שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 30.05.2018
    בכיוון הרוח
    הילה רוח אומרת כן לכדורים הפסיכיאטריים שהוציאו אותה מהמדבר וגם לסמים ופורנו, ולא להצעות מתוכניות הריאליטי, אפילו אם זה אומר שלא תכירו אותה, אבל בהחלט כדאי. האיט גירל של האינדי הישראלי, שגדלה בין חבורות הפאנקיסטים הרוסים בטיילת בבת–ים, מנהלת בבוקר מכון פילאטיס בשביל הפרנסה, ושורפת בערבים את הבמות עם האלבום החדש
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    פעם היא חלמה על ישו, הרוקסטאר המגלומן. "הוא התלונן על מה שהיהודים עשו לו. עשינו סיבוב בפלורנטין, לראות איפה אני גרה", היא משחזרת. "אבל לא היתה ארוטיקה. לא נמשכתי אליו. אני ממש מצטערת". היא גם כתבה על זה שיר. "אלוהים במקום ראשון, אהבה במקום שני. אני לא באמת בוכה. אני אמרתי לו סליחה".

     

    ברוכים הבאים לעולמה של הילה רוח. היפר־אינטליגנטית, רגישה בלי עור, עסוקה בעצמה ויודעת לנסח את כל זה בכישרון כתיבה אדיר. ה"איט גירל" של האינדי הישראלי. מה שכמובן מעורר עליה גם גדודי מבקרים – זהירות, משחק מילים בדרך - שפחות מתרשמים מההילה, יותר מהרוח. אפשר להבין למה. אם משטיחים לשורות בודדות שיחה איתה, עלול להתקבל רושם מוטעה, זחוח מדי. אבל תיאלצו לסמוך על עדותי: רוח היא באמת אמנית מעולה, רבת־השראה, שכדאי להיכנס לרגע אל זוג עיניה.

     

    אנחנו נפגשים בבוקר זכייתה של נטע באירוויזיון. רוח מתלבטת אם להוסיף על עטיפת אלבומה החדש והמצוין, "מוזיקה לפרסומות", גם תווית קטנה: "כולל להיטי העצמה". "בעצם אני לא צריכה. כי אני כבר עושה את זה. אני עושה את זה!" היא צוחקת, ומתלבטת מה יהיה הסינגל השני. אני מציע את 'קולנוע אמריקאי', עם הגרוב הזוחל והסקסי, והקאצ'־פרייז: "לא לראות זה לא להאמין. אבל גם עיוורים חושבים על מין". רוח שוקלת. "בכל זאת, סינגל לרדיו", היא אומרת.

     

    עומר אדם, מאחוריך.

     

    "ממש! אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה. נשבעת ביקר לי".

     

    זה רק נעשה טוב יותר מרגע לרגע.

     

    "רגע! זה זה שהיה ב'פאודה?'"

     

     

    × × ×

     

    נולדה ב־85' בטבריה. "כשהייתי בת שש ההורים הרגישו שהילדים צריכים תל־אביב. רעיון לא רע בכלל. ומאז לא הייתי בטבריה. אפילו לא בהכל כלול". עברו לבת־ים. משפחה ישראלית ממוצעת, עקרת בית ועצמאי, אמא רחל מתוניס, אבא מאיר מאיזמיר, טורקיה. "והוא קורא למשפחה של אמא שלי, הנינג'ות. מזרחים מתנשאים. אני מאוד מזדהה עם זה". ההורים הכירו בטרמפ. זה מצחיק אותה. חלק מבני המשפחה קוראים לעצמם רווח, אחרים, כמותה, בחרו ברוח.

     

    "אני זמרת מזרחית בעצם", היא צוחקת. "אבל 'העניין המזרחי'? קיפוח וכל זה? לא בבית. חונכנו כנסיכות. רק כשהגעתי לצבא הבנתי ש'אני מבת־ים'. 'מה, את מבת־ים? חשבנו שאת מושבניקית או משהו. וזה מזעזע", היא מספרת. את זהבה בן היא מאוד אוהבת. "מתה עליה ברמות קיצוניות. מתה לפגוש אותה. לכתוב לה שיר. אני באמת אוהבת, ותשמע, יש לי תעודות, אצלנו בבית היה אום כלתום, רק נשמע פתטי להגיד את זה. כמו שפתטי להגיד, 'אני אוהב את זהר ארגוב'".

     

    "אני אוהב את אייל גולן" זה ה"אני אוהב את זהר ארגוב" החדש.

     

    "לא, היום אני כבר לא יכולה לאהוב את אייל גולן. יש לי לב. לא אדישה לעוולות העולם".

     

    הילה היא בת הזקונים לאח גדול ועוד שתי אחיות. "ואני הייתי החייזר שנולד חייזר. הנה, בוא נראה מה יהיה עם הדבר הזה". גדלה "בטיילת על המדרכה", היא שרה, "די הארד־קור". בגיל צעיר התחברה לגאנג של הרוסים, פאנק, קאמל ואלכוהול מגיל 13. "בתכלס אלכוהול זה הסם הכי מסוכן שיש. אבל לי יש קיבולת ממש רצינית, אולי כי גדלתי עם רוסים. יודעת להישאר בשליטה, להרים את עצמי והביתה, כוס מים, ואדוויל חיים שלי".

     

    "הייתי ילדה קטנה באווירת אדית פיאף, אני רק צריכה לשיר בעולם". שתי אחיותיה נתנו לה חינוך מוזיקלי. האחת נירוונה, השנייה ניו ווייב. "קיבלתי את התקליט של הסמית'ס מאחותי, ונגנבתי מכמות הפאתוס. האנשים שבכו ב'אתמול בלילה חלמתי שמישהו אוהב אותי'? אני".

     

    ב'אייסקרים' באלבום החדש היא כותבת: "התעלפתי אז, באמצע שוק רמלה־לוד. אח"כ כל הזמן חיכיתי לעוד. המפעלים הנסגרים, הכלב החולה. המינוס שבבנק, האורז המלא". עוד פיסת ילדות. "חטפתי דיכאון בגיל קטן. פעם ראשונה להכיר את הבור הזה", היא מספרת. "נסענו לחופשה עם בני דודים והתעלפתי. התעוררתי כשמלא רוכלים מעל הראש שלי, עם בורקס. וזו נקודה שמשם את מבינה איך הגוף פשוט יכול להיות חלש".

     

    הייתה ילדת פלא חכמה, אובחנה כמחוננת, בגיל צעיר התלוותה לאמה בקורסים באוניברסיטת תל־אביב. "באמצע התיכון הכל השתבש כי התאהבתי. והתחלתי לכתוב שירים". מילצרה מגיל 14, משקרת שהיא בת 18, ממלצרת הרבה שנים, ומאוד גרועה בזה. "בסיפורים על מלצרות אין קודש. רק מנסה לגנוב סיגריה, לעשות את המינימום בעבודה, וכל הזמן מדמיינת דברים נוראיים שקורים. ואז לפעמים הם קורים". עד שפעם אחרת, ב"שישקו" בתל אביב נפל עליה כיסא בר ממתכת. "לקחו אותי לאיכילוב. אבל הכי שמחתי בעולם שאני יוצאת מהמשמרת, אפילו שהרגל התנפחה כמו כורסה. ומאותו היום, די".

     

    בגיל צעיר התחברה למוזיקה. סולנית, דווקא. את רוברט ואייט אהבה מילדות. "הרגשתי שהנשמה שלי ושלו מדברות. פעם הייתי מחכה לראות דוקו עליו. היום אני מעדיפה דוקו רצח. יש המון דוקו מוזיקה בנטפליקס, אבל אני מרגישה שזה זמן אוננות לא ראוי. לראות עוד אנשים שעושים את הדבר הזה? עדיף פורנו".

     

    את רואה פורנו? זה לא עושה חינוך גרוע למין, ובעיקר משעמם?

     

    "ברור. זה גרוע. אבל אנחנו אנשים מבוגרים. פורנו זה כמו להציץ לתוך תודעה קולקטיבית שנמצאת במקום מאוד יצרי ואישי. לצורך העניין, היה יכול להיות פורנו של אנשים נכנסים לתאי שירותים ועושים פיפי. זו מציצנות כמו שמציצנות היא. זה כמו לייקים בפייסבוק או האח הגדול, שטוח באותה מידה.

     

    "אבל מגיל ממש צעיר הייתה לי משיכה מטורפת לאימה ואופל, לפעמים יותר קשה מפורנו. 'תינוקה של רוזמרי' בגיל שמונה. ודיוויד לינץ', חיים שלי. מבאס להגיד את זה, אבל הוא ההשפעה הכי גדולה על החיים שלי. 'בלו ולווט', חשיכה נפשית פרברית, לינץ' הכי היה מצלם סרט בבת־ים. איך שהוא מציג את הנפש סלאש איך שהוא מקדש את הקיטש סלאש השרירותיות הסקסית", היא נאנחת. "מי אני מהנערות של טווין פיקס? הגופה של לורה פאלמר. בעצם הגמד שמדבר לאחור".

     

    היא שירתה במודיעין ביחידה סופר־סודית, אבל לא זוכרת מזה שום דבר. עם החלום על מוזיקה הלכה לבית הספר 'רימון'. החזיקה שנה וחצי. "וואי, זה היה קשה. חשבתי שזה יהיה 'פיים'. וזה היה מאוד מאוד לא סקסי. היה שם בלבול גדול, חוסר רלוונטיות למקום. וגם רעב, כופים עליך אווירה תחרותית. אוקיי, אז אהיה תחרותית. יהודה עדר אמר שהייתי חייזר לא קשור'", היא נזכרת. זה השתנה כשהגיעו מורים חדשים. "אחרי שנה שלא הבינו מילה שיוצאת לי מהפה, נועם (רותם) היה האיש, וערן (צור) לקח אותי להקליט".

     

    שם הכירה את מי שיהיו חברי להקתה, 'כלבי רוח'. כתבה והלחינה את כל אלבום הבכורה של ההרכב, שזכה לשבחים, אפילו אנחנו סימנו אותה ואותם כאן כאחת מעשר הבטחות האינדי הגדולות שלנו. אלא שהיא כבר הייתה בחוץ מההתחלה. בסוף פירקה. "אני היוקו אונו של עצמי", היא צוחקת. "והיו מלא דרמות, כי היינו חברים מאוד טובים. זה קצת קשוח, להקה. הבנתי שדמוקרטיה לא עושה טוב למוזיקה שלי. כי כמו בארץ, זו לא דמוקרטיה אמיתית. ואם זו דמוקרטיה אמיתית, זה אסון. כי אז אתה מקבל באמצע. זה פשוט שגוי".

     

     

    × × ×

     

    מילים. שם זה מתחיל. בתיק שלה היא בדיוק נושאת את זלדה. סופר אהוב, יואל הופמן. בעולם, מרסל פרוסט. "תתחיל מ'אלברטין איננה'. זה ה'לב פראי' שלו. הסינגל". כותבת פרוזה, "בינתיים זה סיפור שמצטבר בג'ימייל. סיפור טראגי על אדם שלא מצליח לעשות שום דבר חוץ ממוזיקה". לטקסטים שלה באלבומיה היא מתייחסת כאל שירה, שעומדת סטנד־אלון. "כמעט תמיד אני קודם כותבת טקסט, כי המחשבה היא על מילים, ביי־פאר. 20 טקסטים שונים על לחן. אני האדם שכותב, לא האדם שיושב עם הגיטרה כל היום".

     

    נובעים ממנה שירי תבוסה חריפים, כתובים נפלא, אפילו "יותר מדי". "אל תכעסי על עצמך. השיר הזה תקוע לחצי כדור בראש. העצב של מי הכי מגניב, זאת לא סיבה טובה לריב". לזה מצטרפת המוזיקה, שהיא לא מסתירה את אבות המזון המובהקים שלה. ולווט אנדרגראונד, פי.ג'יי הארווי, רוברט וואייט, מהתקופה האחרונה סליפורד מודס ולה פאם הצרפתית, רוברט סמית' והקיור. "אמרו לי שאני שרה כמותו. אני אוהבת אמנות שיש בה משהו ילדי". אלה, וכמה ציטטות אולדיז, ננסי סינטרה, 'איטס מיי פארטי', 'איי וויל פולואו הים'. יצא מכל זה "מוזיקה לפרסומות", אלבומה השני, יותר זועם, אפל, ומגניב על אמת. באמת לא כדאי להחמיץ.

     

    בכל אלבום היא ממציאה שם של לייבל פיקטיבי. הקודם היה 'מיצי הפקות'. עכשיו זה 'הלם העתיד'. על שם הספר המכונן של אלווין טופלר. "יש זעם במוצרי חשמל", היא כותבת ב'אלביס', שיר שבו היא משדכת את מלך הרוקנרול לעדה לאבלייס, המתכנתת הראשונה שמעולם לא קיבלה קרדיט. "החשש שמוצרי החשמל האלה יעלו עלינו. טופלר אומר בספר דבר מדהים. איך נהפוך למכונות, שלא בוחרות כלום. כי ריבוי האופציות יהפוך כל החלטה לנורא מבלבלת. והתובנה הזו היא משהו שעזר לי להבין את האלבום, את עצמי, את החוויה שלי כרגע בעולם", היא אומרת.

     

    הקליפ שמלווה את שיר הנושא מדבר בעד עצמו. קרעים מהטלוויזיה: אייל גולן ורני רהב, מירי רגב, בהלת קניות, זומבה ועוד ועוד, ורוח נכנסת, בליפסטיק פאם־פאטאל, עם הבס שלה. עכשיו היא מגלה לחרדתה, שיש עליו נשר שנורא דומה לנשר הנאצי.

     

    "אז למה 'מוזיקה לפרסומות?' בגלל הפחד מקהות, טרגדיה בעזה, נטע - הכל נהיה אותו לוול, שטוח", היא אומרת. ב'מוזיקה לפרסומות' אני כותבת: 'יש גופה בדרום העיר, אלוהים כואב הלב' – וזהו. נקסט! אני לא באה להגיד, 'הכל חרא ושטוח'. אני מפחדת עליי, על סובביי וילדיי שיהיו. האם לא נוכל להבדיל בין טרגדיה לנטע? יש מצב שככה הולך לקרות. וזה מפחיד אותי.

     

    "אני לא רק שמה ג'ל על השיער ואומרת לעצמי, איזה יופי מה שאני כותבת על הדבר הזה. אלא מסתכלת על איך נראית אהבה עכשיו, לטוב, לרע. מסתכלת על העולם. מסתובבת בעולם ממש כמו שודד. מחפשת למצוא את הזהב מהכל. אולי אכתוב שיר עליך ועל היום. אולי אני כבר כותבת אותו", היא צוחקת.

     

    זה לא נורא מעייף להסתכל "מבחוץ" על כל מצב?

     

    "ברור. בתור בנאדם שעסוק בעצמו ומנתח את הנפש שלו, בא לי להעביר את המרכז למקום אחר. יש אלימות מטורפת בלהיות כל הזמן רפלקסיבי כלפי כל הדברים שעוברים לך בראש, בנשמה די מסורבלת. זה מעייף, ובגלל זה לוקחים כדורים". צוחקת. "ציפרלקס? לא, יותר באזורי המרות שחורות והחרדות".

     

    כדורים שמחלקים היום כמו סוכריות. זהירות.

     

    "כן, זה זורם בפאקינג ברזים בתל־אביב. קלות הדעת מבאסת. אבל עבור אנשים מסוימים, זה כמו אדוויל. בשבילי זה מזרון יוגה עתיק בקרקעית הבור, בשביל לא לקבל מכה יותר מדי קשה מהקיום היומיומי. או לחלופין, כמו בנאדם שמסתובב במדבר מיליון שנה, מיליון שנה, צמא, רעב - ופתאום מגיעה מונית! לא עולה? אם אני לא עולה אני אידיוטית. אני לוקחת הרבה שנים. לפני כן הייתי במדבר.

     

    "וכל הסיפור הזה של 'לכתוב כשכואב לי', זה לא קורה. אני יוצרת כשיש לי מספיק חדוות חיים בשביל לגשת לכלי או לשבת לכתוב. בכתיבה, בבסיס שלה, יש שמחה. כתיבה היא משהו של אור, גם אם כתוב חושך".

     

    "התקרה", מושג מעצבן, באלטרנטיב הישראלי היא מאוד מוגבלת. אולי הופעה בבארבי, פעם ב־.

     

    "נכון. כי המקום הזה הוא קטן, והאוזן מתחנכת על הרדיו של היום, וכו' וכו' - אנחנו יודעים הכל. אבל זה לשים את הראש שלי איפה שהראש שלי נמצא. ואם יבואו לי שירים יותר למיינסטרים אז יופי, הלוואי שישמעו אותי כמה שיותר. אבל הגמדים על החלון לא אומרים לי, מה יהיה, גלגלצ וזה. להפך. הם אומרים לי, תהיי נאמנה. אחרת תשנאי את עצמך. והשתכללתי בלהיות מדויקת שם".

     

    איך זה שהכתירו אותך מההתחלה כ"נסיכת האינדי"?

     

    "באמת לא יודעת. אולי בגלל ש'רופאה במערב' (אלבומה הראשון), הגיע יחסית להרבה אנשים, בתוך הסצנה שאנחנו מצוים בה. הכותרת של 'נסיכה', או 'נסיכת האינדי', זה חמוד. אבל באמת אין לי מה להגיד על זה. לפעמים אני נסיכה. לפעמים הומלס. לפעמים אני מרגישה שאני הדבר הכי טוב בחדר, הרבה פעמים לא, ואני סתם בחרדה. ועם הדבר הזה עובדים.

     

    "אתה יודע, כשהתחילו כל הכוכב נולדים פנו אליי כמה פעמים, כי אני גם יודעת לשיר. וההורים שלי היו מזועזעים. 'מה זה את לא הולכת? תעשי כבוד למשפחה המזרחית!'" היא צוחקת. "אבל פשוט שאלתי את עצמי, האם אני רוצה להופיע בריאליטי? כן או לא? לא! וזה סגר את זה, בלי השלכות על קריירה וכו'. חוץ מזה, אם ייקחו אותי לריאליטי, ידיחו אותי תוך שעה. אני אהיה שם הדבר הכי מעצבן".

     

    רוח תשיק את אלבומה החדש ב־9.6 במועדון הבארבי. ביחד עם הצוות שמלווה אותה, גם באלבום. ראש וראשון רם אוריון החד־פעמי, קוסטה קפלן בגיטרה, יונתן לויטל בבס, עדיאל גולדמן בתופים, שחר זיסמן בקלידים, ויונתן לסמן בחצוצרה. רגע של התפרקות מכל המתח הגדול שמלווה הוצאת אלבום. "אני נהנית מהסוני פלייסטיישן של לכתוב את השיר, ברגע אחד, בתוך הבית בפיג'מה, ואני כאילו הגאון הכי גדול. ואז אתה נסחב איתו שם בעולם, די אומלל", היא מוסיפה. "עד לרגע של ההופעה. רגע של אינטימיות".

     

    זה לא שתמיד היה קל. למשל בתחילת הדרך. "ההופעה הכי גרועה? 'כלבי רוח' בבומבמלה. הופעה שנייה בחיי. אנחנו עולים מול משטחים עצומים של חול ריק. רק שני חברים שלי שמתרגשים באמצע, עדים לטרגדיה. מהבמות ליד יש טראנסים שנכנסים למגבר. זוועת העולם. והשיא היה חמישה ילדים בני עשר, כשאני שרה שם על חיי. ואחד בא ואומר, 'תביאי סיגריה'. (צוחקת) פשוט טרגדיה. לא יצאתי מהבית שבועיים".

     

    בהופעה שלישית־רביעית בבארבי הלב התפוצץ. "כי אני רואה שהם ממשיכים לבוא. הילדה מבת־ים, זה לא מה שהיא ראתה. יש לי קהל מדהים. זה באמת קורה. אתה עומד על הבמה, ואין לך גוף. זה לצאת מהכלא. הכלא מתבטל עם אלכוהול או סמים. או בהופעה כזו".

     

     

    × × ×

     

    היא גרה בדרום תל־אביב. "בזוגיות. מאושרת. לא הרבה שנים. היו לי הרבה מערכות יחסים קודם. אני לא בנאדם שיותר מדי טוב בזה. אם אתה בנאדם שמטיל ספק, וזה לחם חוקי, קשה לך להכניס רגל שנייה לזה. למה בכלל זוגיות? כי ככה העולם. אתה רוצה לחוות אהבה. אבל לגור ביחד, את זה אני לא מוכנה לעשות. יש לי חרדת חופש ומרחב. ובמובן הזה, תל־אביב מאוד בעד מונוגמיה ולגור ביחד. כי יותר קל למצוא דירות".

     

    ילדים?

     

    "זו חוויה יותר מדי פסיכדלית, כדי שלא ארצה לעבור. אבל כמו הקלישאה התל־אביבית, כשאני אומרת שברור שאני רוצה, התשובה מסביב היא 'מה?!' כן, אני האדם הקדמון! אני רוצה את הדבר המוזר הזה. רק כמה שיותר רחוק מעכשיו", היא צוחקת. "פעם הייתה לי שיחה בעניין עם אבא. הוא התעורר באמצע הלילה ואמר דברים מוזרים. למחרת אמא התקשרה. 'תקשיבי, אפשר להקפיא ביציות'. וואט? מה קורה איתכם?" היא צוחקת. "בסוף יצא לי מזה שיר, שלא הוקלט. והפזמון היה, 'מי רוצה להיות לוזר'".

     

    סמים?

     

    "נחמד בעיניי. בעד. וזה הכי הרבה שאני יכולה להגיד".

     

    "הרוק הנשי"?

     

    "תודה, אבל כבר תרמתי במשרד. באמת אין מה להגיד על זה. אני מתחרה באנשים, לא בנשים. זו גם בכלל לא תחרות. מה, 'האישו הנשי'? אני כולי אישו נשי. אני כולי אישו. אני בוודאות יותר חייזר מאישה".

     

    אולי תעשי ביצוע ל'טוי'?

     

    "לא נראה לי שזה יקרה. פחות הטעם שלי. אפילו לא ראיתי את האירוויזיון. הייתי בדיוק בחזרה".

     

    שמאלנית מתנשאת ובוגדת.

     

    "זה מה שאני. אבל לפני שנתיים ראיתי. גם לא הלכתי להתפלש בכיכר. כי אני לא אוהבת להתפלש, בכלל".

     

    מה הדבר הכי מתפלש שעשית בחייך?

     

    "לכתוב בכלבי רוח את 'סדינים'. 'תישארי במיטה בלי סדינים. לא מגיע לך סדינים. את כמו זונה בפרדסים של מילים. לא מגיע לך לכתוב שירים'. מבוסס על אדם אמיתי".

     

    מה החלום?

     

    "לעשות הרבה אלבומים נורא יפים. ולהופיע בארץ, ולא רק".

     

    וממה חיים?

     

    "בבקרים מנהלת סטודיו של פילאטיס. פקידה, אוהבת, באווירת קפקא, טלפון מהבנק, מוות, חריגה, מוות. מפיקה אלבומים. מלמדת אנשים כתיבה, כי ללמד זה מרגש, לעזור למישהו כשהוא תקוע, הכי פשוט. והופעות כשיש".

     

    ואחרונה: המוות שיגיע?

     

    "דווקא בסדר. נראה לי הוגן, בסך הכל".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 30.05.18 , 16:27