נדב נייטס הוא הכוכב הכי אנטי־כוכב שתמצאו. חצי מדינה מדברת על הסדרה "בשבילה גיבורים עפים" שבה הוא מככב, אבל אותו זה מביך. נכון, הסדרה עקפה ברייטינג את "האח הגדול", תוכנית הריאליטי הכי מדוברת שמשודרת באותו זמן בערוץ המתחרה, וברחוב כבר עוצרים אותו כדי להחמיא לו על התפקיד. אבל נייטס היה מעדיף שיניחו לו, מבחינתו הוא רק עוד פועל. "התגובות טובות, מפרגנים לי על המשחק, אבל זה לא האישיו", הוא מחייך במבוכה כמו ילד. "מביך אותי לשתף מה אנשים אומרים לי. היית שואל רופא שיניים או רואה חשבון מה אנשים אומרים עליו?"

ובכל זאת?

"עכשיו אמרו לי, 'בגללך לא ישנו בלילה. המתח של הסדרה הורס'. אנשים קוראים לי דובי — השם שלי בסדרה. אחרים מתפלאים שבחיים אני לא חובש כיפה. אבל בסוף מה שהכי מרגש אותי זה לחזור הביתה אחרי ההצגות שבהן אני משחק, להיכנס לחדר של הבנות שלי, לראות שהכל בסדר איתן, לנשום אותן ולנשק אותן".

"למדתי להכיר את מיכאל מחדש". עם מיכאל אלוני ב"גיבורים" | צילום: ניתאי נצר

אני בטח לא היחיד שמתקשה להבין את חוסר הנוחות שלך ממחמאות.

"לא, אתה לא היחיד. זאת כנראה התחושה שאני לא ראוי לזה. זה קורה לי המון כשאני עולה להשתחוויה בתיאטרון. ככל שמחיאות הכפיים יותר סוערות, רגשות האשם יותר חזקים. זה קרה בעיקר כששיחקתי ב'סיפור המוזר של הכלב' בבית ליסין. האובר־פוקוס עליי הפריע לי. יש לי כנראה פחד במה יותר גדול מהאדם הממוצע. גם כשזכיתי בפרס התיאטרון על התפקיד, הרגשתי שזה לא מגיע לי".

העובדה שעקפתם ברייטינג את "האח הגדול" בטח מפתיעה אותך.

"תמיד ידעתי, גם לפני עשר שנים כשתוכניות הריאליטי בארץ היו די בתחילתן, שזה חייב מתישהו להימאס. אנשים פשוט חייבים מתישהו להקיא את תוכניות הריאליטי, והסדרה שלנו באה בזמן טוב, במיוחד כשמדובר בסדרה טובה מאוד. לדעתי זו התחלה של המהפך שבו הריאליטי יאבד מערכו".

ולא שנייטס צופה בתוכניות ריאליטי. רחוק מזה. "בחיים לא ראיתי לא את 'האח הגדול' ולא את 'כוכב נולד'", הוא אומר. "אני אוהב שעשועי טריוויה, אבל לא בא לי לשמוע אנשים מדברים סתם. אנחנו רואים שם אנשים במערומיהם ובמצבים הכי נוראיים שלהם. אני מקווה מאוד שהמהפך הזה מתחיל, והבנות שלי לא ייאלצו לסבול מתוכניות הריאליטי".

בהצגה "עקומים" לצידו של אלוני | צילום: ז'ראר אלון

השחקן הביישן

נייטס, 35, נשוי לאלינור קלוגר, בעבר שחקנית והיום מורה, ואב לאלה בת החמש ואביגיל בת השלוש. מדובר באמת בשחקן מזן אחר: ביישן, מופנם, אחד שלא ממש תיכנן להיות על הבמה. אם לדייק, הוא עשה הכל כדי לשים לעצמו רגליים בדרך לצמרת, ונכשל בגדול. "ירשתי את הביישנות מההורים שלי", הוא אומר. "במשחק, על כל צעד קדימה, עשיתי שניים אחורה. עשיתי את כל הפשעים שלשחקן שרוצה להצליח אסור לעשות. זה התחיל בבית צבי, כשאחרי שנתיים של לימודי משחק עזבתי והלכתי ללמוד מהתחלה בסטודיו של ניסן נתיב".

למה עזבת?

"אחרי שנה ב' הרגשתי שהכל מהיר לי מדי. אחרי הלימודים בניסן נתיב עבדתי בקולנוע 'לב' בקופות ושיחקתי בהצגת פרינג'. פעמיים הזמינו אותי לעשות קריאה של מחזה חדש בבית ליסין ופשוט אמרתי שיש לי עבודה ואני לא יכול. אני זוכר שזה נורא הכעיס אנשים. כשרצו לעשות לי כתבת שער במוסף '7 ימים', לא יכולתי. הרגשתי משותק. אבל לאט־לאט התחילו לקבל אותי כמו שאני".

גם עם בחורות היית ביישן?

"עם כל מי שיצאתי איתה אי־פעם הייתה לי היכרות מוקדמת. אלינור אשתי למדה שנה מעליי בניסן נתיב, שם הכרנו. בת־חן סבג, שגם היא הייתה חברה שלי, למדה איתי בבית צבי. אני לא מאלו שניגשים למישהי ברחוב ומתחילים איתה".

אתה ובת־חן נראים כל כך שונים זה מזה.

"שנינו לא בדיוק מבינים מה עשינו ביחד. הייתי ילד אז. עברו כבר יותר משמונה שנים מאז שנפרדנו. את התפקיד בסדרה 'מטומטמת' קיבלתי בזכות ההיכרות איתה. עשיתי אודישן, אבל אני לא חושב שבגלל זה קיבלתי את התפקיד, לא הייתי טוב מאנשים אחרים שנבחנו. פשוט התפקיד די נכתב עליי".

דיברתם בהמשך על היציאה שלה מהארון והאהבה לאורנה בנאי?

"לא, אבל החיים הפרטיים שלה הם רק עניינה".

יחסית לביישן כרוני, רשימת התפקידים של נייטס ארוכה. בתיאטרון הוא שיחק בין השאר ב"אחים בדם", שזיכה אותו בפרס השחקן המבטיח בטקס פרסי התיאטרון; ב"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", בזכותו קטף את פרס השחקן הראשי; ב"המוגבלים", "ביבר הזכוכית" וב"ים הכחול העמוק" (כולם בבית ליסין). היום אפשר לראות אותו גם ב"עקומים" בהבימה. בטלוויזיה בטח פגשתם בו כשכיכב בין השאר בסדרה המדוברת "אלנבי", ב"משפחה טובה" וב"מטומטמת".

ל"בשבילה גיבורים עפים" נייטס הגיע אחרי ששיחק בעבר בסרט "7 דקות בגן עדן" של יוצר ובמאי הסדרה, עומרי גבעון. חודש הצילומים של הסדרה, שבמרכזה ארבעה חברים ששירתו יחד בגולני — תומר קפון, מיכאל אלוני, משה אשכנזי ונייטס — שיוצאים למסע חיפושים בקולומביה אחר יעלי (נינט טייב) — היה חוויה מרתקת עבורו. "התחנה הראשונה בקולומביה הייתה בבוגוטה ובהמשך צילמנו בצ'ואצ'י. ישנו שם במלון שהיה תחנת רכבת ישנה לפני כ־150 שנה", מספר נייטס. " לוקיישן מהמם. אתה ישן ליד מאגר מים ענק, נחל שאתה שומע את הזרימה שלו. במלון אתה ישן עם חלונות פתוחים כשעל אדן החלון עומד תוכי גדול. האוכל שם היה זוועה. כל הזמן תומר קפון ונינט היו מכינים טחינה, היינו אוכלים מלא טחינה ואבוקדו בטעם של מים".

אז חוץ מהאוכל, הכל היה נפלא?

"הכי קשה היה המרחק מהבית. למזלי דיברתי עם אלינור והבנות באמצעות הווידיאו בווטסאפ. אני לא יודע איך אלינור הצליחה להחזיק מעמד, היא עובדת נורא קשה כמורה ומחנכת והיא גם אמא נהדרת. המון ערבים אני לא בבית בגלל התיאטרון, ועכשיו חודש בקולומביה. מגיע לה צל"ש".

מה חיבר אותך לדמות של דובי בסדרה?

"כנראה משהו במופנמות, בהתחבטות, בשמירת הסוד שלו. הוא הולך עם המון רגשות אשם, וגם בי יש הרבה. בכל פעם שאני יוצא מהבית יש לי רגשות אשם, אבל הורות היא מטען של רגשות אשם. אנחנו משתדלים לעשות קידוש, כשהייתי צעיר יותר היינו הולכים לבית כנסת הרבה פעמים, היום לא. היום אין לי אמונה בפרזנטורים של אלוהים. שבוע לפני שהתחלנו את החזרות של 'עקומים' רב המכינה הצבאית דיבר נגד הומוסקסואלים. אם יש דבר שזה עושה, זה מרחיק כל בנאדם מקשר לדת".

החלום: סרט מכות

ב"עקומים", שכתב מרטין שרמן וביים משה קפטן בתיאטרון הבימה, מוצג סיפור אהבה הומוסקסואלי שמתרחש במחנה ריכוז בגרמניה הנאצית. נייטס אוהב את ההצגה מאוד, וזה מורגש במשחק שלו. כל דקה שלו על הבמה מרגשת, אפילו השתיקות שלו מדברות. "החוויה שלי בהבימה הייתה מדהימה, הרבה בזכות משה קפטן", הוא אומר. "מאוד חשוב שההצגה הזו מוצגת בארץ. רובנו לא ידענו מה קורה להומואים בשואה. אף אחד לא למד בבית הספר על המשולש הוורוד, רק על הטלאי הצהוב. אני לא חושב שרבים יודעים שמאות אלפי הומוסקסואלים הושמדו רק בגלל שהם היו הומואים. עד היום החוקים בארץ לא חלים על כל בני האדם באותה מידה, בעניין הפונדקאות, האימוץ, אפילו בנישואים. אני מאמין שבעוד כמה שנים נשב פה ולא נאמין שזה היה המצב. אני רואה את ההתרגשות של הקהל בהצגה, ומרגיש שזו שליחות".

את מיכאל אלוני, שמגלם גם את אהובו ב"עקומים", נייטס מכיר מאז לימודי המשחק שלהם בניסן נתיב. "אנחנו מלווים אחד את השני שנים", הוא אומר. "למדתי להכיר את מיכאל מחדש כשעבדנו על 'עקומים' ועל הסדרה. הוא שחקן רציני ומוכשר. היום אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, וזה קרה בעיקר בעבודה ב'עקומים'. בסוף החזרות בכלל לא היה אכפת לי אם המבקרים או הקהל יאהבו אותה, ידעתי שעשינו את זה ממקום נקי".

איך היה המפגש עם נינט?

"אני לא חושב שיש בנאדם בעולם שכשנינט פוגשת אותו היא לא נותנת לו את התחושה שהוא היחיד שמעניין אותה, והיא עושה את זה מכל הלב, בלי שום זיוף. זה מרגיש כאילו היא אחת מהחבר'ה שלך שנים. והיא גם שחקנית מאוד טובה, יש לה כישרון טבעי".

איפה נראה אותך בעוד שנה־שנתיים?

"תמיד היו לי חלומות לשחק בסרט אקשן, סרט של מכות. אנשים חושבים שגדלתי על ברכי שייקספיר ומולייר, אבל בסך הכל למדתי מוואן־דאם וסילבסטר סטלון".