שם, מעבר לגדר

למרות שהאיום ידוע: העפיפון הזה מאיים לנחות על הקרקע ולהבעיר אותה. זו מטרתו, כמו גם מטרת שלושת העפיפונים שיישלחו למחרת. ד"ש חמה - רותחת, שורפת - מהתופת העזתית. מרחק 300 מטר.

כולם ביישוב יודעים על העפיפון. התרעה עליו התקבלה בקבוצת הווטסאפ המטורפת ביותר שזכיתי להיות חבר בה לכמה שעות: הקבוצה של כרם שלום. הנה רצף הודעות טיפוסי: "התרעת עפיפונים", ומיד אחריה: "הפאב ייפתח היום ב־22:00", ומיד לפניה: "נחגוג את שבועות היום ב־19:00 במועדון", ולפניה "הפיצוצים החזקים שנשמעים הם אמצעים לפיזור הפגנות", ולפניה "ישנה אפשרות שאדי גז מדמיע יגיעו ליישוב, שימו לב לילדים".

וואו. הנה קבוצה אחת שלא הייתי רוצה להשתיק לעולם אם הייתי גר כאן.

אבל אני לא גר כאן. ולא הייתי גר. כרם שלום? ה־כרם שלום? איך אמרה אילנה דיין בשעתה (אבל בהקשר של דרך השלום בתל־אביב) - על איזה שלום מדובר? זה שמתפוצץ, מעשן, מרחף בשמיים ומצית את הקרקע? זה שנשלח מעבר לחומת הבטון המקיפה שני־שלישים מהקיבוץ ומפרידה בינו לבין רצועת עזה? אותה חומה ענקית ש"אני רצה רבע שעה לאורכה כל ערב, מקיפה את היישוב, וזהו. משעמם פה", כמו שאומרת לי אחת הילדות היותר גדולות, שעומדת לעזוב עם משפחתה בקרוב לקיבוץ מעט צפוני יותר.

זו מציאות עגומה; ישראלים רבים מפחדים להגיע לכרם שלום. בקיבוץ מתגוררים 40 איש ואישה, ועוד 43 ילדים, והם בודדים ביחד. "לא מגיעים לפה אנשים", אומרת לי מזכירת הקיבוץ ומנהלת החשבונות, רחל אלמקייס. "המקום פה שומם".

ספרו לי על זה; כשאני מגיע לכרם שלום בצהריים המוקדמים, בחום הכבד, אני יוצא מהמכונית אל שקט גמור - נדמה שדבר לא חי סביבי - ופשוט מחכה שגלגלי קוצים ענקיים יחצו את הפריים כמו באיזה מערבון קלישאתי. הקיבוץ אפור ויבש למראה; הדשא מת - ייבשו אותו כדי לחסוך במים ועכשיו עקרו הכל לקראת שתילה מחדש. חדר האוכל הענקי עומד שומם, לא פעיל מאז שהקיבוץ עבר הפרטה ב־2011; מיגוניות הבטון מפוזרות בהמוניהן; הבריכה עדיין שם, אבל לא פעילה - יש איזו בעיה עם המשאבה; הבתים קיבוציים, קטנים וישנים; מרפסות, חבלי כביסה, צעצועים, אופניים. ואין נפש חיה.

המקום הזה לכאורה גווע, אבל הוא לא; הוא מנסה, בכל כוחו, להמשיך לחיות, וזה אולי אחד הניסויים המעניינים ביותר שישראל עומדת לראות בקרוב: בהחלטה אמיצה - ובעיקר חסרת ברירה - הכריעו חברי הקיבוץ החילונים על קליטת עשר משפחות דתיות בניסיון להחיות את היישוב, לאפשר לילדיהם ולעצמם חברת בני אדם חדשים.

"כבר 15 שנה שאנחנו מנסים להביא לכאן חילונים, אבל אין, לא רוצים לבוא. וקיבלנו החלטה שצריך להביא סוג אוכלוסייה אחר; דתיים. כי הם רוצים לבוא. הם לא מפחדים מהמיקום. הם ברמה אנושית גבוהה והם יודעים לאן הם באים - למקום של חיים מעורבים", אומר לי עמית כספי, 48, אב לשלושה ומי שביתו, להערכתי, הכי קרוב לחומה; בסביבות 100 מטר ממנה.

והוא יודע שכרם שלום מפחיד ישראלים. "העובדה שאנחנו קרובים כל כך לחומה עושה את כל ההבדל. יש לי חברים שלא יבואו לכאן, הם לא מוכנים בשום אופן. מפחיד אותם. אבל אני גם מבין אותם; כשאתה מגיע למקום כמו כרם שלום, אתה מקבל אוטומטית כרטיסים בשורה הראשונה להצגה הכי מטורפת בעולם".