לחובבי הקיטש

ספר | "דמעות של אהבה", אליסון ריצ'מן

אוקטביו הוא מתנגד משטר אידיאליסטי בצ'ילה הנתונה לשלטון האימים של הגנרל פינושה ב־1974. אחרי שאשתו סלומה נחטפת ומעונה בפעם השנייה בגלל פעילותו, הוא מקבל מקלט מדיני בשוודיה, אבל הנישואים לא עומדים בטראומת ההגירה ומסתיימים בפרידה כואבת. אליסון ריצ'מן, שחובבי הספרות הרומנטית מעריצים עוד מ"אהבה אבודה" ו"גן המכתבים", חוזרת אלינו עם "דמעות של אהבה" מ־2012 (מאנגלית: ניצה פלד, בהוצאת פן/ ידיעות ספרים), וזה יהיה דביק ומפרך מתמיד. "אלוהים יצר רחם לאישה כדי שאחרי לידת ילדיה יהיה לה מקום לשמור בו את הסודות שלה", היא כותבת בלי למצמץ, ואם אתם מסוגלים לספוג טקסט כזה, שיהיה לכם בהצלחה.

"דמעות של אהבה" (תרגום מרחיק לכת במקצת לשם "קצב הזיכרון") הוא סיפור מורכב ועל־זמני שמתנהל בין היכרותם של אוקטביו וסלומה באמצע שנות ה־60, שלטון הגנרלים באמצע שנות ה־70, זמן ההווה בשוודיה של סוף שנות ה־90 ועוד כמה תקופות ומקומות. ריצ'מן היא מספרת רבת יכולת ותנופה, שמתמודדת באופן מרשים עם עלילה מורכבת ומסועפת, המתחברת לבסוף לסאגה אחת גדולה.

הבעיה אינה הסיפור עצמו, אלא השפה הרומנטית על שלל תיאוריה המצויצים, שאצל ריצ'מן מגרדים את גבול המטריד: "הוא רצה ליפול ארצה ולנשק את אצבעות רגליה החשופות, ארוכות ומעוגלות בקצותיהן עם ציפורניים יפות בוורוד טבעי וגזוזות למשעי". אבוי, ולצד ההצקות האלו מונחות שלל קלישאות עלילתיות — מהנער העני המתאהב בנערה ממשפחה מבוססת ועד לדמות הפסיכולוג היהודי ניצול השואה.

אבל אם נניח בצד את האנינות והציניות, אפשר להבין בקלות מה הופך את ריצ'מן לכל כך פופולרית: הכל אצלה מוכן מראש וקל לבליעה. כשסלומה מתאהבת באוקטביו מחדש, היא נוגעת במפתח ליבה ומרגישה שם משהו. הכי טבעי, הכי אמיתי, הכי פשוט.