחור תמונה. אבא הציג לפניהם 7־8־15 עבודות, ועל תמונה מסוימת אמר שאותה הוא לא מוכן למכור. ברור שדווקא אותה הם רצו לקנות, והוא סירב, עד שאמא לקחה אותו לצד ואמרה לו, 'נח', כך היא קראה לו, 'אתה חייב למכור', והוא נכנע".
לא רק קונים הגיעו לביתם. "תמיד הסתובבו בו ים של אנשים. הסופרים יעקב פיכמן, חנניה רייכמן ואשר ברש, הציירים משה קסטל וציונה תג'ר, זלמן שניאור ועוד זלמן אחד", הוא מכווץ את מצחו, "זלמן ארן. כל הבוהמה המפא"יניקית שרצה אצלנו בבית. את חלקם אהבתי ומאחרים התעלמתי מפני שהם לא נראו לי נחמדים. גם עגנון הגיע לביתנו ואמא טרחה להגיש לו תה בכוס זכוכית, לא בספל. למה? מפני שתה לא שותים בספל. כשקמה קבוצת 'אופקים חדשים' הבית התרוקן. חיפשו מישהו לזרוק עליו אבנים ואמרו שגוטמן זה לא טוב. אבא, שהיה באמצע שנות החמישים לחייו, סבל מזה מאוד. לא הבנתי למה יחזקאל שטרייכמן, שהיה חבר טוב של אבא, הדיר את רגליו מביתנו".
בצבא הוא שירת בנח"ל והפך לרועה צאן בקיבוץ מגן. "כנראה שלמרות הכל אני נשמה רומנטית", הוא מוחק את החיוך הציני מפניו. "אהבתי את זה. רועה צאן לא צריך לדבר יותר מדי, אין לו עם מי לדבר וזה היה טוב משום שיכולתי לנצל את הזמן למחשבות. הייתה לי תחושה של אחריות וסיפוק מהקשר עם בעלי החיים, והתפקיד הזה התאים לי כמו כפפה ליד. כשגמרנו את הטירונות הקמנו את נחל עוז. הייתה לי סוסה שבלילה נהגתי לקשור אותה ליד מגדל השמירה של ההיאחזות ובבוקר הייתי מאכף אותה ורוכב עליה לדיר. אבא לא הבין מה אני מוצא בכבשים וטען שאני מתבזבז. מדי פעם לקחתי חופש מהקיבוץ, נסעתי לעיר, הגעתי הביתה, אכלתי טוב וישנתי טוב. אבא עקב אחריי בדאגה. הוא ראה שמתוך שינה הנעתי את כפות הידיים שלי בתנועות של חליבה וחשש שיש לי פרקינסון".
וזו הסיבה שעזבת את הקריירה כרועה צאן?
"לא. אחרי שהשתתפתי בפעולות התגמול ובמבצע קדש חזרתי לקיבוץ וגיליתי שזה כבר לא זה. בסוף יום העבודה רכבתי לקיבוץ בבגדי עבודה, כל החבר'ה ישבו בשיכול רגליים על הדשא וכשרציתי להתיישב לידם הם עיקמו את האף בגלל הריח. הבנתי שהעיסוק הזה גורם לי להסתגר בעצמי ופרשתי. החלטתי להיות כימאי. ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה העברית, וכל מי שראה את תעודת הבגרות שלי פרץ בצחוק עז. הטכניון בכלל לא עמד על הפרק מפני שהוא היה מיועד רק לגאונים ולכאלה שרוצים להיות מהנדסים. הופתעתי מאוד כשהתקבלתי לאוניברסיטת תל־אביב, שהייתה אז בגודל של גרגיר סוכר. היו שאמרו שהתקבלתי בזכות היותי בנו של נחום גוטמן. על פי הגרסה השנייה, מישהי בוועדת הקבלה ראתה שכל התעודה שלי היא 'מספיק' ו'מספיק פלוס' חוץ מכימיה, המקצוע היחיד שבו היה לי 10, והיא טענה שזה רמז לכך שאהיה כימאי מוצלח".
אתה מצטער שהפסקת לצייר?
"אני הפסקתי?" הוא מוחה, "אני מצייר כל הזמן, כשבא לי. בציורים שלי אין מסר ואני חושב שאנשים שאין להם מסר ספציפי מציירים אבל הם לא ציירים, וזה הבדל גדול. אני אסיר תודה לאבא, הוא לימד אותי אינספור דברים. הוא לימד אותי להסתכל, לראות, והוא קילקל את הטעם שלי. יש הרבה דברים שנקראים 'אמנות מודרנית' שאני יכול לעבור על פניהם בריצה ובעיניים עצומות. הוא גם הוריש לי את היכולת לצייר וזה המון, אבל מעולם לא הצגתי בתערוכה. למה אני צריך שאנשים יבואו רק כדי לראות איך מצייר הבן של גוטמן?"
מוניקה לביא, מנהלת המוזיאון ואוצרת התערוכה שתוצג במשך תשעה חודשים, מגדירה אותה כ"תערוכת חובה לכל ישראלי". לדבריה, בפעם הראשונה מתגלה גוטמן הקרטוגרף שמשלב בציוריו מראי מקום, ציוני דרך ומפות. "גוטמן צייר בשני סגנונות עיקריים: מצד אחד ציורי שמן מרהיבים של בתי הפאר היפואיים שהיו מוקפים בפרדסים, ומצד שני הוא רשם בעיפרון וצייר בצבעי מים את תל־אביב ההולכת ונבנית. החוקרים תהו מה פשר הפיצול הזה ואיך אדם מסוגל לצייר בשני סגנונות שונים כל כך. התערוכה מוכיחה ששני החלקים של העיר, יפו ואחוזת בית, היו דבוקים זה לזה. אחרי שהתחתן עם דורה הם גרו בבית הוריה בשכונת נווה שאנן שהייתה שייכת ליפו ואדמותיה היו בבעלות ערביי יפו, וגם בה היו בתי באר מפוארים עם בריכות ופרדסים. זו חוליה חסרה בביוגרפיה שלו, שעוזרת להבין את מכלול היצירה".
חמי, מה היית אומר לאבא אילו יכולת לדבר איתו?
"שיש בני אלמוות, כמוהו. שהוא עבר את כל מבחני ההיסטוריה, שהמעמד שלו בקנון הציבורי התחזק, שהוא הטביע חותם במדינה ושהחותם הזה יישאר כל זמן שמירי רגב לא תתערב ולא תדרוש למחוק מהמפה את האשכנזי המחורבן".
