בצל המתיחות ההולכת ומחריפה מול טורקיה, יזמה ח''כ תמר זנדברג, יו”ר מרצ, הצעת חוק חדשה שאמורה להוביל את ישראל להכרה ברצח העם הארמני שאירע ב־1915. נדמה כי הסוגיה הזו משקפת את היריבות המתמדת בין ריאליזם לבין אידיאליזם בעיצוב מדיניות. כריאליסט מובהק, ומסיבות אסטרטגיות בלבד, אינני חושב שהמהלך יתרום לביטחונה של מדינת ישראל.
על אף העובדה שנימוקי ההצעה של זנדברג נשענים על ערכים מוסריים - שאיני מתנגד להם - תזמון המהלך אינו מתאים ומעשי. אם הכנסת אכן תקבל החלטה להכיר בשואה הארמנית בשיאו של המשבר עם אנקרה, ברור כשמש שההיסטוריה תשפוט את מקבלי ההחלטות הישראלים כמחפשי נקמה נגד הנשיא הטורקי ארדואן יותר מאשר כמי ששאפו לעשות צדק היסטורי. למרות נוכחותם ביציע הכנסת בשעת הדיון של נציגי הכנסייה הארמנית, גם הם מודעים לכך שהצעת החוק נהנית מרוח גבית רחבה רק בשל החיכוך בין אנקרה לירושלים ולא בגלל הזדהות אמיתית עם העם הארמני. במילים אחרות, ישראל לא תצליח לרצות את הארמנים, ותאבד את הטורקים.
אם הצעת החוק תתקבל, ישראל תסכן עוד יותר את יחסיה השבריריים ממילא כעת עם טורקיה. ככלל, ההתפתחויות מאז סיום מבצע עופרת יצוקה ב־2009 מלמדות שעל ישראל לאמץ צורת חשיבה חדשה לגבי הטורקים. המשברים הדיפלומטיים החוזרים על עצמם עם אנקרה מצביעים על דמיון במערכת היחסים שבין ירושלים לקהיר ורבת־עמון. לכן כדי לשמר את היחסים הדיפלומטיים העדינים ולשפר את יחסי המסחר בין שתי המדינות, שעד כה פרחו נגד כל הסיכויים, ישראל צריכה להימנע מצעדים דרסטיים.
חשוב לציין גם שכל מהלך ישראלי לפני הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בטורקיה ב־24 ביוני עלול לפעול לטובת ארדואן, כיוון שמן הסתם הוא ישתמש בכך כקלף חיזוק נגד ישראל בקמפיין שלו. כזכור, המדיניות החוץ־טורקית היא חלק מיחסי הציבור של ארדואן בתוך מדינתו. אבל האמת היא שכל ממשלה בטורקיה, בין שבראשות ארדואן ובין שתחת שלטון מפלגה אחרת, תשאף להעניש את ישראל בגלל המהלך. ובהיעדר שגרירים, ההכרה עלולה להוביל לניתוק יחסים מוחלט בין שתי המדינות. במילים אחרות, הכרה ישראלית ברצח העם הארמני עלולה לדרדר את מעמדה של ישראל באנקרה למעמד שווה של ארמניה באנקרה. אולי נוכל לטוס לטורקיה, אך לא תהיה לנו נציגות דיפלומטית כלשהי במדינה הכה חשובה במזרח התיכון. בהתחשב באינטרסים המשותפים של שתי המדינות, הידרדרות חסרת תקדים כזו לא תשרת אף צד.
בנוסף, אם הצעת החוק תעבור, הנזק האסטרטגי לא יהיה מוגבל רק לטורקיה, אלא עלול להתפשט גם לאזור הקווקז. הכרה ישראלית עלולה, למשל, לגרום נזק רציני ליחסיה עם אזרבייג'אן, הן משום שהאזרים רואים עצמם כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים הטורקית הגדולה והן בגלל הסכסוך המתמשך מאז 1994 בין אזרבייג’אן לארמניה בנגורנו־קרבאך. בצד ההפסד הפוליטי הזה, חשוב גם לציין שעקב קרבתה לאיראן ורוסיה, ארמניה לא תהפוך לידידה גדולה של ישראל ולא תתחיל להצביע בעדה בהצבעות באו''ם.
בעולם מתוקן, הכרה ברצח העם הארמני היא צעד נחוץ. אולם אנו חייבים להזכיר לעצמנו שהאזור שאנו חיים בו רחוק מלהיות מושלם. במילים אחרות, ישראל חייבת "להתנהג בהתאם" ולהתרכז אך ורק באינטרסים החיוניים לביטחונה הלאומי בשכונה המזרח־תיכונית.
הכותב הוא חוקר טורקיה המודרנית במרכז משה דיין באוניברסיטת תל־אביב ועורך הירחון Turkeyscope
